אמנם הנרא' אלי בזאת השאלה יתבאר אחר שנתעורר על ספק יותר דק ויותר קשה במציאות הירא' ומהותה. וזה כי היראה בטוב הבחינה אינה נופלת רק בדבר שהוא אפשרי להיות ואיפשר שלא להיות אבל במה שהוא מחוייב או נמנע יפול עליו צער או עצב לא יראה כי אנחנו לא נירא מהזקנה או מהמיתה הטבעית או משקיעת השמש או עלייתו אף על פי שיגיע לנו נזק ממנו אבל נצטער או נתעצב. והנה אחר שכל הדברים ההיווים במציאות מאי זה מין שיהיו מציאותם הוא מחוייב מצד סבותיהם הנה הירא משום אחד מהם לא מחכמה ויושר הדעת הוא ירא רק מסכלותו תוכן הסבות ההנה וסכלותו בהן אם ימצאו או לא יחשב לו לענין אפשרות בדבר ואינו כן כי על דרך האמת כמו שיחוייב אל שטף הנהר לסחף זה השדה או להרוס זה הבית כן יחויב השטף לסבות הקודמות אליו ואין הפרש ביניהם רק בשאחרית הדבר הוא נודע ונראה לעין כל. והסבות הקודמות הם נסתרות מההמון אבל היודע ומתבונן בהכרחיות הסבות בענינים הנה הוא לא יירא מהם בשום צד רק יחרד או יתעצב מאשר אין לו המלט מהם כנזכר. ובאמת זאת הגזרה קיימוה וקבלוה עליהם להכרחית כל האומרים בקדמות העולם וחיובו מחיוב מציאותו יתעלה. ומזה הטעם היו כל חכמי הפילוסופים היונים וזולתם אשר מעולם קשי הרוח אמיצי הלב לא פחדו ולא יראו לנפשם לשום ייעוד מיעודי התורות או החוזים בככבים אבל יתעצבו מהרעות הטבעיות ההכרחיות ויקבלום למחוייבים:
עקידת יצחק · פרק צ״ב, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך עקידת יצחק, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.