דרשת שבת הגדול · פרק י׳, י״א

וענין זה רמזו ז"ל* במסכת חולין (פט.), אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן, גדול מה שנאמר במשה ואהרן* ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר", ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז, ז) "ונחנו מה". ואמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן, אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא "ונחנו מה"*, וכתיב התם (איוב כו, ז) "תולה ארץ על בלימה". וביאור זה, כי הארץ בשביל כך הוא יסוד הכל, והוא נושא הכל, שהרי הבריות הולכין על הארץ, והכל הוא על הארץ, בשביל כי יסוד הארץ הוא התחתון והוא השפל שבכל היסודות, כמו שידוע מן הארץ, ולפיכך יש לארץ קיום ביותר מצד השם יתברך, אשר מחזיק השפלים יותר מכל מפני שפלותם. ואמנם בשביל כי הארץ אף כי היא שפלה מכל, היא נחשבת דבר מה, ואין לומר עליה שהיא אינה דבר כלל. ולפיכך אמר כי הארץ הזאת היא עומדת על מי שהוא "מה", כלומר שדומה בעצמו אל לא דבר, כמו שהיו משה ואהרן בעיניהם "מה", והיו משימים עצמם כאילו אינם דבר, ועל אלו הארץ עומדת. ומכל זה יש ללמוד מעלת מי שעושה עצמו מה.