עקידת יצחק · פרק צ״ו, י״ג

והנה לפי שכבר נתן רשות להבדיל ערים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשוגג כנזכר ואפשר שילמדו לעשות כהנה וכהנה לצרכים אחרים לצורך הכלל או לצורך המלך ושריו ויסיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים או השבטים (ה) לזה באה המצוה הכללית ככל הנאמרות למעלה לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יי' אלהיך נותן לך לרשתה. והרמ"בן ז"ל כתב וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים או שיוציא בלבו לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל כו' כמו שהוא בפירושיו והנה אם כן תהיה הדבור הזה עם הפרטים שלא כסדר הקודמים והמתאחרים. ומה שאמרו רבותינו (ספרי פ' שופטים) אזהרה לעוקר תחומו של חברו בארץ שעובר בשני לאוין גלויי מילתא בעלמא הוא. ויראה כי מה שאמרו (שם) מנין לעוקר תחומין של שבטי' שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך הוא ממש מה שאמרנו כי מי יוכל לעקור תחומים של שבטים אם לא שיהיה על הדרך שאמרנו, לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' לפי שדבר במשפטי השוגג והמזיד בדבר הרוצח אשר הוא עדיין בענינו וזה לא יתכן כי אם על פי עדות לזה סמך לומר אי זה עדות כשר לענינים האלה ולכל דבר ואופני הרדתם והכחשתם והזמתם. אמנם במה שאמרו חז"ל (מכות ה':) כאשר זמם ולא כאשר עשה מלמד שאם הרגו אין נהרגין כבר כתב הרמ"בן ז"ל שזה היה למעלת בית דין לומר שאלמלא שהיה הנהרג חייב מיתה משום צד לא היו מסכימים בית דין על מיתתו שאינם כדאי לצאת תקלה מתחת ידם וגם שלא יסכים השם יתברך הנצב עמהם בדבר המשפט לשפוך דם נקי כמו שאמר בפירושיו והנה באמת כל זה הוא טענה לבלתי החזיר נפש ההרוג למקומה אמנם לבלתי העניש את העדים הרשעים המכווני' להרוג צדיק ונקי אינה טענה כלל. ואולם הטעם הנכון בזה כבר יעמוד אדם עליו בסנהדרין בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ד:) דאית' התם תנו רבנן מעשה באחד שיצא ליהרג אמר אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה על עונותי ואם אין בי עון זה תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וובית דין וכל ישראל מנוקין ועדים לא תהא להם מחילה לעולם וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו א"א שכבר נגזרה גזירה אלא יהרג ויהיה הקולר בצואר העדים כל כמיניהו לא צריכא דהדרי בהו עדים וכי הדרי בהו עדים מאי הוי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לא צריכה דיהבי טעמא למילתיהו כי ההוא מעשה כו'. לכאורה יש להקשות דאי איתא דסהדו מצו הדרו כשנתנו אמתלא לדבריהם ואי זו גזירה נגזרה לשם שאי אפשר להשיב והלא לא הרגו עדין ואם חפץ השם להמיתו לא יגלו העדים האמת עד שימות. אלא שיראה שכוונתם לומר שהענין כלו הוא לחוס על כבוד בית דין כי איך יחל בהתפרסם קלונם על ידי חזרת זה האיש בהודעת העדים בעצמם אחר שכבר טעו לחתוך דינו למיתה על פיהם כי היום נודע לכל שלא עמדה להם חכמתם גם לא היתה יד ה' אתם להצילם משפוך דם נקי על פי אלו העדים ומנהו והלאה לא יהיה כח ב"ד יפה בעיני העם ויפרקו עול מוראם מעליהם ויבא נזק גדול לכללות התורה והמצות אשר בית דין מצווין להכריח עליהם. ולזה ראו שיהרג זה אחר שנגזרה גזרתו בדינם כאלו נהרג להעמיד תקון הכלל. והקולר יהא תלוי בצואר העדים לענין הרע הפרטי הזה (ו) וכל שכן שיש להקפיד על כבודם כאשר הרגו בפועל על פי העדים הזוממים שהם נזקקין להכריז בפניהם הני גברי מתקטלו מפני שהטעו לבית דין להרוג את הנפש שלא כדין וכדי בזיון וקצף מה שיהיה בהפך כאשר יכריזו שהם מומתי' על שבקשו להטעות את החכמים ולא עלה בידם מפני גודל חריפותם וחריצותם להוציא דבר לאמתתו גם כי אלהים נצב בעדת אל להיישיר מעשיהם אשר בזה יוסיפו להם כבוד ומורא שכבוד ומורא שמים ותועלת הכלל מתרבה. וזממתי דמכאן למדו חז"ל הלכה למעש' ההוא ואמרו שכיון שזאת היתה הכוונה מה לי נגזרה גזירה מה לי הרגו הרי בית דין עשו מה שעליהם לעשות ושמחתי בענין הזה מאד ואף אחר שעיינתי וראיתי שלענין הלכה אף על גב דיהבי סהדי אמתלא למילתייהו לא מצו הדרי בהו וסוגי' מתפרשא הכי שפיר וכשהוזמו קודם שיהרג חוזרים בהם בית דין אף לאחר גזירה מכל מקום הועילה בריתא זו במאמר כבר נגזרה גזירה להעיד על טעם למה אם הרגו אין נהרגין כי הוא מעצמו טעם נכבד מאד אל תועלת הכלל. ושוב מצאתיו להר"ן חסדאי ז"ל בפרק ב' מהכלל הששי מאמר ג' מספר אור יי'. גם מה שאמר הרב המורה ז"ל פרק ל"ד חלק ג' אמ' מה שצריך שתדעהו ג"כ שהתורה לא תביט לדבר הזר ולא תהיה התורה כפי המעט אבל כל מה שתרצה ללמדו מדעת או מדה או מעשה מועיל אמנם יכוון בו הענינים שהם על הרוב ולא יביטו לענין הנמצא מעט ולא להיזק שיבא לאחד מבני אדם וכו' אם שמגמת פניו אל צורך תקון הפרטים אשר כתבנוהו ראשונה בפרשת כי יפלא אשר בשער הקודם. מכל מקום יש בכלל דבריו ענין זה בלי ספק שמדרך התורה לחוש אל התקון הכללי העומד בכבוד בית דין ומוראה לא אל הצער או העצב המגיע אל קרוב או קרובי ההרוג ההיא לבדו כי טוב הנמוס הוא לפי רוב התועלת שיקבלו הרבים ממנו וטעמים אחרים נאמרו בזה ומה שכתבנו הוא נראה לי עקר. וזהו מה שיספיק לפי הכוונה בזה החלק: