עקידת יצחק · פרק צ״ח, י״ג

ואומר אני כי מזה המין נבחרו לבא להתפלל לפניו ית' השעות המיוחדות לתפלה. כי כלם מנחת ראשית תפלת השחר ראשית היומם וערבית ראשית הליל' וגם תפלת המנחה הגדולה זמנה מיד אחר חצות שהוא ראשית היומם למונין מחצות היום כמי חכמי הלוחות הכוכביות וגם מה שאמר חצות לילה אקום להודות לך (תהילים קי״ט:ס״ב) לפי שיש מונין מחצות הלילה לחצות לילה כמו שמונין האומות מספר ימיהם והתחלת מספר שעותיהם בכלי השעות תוכיח על שני אלו הענינים וכו'. ולטעם זה הוא דבר נאות מה שנוהגין בכל ישראל לקום באשמורת הבקר להרבות סליחות ותחנוניה בחדש אלול כי מלבד שהוא מזומן לכך להיותו קודם לימי התשובה והכפרה כמו שכתבנו בשער צ"ז. הנה הוא ראשית הזמן אשר יראה בו כבר אורך הלילות והעם מוסיפים מהם על הימים במלאכתם כמו שאמרו חז"ל (תענית ל"א.) מט"ו באב ואילך דלא מוסיף יסיף ומה טוב ומה נעים שיעבד האל יתע' מראשיתו לקדם פניו בשירות והילולים כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כלם. ושמת בטנא שיהא הדורון מהודר על דרך ויכינו את המנחה (בראשית מ"ג) ותניא בתוספתא דבכורים אם הביא הרבה מינים ביחד לא יביאם בתערובת אלא שעורים מלמטה וחטים מלמעלה וזתים על גביהם ותמרים על גביהם ושיהא דבר אחד מפסיק בין מין ומין כגון הוצין ועלין וכיוצא בהן ומקיף לתאנים באשכולות ענבים מבחוץ. ועוד תניא (תוספתא בכורים) כשהיו מביאין בכורים היו מביאים בידם תורים ובני יונה תלויין מצדי הסלין מבחוץ כדי לעטר את הבכורים. ועוד תניא (שם) אלו שמן הסלים ולפנים פירוש כלפי גופו היו נותנין לכהנים ואלו שמן הסל ולחוץ היו קרבים עולה וכל זה אופני כבוד והדור מצוה לשם האדון אשר הובאת אליו. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אתה בעצמך מצוה מן המובחר כמי שמביא דורון לפני מלך גדול שאינו עושה שליח ק"ו לפני מלכו ואלהיו ב"ה. ובירושלמי (ביכורים) המפרש ביכורים להעלותם בירושלם לא ישלחם ביד השליח שכל הבכורי' שנראו לקריאה אינן ניתרין אלא בקריאה וכשהשליח מביא אין כאן קריאה לא בבעלים ולא בשלוחי' ועוד התם המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו ולקרובו בכל הדרך עד שיגיע להר הבית וכשיגיע להר הבית אז נוטל הסל על כתפו ואפי' היה מלך גדול בישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועוד הסל על כתפו שנאמר הגדתי היום לה' אלהיך ומוריד הסל מעל כתפו וכו'. וכמה מורה כל זה על מה שאמרנו את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים כי כל זה הוא מבואר שהוא ענין קבלת אלהות לא זולת (א) כי לזה תקנו הפרסום בזה הענין ושתוף העם בו עם הבעלים על דרך כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו (דברי' ל"ב) כדתניא התם עוד (בתוספתא דבכורים) כיצד מעלין את הבכורים לירושלם כל העיירות שבמעמד מתקבצות לעירו של מעמד כדי שלא יעלו יחידים שנאמר ברוב עם הדרת מלך ובאים ולנים ברחובות של עיר ולא יכנסו לבתים מפני אהל הטומאה וכו'. ובשחר הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו להודיע שהבכורים משבעת המינין והחליל מכה לפניהם עד שמגיעין קרוב לירושלם והם חוללים בכל הדרך ואומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלם ועטרו את בכוריהם ופרכסו אותם ואם היה לח ויבש מראים את הלח מלמעלה והפחות והשרים והגזברים יוצאים לקראתם חוץ לירושלם ולפי הבאים הם יוצאים אם באו אנשים רבים יוצאים לקראתם רבים ואם מעט מעט וכשנכנסו כלן לירושלם התחילו לקרות עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם ואומרין אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום והם מהלכי' בתוך ירושלם והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית נוטל כל אחד סלו על כתפו ואומר הללויה הללו אל בקדשו וגו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה. והולכין בהר הבית וקורין עד שמגיעין לעזרה ושם אומרים הלוים ארוממך ה' כי דליתני וגו'. ועתה ראה איך סודרו כל הענינים האלו באופן שיוסב הכל בין עניני העוסקים במצוה בפרט בין הנטפלים עמהם לקרא כלם בשם ה' להודות לו האלהות ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה כמו שיובן ממעשיהם ומדברי שיריהם אשר יאות להיות בפומבי וברוב עם כי הוא יסוד הכל כמו שאמרנו. והנה אחר שזכרנו עניני ההבאה וקבלת האלהות בכלל נבא אל הענין או הענינים הפרטים אשר במצוה הזאת אשר על זה נאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום וגו'. (ב) וענין ההגדה הזאת הראשונ' הוא להודות ולהלל כי הארץ ההיא אשר הבכורים האלו באו ממנה לא בחרבם ירשוה ולא בקשתם לקחוה כי הוא יתעל' אשר עשה להם חיל לתת אותה להם ולהביאם שמה לשמרו ברית האבות ושבועתם והוא שמגיד עכשיו לבד על קרבן בכוריו להכרה וסימן כי לה' מצקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳) וענין ההגדה הוא הודאתו בדבר כי הוא מגיד דבריו ושיעור הודאתו שם לפני ה' (ג) והנה נתן הכתוב ריוח והפסק בין אלו ההגדות כדי שיובן הענין יפה ויתנו לב המגידים בדברי ההגדה וכוונתם בזה כי אחר שבאת ההגדה ודברי ההודאה בענין הארץ בכלל אמר ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך. ירמוז לו בהנחתו זאת כי עדין יש לו להודות ענין אחר חלקי יצטרך אליו על כל פנים וזה כי אותו השפע המיוחד אשר הביא ממנו אלו הבכורים והוא הפרי היוצא שנה שנה מכרמו זיתו גפנו ותאנתו וכל תבואתו בהשגחת אישיית פרטית על כל אחד ואחד מישראל הוא בא חלף הודאתם באלהותו ואשר האמירוהו להיות להם לאלהים כמו שאמרנו (ג) ולרמוז אל הודאה זו הניח הטנא עם אלו הבכורים לפני המזבח כלומר מושפע הכל מאת יי' אשר המזבח הזה עומד לפניו ויאמר לישראל ויהודה לפני המזבח הזה תשתחוו. ולפי שמה שיאמר אחרי זה הוא תשובה אל זה הרמז הנכבד וכו' אמר (ג) וענית ואמרת לפני יי' אלהיך ארמי אובד אבי וגו'. כי הוא ישיב אמרים מכוונים לפי מה שנרמז עליו כמו שיבא וכמהו וענו ואמרו ידינו לא שפכה וגו' (דברים כ״א:ז׳) אמנם נוסח ההגדה הוא ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב מהטעמים אשר זכרנו בספקות אמנם הנראה לי בו הוא כי רצה להגיד אמתת הענין והסבה הטבעית אשר הביאם למצרים ולומר כי לא מפי עליון יצא להם הרע ההוא כמו שאמר משה וירדו אבותינו מצרימה. ויהושע (כ"ד) ויעקב ובניו ירדו מצרים וכבר כתבנו זה בשלמות בפ' וארא שער ל"ו. ומהידוע כי על ידי קנאת אחי יוסף ושנאתם אותו נתגלגלו הדברים וירדו למצרים והקנאה והמשטמה ההיא ודאי היו מדות פחותות בשבטים בלי ספק. והנה באמת לא היו להם כן מצד האבות הקדושים כי באברהם ושרה נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו' (ישעיהו נ״א:ב׳) אמנם התכונות הרעות האלו היו להם מטבע אמותם שהיו שאר בשר ללבן הארמי כי הנה רבקה זקנתם נתיחסה לו שנאמר בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (בראשית כ״ה:כ׳) ויעקב העיד על עצמו כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא (שם כ"ט) וכל נשיו היו בנות לבן הארמי וילידות ביתו. (ה) לזה אמר כי ארמי אבי אמם גרם נזק ואבדן בבית אבינו בהתילד בבניו תכונות רעות בם עשו מה שעשו אשר לסבתו ירדו למצרים. והנה א"כ הירידה לשם סובבה מרוע טבעם ובחירתם אשר ממנה נמשך מה שנמשך שהרעו אותנו המצריים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. אמנם היציאה מהגלות ההוא והגאולה ממנו הוא יתעלה עשאה ולא אחר מצד מה שצעקנו אליו וישמע את קולנו וירא את עניינו וגו' כמו שנתבאר בספורים ההם המגידים תוכן המעשה. ומזה נתברר לנו בלי שום ספק מה שאמרנו ראשונה בדרך כלל כי הוא יתעלה הוא המוציא אותנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה וגו'. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש והוא הודאה שלמה יותר מהראשונה. ועתה הנה הבאתי וגו'. אחר שהפליג בענין ההודאה הראשונה הכוללת מצד אותותיה ומופתיה החזקים ומצד עוצם הטבתו אותם אחר שהיו בתכלית השפלות והשעבוד נעתק אל הענין ההוא הפרטי אשר עליו הוא עקר ההודאה. ואמר ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי יי'. והמאמר חוזר אל הפרי ההוא כי הוא הדבר הפרטי אשר בקשנו הודאתו עליו כי ידע ויודיע כי על השגחתו בו יתעלה תמיד דרך פרט הוא מביא בכורים ההם החלקיי' כי זה עקר הנבוא' התוריית בלי ספק. (ד) ולזה אמר והנחתו לפני מזבח יי' אלהיך כלומר כשתגיע לכלל הודאה זו כבר תניחהו אותה לפני המזבח בהכרה שלימה שמשם יצא השפע כמו שרמז לך הכהן ראשונה במה שהניחו הוא שם והשתחוית לפני יי' אלהיך השתחואה נכונה ומסכמת במעשה ולב שוים. ושמחת בכל הטוב וגומר. כאשר תדע כי הוא יתעלה החונן והנותן לך תגיל ותשמת בכל אשר יגיע לך מהטוב כמי שמקבל מתנת חנם וגם לא ירע לבבך במה שתתנהו לגר וללוי ולכל הצריכים כי משל השם יתברך אתה נותן ולא תתן לזרים כחך ויגיעך לנכרי. והיותר נכון שהכתוב הזה הוא ענין גמול המעשה הקודם ירצה כשתעשה זה בלב שלם ונפש חפצה ויגיעך מטוב ההכרה והודאת האמונה השלמה בו יתעלה ובהשגחתו הפרטית כל זה השעור שנזכר הנה הוא יתעלה ישמור בעדך וישלים לך השמחה והטוב אשר נתן לך באופן שיהיה מספיק לך וללוי ולגר אשר בקרבך. והוא ממש ענין זקיפת העריסין שזכרנו במאמר כי כשהביאה המטרונה הצדק בצדקת נפשה בדעות נכונות ושלמות כענין הנבואה גם הוא יתעלה זוקף מדת החסד כנגדה להרבות להיטיב ולפרוץ בכל אשר יפנו: