עקידת יצחק · פרק צ״ו, י״ב

כי יכרית יי' אלהיך וגו' שלש ערים תבדיל לך וגו'. כבר כתבנו פעמים האחד בפרשת אלה מסעי והב' בואתחנן שנתכוונה תורה לסדר עניני אלו הערים במקומו' שיורה ענינם על כל הנדבר שם מצד מה שמתבאר במשפט הבדל האנשי' השוגגים מהמזידים כי אלו נתנו למחילה ולמקלט ואלו נמסרו למיתה אם ביד גואל הדם ואם ביד בית דין בלי שום חמלה וחנינה כמו שאמר בהם ולא תקחו כופר וגו' (במדבר ל"ה) וללמד על כל מה שדבר ראשונה מהענינים החמורים אשר ראוי לתת להם לב כפי ההתראות שעשה בהם ומעתה ידעו שיבוקש הדין מהם כפושעים במזיד הגמור והיו הדברים הנאמרים שם נכונים כפי ענינם. והנה עכשיו בפעם השלישית נגמרה החזקה שיראה שכאשר הרבה להזהיר בשער הקודם באופני ההנהגה אם על ידי השופטים ואם על ידי המלך ע"י שמירת מצות התורה האלהית ולבלתי סור מן המצוה אשר יצוו על פי נביאי הש"י ימין ושמאל והזהירם והתרה בהם לבלתי נטות אחרי חקות העמים ההולכים אחרי אלהים אחרים השומעים אל מעוננים ואל קוסמים בכל הנהגותיהם כי אם אל פי יי' אשר על פי נביאיו אותו ישמרו לעשות ווהיה זה דבר שבו תלוי ישיבתם בארץ בלי ספק (א) לזה סמך גם כן מצוה זו על אותה כוונה עצמה כלומר שמכאן ואילך הרי הם נדונין כמזידין המותרין ועומדים בדברים והחוטאים בדעת שלימה שלא נתנו למחילה וכמו שאמר בסוף ונתנו אותו וגו' לא תחוס עינך עליו ונו'. והוסיף בכאן לומר תכין לך הדרך וגו' לומר שיהיו הדרכים מתוקנין ומזומנין בלי שום מכשול שיהא מעכב הנה בדרך וכמו שאמרו חז"ל (מכות י':) שיכתבו מקלט על העצים או האבני' כדי שלא יצטרכו לדרוש על הדרכים כי אפשר שעל ידי השאלה יתפשו מגואלי הדם. גם יראה לפי הפשט שפירש כאן ענין שלא נתבאר ראשונה והוא כי כמו שהמכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו מתמול שלשום הוא נדון לשוגג כן אף על פי שיודע שהוא שונא לו אם היה הדבר באופן שהוכר בטוב שהכהו שלא לדעתו שנדון לשוגג. והוא אומרו וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו וגו'. (ב) ואשר יבא את רעהו ביער וקרה רוע מקרהו כי בנדוח ידו על הגרזן לכרות העץ נשל הברזל מן העץ אשר הוא תחוב בו או שהשיל ברזל הגרזן חתיכה מן העץ הנקצץ ונתזה בחוזק ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי כי באמת המקרה מעיד שלא עשה מדעתו ושנאתו הקדומה לא תספיק לענות בו סרה ומה שאמר פן ירדוף גואל הדם וגו' ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום הנה הוא צודק על מה שאמר ראשונה וגם על זה יראה שאינו נדון כשונא לו כלל והוא מה שנתאמת בסוף באומרו וכי יהיה איש שונא לרעהו וערב לו וקם עליו והכהו נפש וגו' ושלחו זקני עירו וגו' ונתנו אותו וגו' לא תחוס עינך וגו' (ב) יאמר כי כשיהיה שונא ואורב אע"פ שלא הותרו יהיה נדון כמזיד למסרו ביד הגואל בלי חנינה. אמנם יראה כי אף על פי שיהיה שונא אם נתבאר שלא ארב יצא מכללו ונכנס בכלל שוגג הוצל בערי מקלט. והנה אחר שזכר צורך הערים וענין קליטתם אמר על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך. ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך וגו' ויספת לך עוד וגו'. (ג) לדעתי מאמר ואם ירחיב הוא חוזר לראש הכתוב הראשון שיעורו על כן על כל דברי הצורך הנזכר אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדיל לך והם אותם שנאמר עליהם אז יבדיל משה ג' ערים מעבר הירדן מזרחה שמש כי אף על פי שהבדילן הוא היה מצוה עליהן שיסכמו בהם על הבדלתו ומיד תהיינה נבדלת ועומדת להם ועוד אני מצוך שאם ירחיב יי' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך לתת להם את הארץ אשר יכנסו בה אחרי מותו. ופירוש טעם מאמר אם ירחיב שהוא כמסופק כאומרו כי תשמור את כל המצוה הזאת וגו' כי הוא באמת דבר שהכל תלוי בו כמו שנזכר בכל מקום. הנה אז ויספת לך ג' ערים על הג' האלה שהבדלתי כבר והוא פי' נכון בעיני: ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך וגו' למד על השוגג שהוא אינו העושה בעצם וראשונה כי האבן או המקל או זולת זה הוא ההורג אמנם כאשר אין לבו עליו הוא לא עשה ואם יפגעו בו הרי שפכו דם נקי והארץ הזאת אשר יי' אלהיהם נותן להם לא תוכל שאת: