עקידת יצחק · פרק צ״ב, ד׳

המפורסם שיאמר מענין היראה הוא שתאמר על שני מינים. האחד על הפחד והמגור אשר הוא הפעולות הנפש החיונית מפחד אויב או מפני עקת רשע שנאמר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו' (בראשית ל"ב) כי ירא לאמר אשתי (שם כ"ו) ודומיהם והשני אשר הוא מפועל הנפש הדברית מפני הכרת מעלת הזולת כמו שאמר ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה (במדבר י"ב) ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד.) ואם שהראשונה היא מיוחדת אל הרשעים ואל פעולותיהם הרעות שהכל מתפחדים מהם גם הם לא ישתתפו בזולתה כמו שאמר מגורת רשע היא תבואנו (משלי י') אמנם באנשים השלמים ישותפו שניהם שכבר יהיה מוראם על הבריות מצד מעלתם ופחדם ואימתם מצד יכולתם וכמו שאמר להלן לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ היה הפחד מצד עוצם יכולתם המפורסם אשר עליו נאמר שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגומר. אז נבהלו אלופי וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ויהיה המורא מצד האלהות הנכר בהם שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳.) וכבר נמצא זה הענין מבואר בין שאול לדוד נאמר ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדור ובקיר ויסוב דוד מפניו פעמים ויירא שאול מלפני דוד כי היה יי' עמו ומעם שאול סר ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף ויצא ויבא לפני העם ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו (שמואל א י״ח:י״ד-ט״ו). יש לשאל מה טעם אמר ויאמר אכה בדוד ובקיר ועוד למה לא נפטר דוד מפניו לנוס ולהמלט כמו שעשה אחרי כן שנאמר ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט (שם א' י"ט). ועוד מה טעם נאמר ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד שאול וכן בפעם השנית נאמר וחניתו בידו ודוד מנגן ביד והלא הוא ידוע שבידו הוא מנגן שלא היה מנגן ברגלו ועוד למה נאמר בפעם השנית ויך את החנית בקיר מה שלא נאמר ראשונה. אלא פתרון הענין הזה כי הנה בהיות דוד מנגן ביד בפני שאול אצל הקיר הנה הוא היה מתנכל אליו בהטיל החנית אל הקיר סמוך אליו פעם אחר פעם ואמר הלא מצחק אני כדי שתדחה ידו פעם אחת להכות בדוד ובקיר להמיתו והנה הוא בהיות עיניו בידיו במלאכת עיונו לא היה מסתכל בשאול ולא היה רואה מה הוא עושה במה שהוא מטיל החנית ומוליך ומביא באויר כי לא היה מכה לגמרי. והנה נזדמן כי בשתי פעמים שכוון להעיל החנית אל דוד הנה הוא הסב עצמו מפניו שלא מדעתו ונצול ולא הכיר בנסו ובזה ידע שאול כי יי' עמו ולא עזבו בידו והוא לא רצה לעשות ביד רמה ולזה מהיום ההוא והלאה נהג בו יראת כבוד ואלהות ולא רצה להשתמש בו כמה שהיה נוהג עד הנה והוא אמרו ויסירהו שאול מעמו וישימהו לו שר אלף וגו'. ועוד נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ויי' עמו וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו כי מטעם שהוא משכיל לנצוח אויביו ולהפילם לפניו היה ירא מפניו כמפחד אויב אמנם מפני האלהות ייחד לו היראה שזכר ראשונה כי ראה שהיה יי' עמו להצילו שלא מדעתו תדע שכן הוא שהרי בפעם השנית שהרגיש דוד במעשיו וכשנפטר מפני שאול הכה החנית בקיר מה שהיה רוצה להכות בדוד לפי שאז מלאו לבו להטיל החנית לגמרי הנה אז לא נאמר שנתיירא מפניו כי לא היה שם מופת אלהי והנה זה ענין נכבד יש בספור ההוא כשיושקף ענין דבריו כהוגן. ועוד יש לי שם ענין כדומה לזה מחוייב מענין הכתובים בטוב הבנתם והוא מה שאמר שם וירא שאול וידע כי יי' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד (שם א' י"ח) וזה כי כשהגידו לו שמיכל בתו אהבתהו אחר שארש לו את מירב בתו הגדולה נאמר ויישר הדבר בעיניו ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום (שם). ויש לשאול מה המוקש הזאת אשר לא דברו ראשונה כשאמר לו את בתי הגדולה מירב אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל וגו' (שם) ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. אלא שהוא חשב עליו מחשבה רעה והיא שאף על פי שאירס לו את מירב ראשונה לא ימנע עצמו מלקיחת מיכל אשר אהבתו ולזה היה הדבר ישר בעיניו ולא עוד אלא שפתח לו פתח התר באומרו בשתים תתחחן בי היום וזה כדי שיהיה לו זה האיסור למוקש ולמכשול עון ויפול ביד פשעו לפני פלשתים ואל תרחק זה שהרי רעה מזה כתובה להלן ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש אשר מגלים (שם א' כ"ה) ורבו הדעות במעשה הרע ההוא והמחוור שבכלם ואשר הסכימו בו חכמינו ז"ל (סנהדרין י"ט:) שהיה בעבירה אלא שפלטי בן ליש כבש את יצרו יותר מיוסף ומבועז ושם חרב בינו לבינה כל הזמן ההוא שהיתה עמו ושלא הלך אחריה הלוך ובכה אלא מפני הזכות שנסתלק ממנו ומאן דעביד הא ודאי נפיל בהא. והנה דוד גם כן כוון לעשות על פי דבורו לראות מה יהיה באחריתו שהרי הביא מאתים ערלות פלשתים מאה לכל אחת כי כן נאמר לו אין חפץ למלך במוהר כי אם מאה ערלות פלשתים (שמואל א י״ח:כ״ה) וכן אמר הוא על מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים. והנה לא כוון לקדשם בהם שהרי המקדש אחת משתי אחיות אינה מקודשת כי קדושין שאינם מסירין לביאה אינם קדושין (קידושין נ"א.) כ"ש שתיהן יחד שאינם תופשין מן התרה והרי הוא התחכמות נפלא. והנה הוא יתעלה סבב פני הדברים שנשארה לו האחת אשר אהבתהו בהתר כמו שאמר סמוך למאמר את בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה יאמר כי עם שהיתה משודכת לדוד ימים רבים הנה לעת קץ המיועד להכניס' לו לחופ' והיא נתנה לעדריאל וגו'. ואולי כי כשהרגיש' באהבת מיכל אחיתה בדוד ובלבול דעת אביה בענינם מיאנה בדבריו והיא מעצמה נתנה לעדריאל לאשה והנה נשארה מיכל באהבתו יחידה והיא כשרה ובזה ידע כי מה' היתה לו כי לא יאונה לצדיק כל און והוא מה שנאמר וירא שאול וידע כי ה' עם דוד ומיכל בת שאול אהבתהו ויוסף שאול לירוא מפני דוד עוד והיא היראה האלהית שאמרנו , אמנם ממה שראה שכל אלה הם סבות חזקות למלוך ולהשליכו מלפניו היה יגור מפניו ויהי שאול אויב את דוד כל הימים. הנה שהיה לו לשאול עם דוד אלו שני מיני היראה שאמרנו היראה הדברית אשר מצד המעלה וההפחד ההפעלותיי אשר בנפש החיונית לתקות דבר רע. ושתים אלה נמצאות באל יתעלה משני מיני האנשים כי הנה האנשים החסרים יפחדו מפניו ממגור הרעות הגדולות המשולחות מפניו וכמו שאמר יראו את ה' כל הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל כונס כנד מי הים וגו' (תהלים ל"ג). האותי לא תיראו נאום ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וגו'. (ירמי' ה') כלומר שהוא נקל לשלחו על פני הארץ. ונאמר כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהלים ס"ח). אמנם השלמים אין פחד אלהים נגד עיניהם מזה המין אבל יש להם היראה השכלית מפני מעלת רוממותו כמ"ש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו (שם ל"ד) רוצה ה' יריאיו (שם קמ"ז) יראי ה' הללוהו (שם כ"ב) ורבים מאד משני המינים ויבאו מהם קצת במה שיבא מהדברים הנמשכים אל הכוונה. והנה אחר שנמצאו פה אלו שני מיני היראה על הדרך שאמרנו יש לשאול ולדרוש לאי זו משתיהן היתה הכוונה במאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך וגו'. אם לראשונ' אשר הוא הפעלות הנפש החיונית או אל השניה אשר הוא פועל הנפש השכלית או לשתיהן יחד מי יתן ואדע. כי אם נאמר שכיון אל המין הראשון והוא ההפעלות אשר בכח החיוני ונאמר שאע"פ שהוא הפעלות טבעי תוכרח בו הנפש החיונית לתקות דבר רע שלא תמנע המצוה מהגיע עדיו כשנתחכם אליו בזכרון הענינים המבהילים ושומם על לבו תמיד וכמו שאמרו פחדו בציון חטאים רעדה אחזה חנפים מי יגור לנו אש אכלה מי יגור לנו מוקדי עולם (ישעיהו ל״ג:י״ד) ונאמר מפני פחד יי' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ (שם ב') והדומים להם ותהיה עקר המצוה הזאת הזאת זכירת הדברים האלה ושומם על לבו תמיד שהוא ביד האדם ובחירתו ומהם תמשך היראה והפחד מזה המין בלי ספק כמו שהיו המעשים תחבולת הזכרון והזכרון תחבולת הבטחון כמו שכתבנו בפרשת שמע שער צ'. וכבר תהיה השאלה הזאת שיעשו המצוה האלהיות מתוך פחד ומגור חמת המציק וזה מגונה מאד כי הנה המעשים הנעשים על זה האופן לא יבחנו בין טוב לרע לא במאמרים ולא במעשים לפי שהדבר הראשון ממשיגיה הוא שבה יתחלפו השקר לאמת והרע לטוב. וזה שכבר הותר וגם הוכרח מפניה לשנות דבורם ולשום כזב מחסם ואעילו השרידים שבאנשים. אמר אברהם והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את (בראשית י"ב). יצחק כי אמרתי פן אמות עליה (שם כ"ו). שרה לא צחקתי כי יראה (שם י"ח) והשבטים נשתמשו הרבה באותה מדה בעמדם לפני יוסף גם הרבה מעשים רעים נעשו לטובים מפני היראה הזאת כבוחרים ברע במיעוטו שכתב החכם שסופר על אלימון שהוכרח להרוג אמו. והנה אהרן עשה עגל מסכה ליראתו פן יהרגוהו כאשר הרגו את חור (סנהדרין ז'.) ומה לנו ולהם והנה התורה התירה המעשים האסורים וחשבתם לטובים במקום הסכנה ואיך יתכן שישאל השם יתעלה זה המין מהעבוד' אשר לא יבחן בה בין טוב לרע אחר שהכוונה בה עשה כך וכך ואם אין אתה עושה דע כי מות תמות וכיוצא והרי אמרו במסכת שבת (פ"ח.) א"ר אבדימי בר חמא מאי דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז) מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לתורה וכבר נתבאר מאמר זה שם במקומו מ"מ קשיא. וקשה עוד מזה אומרו בכאן וכי יראה מילתא זוטרתי היא והנה היא באמת זוטרתי וזוטרתי אפילו לגבי כל ישראל כי אריה שאג מי לא יירא ולא הוצרך לומר אין לגבי משה וכו'. ואם תאמר שהיראה השלימה אשר בנפש הדברית שאמרנו היא אשר שאלה מהם הנה באמת הקשה לשאול שהרי הוא מבואר שהירא' השלימה הזאת אינה מטבעה להמצא כי אם בלב הפילוסוף התורני האלהי מחמת מה שהשיג בעוצם חקירתו או לנביא השם יתעלה במה שהושפע עליו מנבואתו הלא תראה כי נאמר לאברהם אחרי זקנתו ואחר עקידת בנו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כ״ב:י״ב) ובמעמד הר סיני כשהגיעו אל המדרגה ההיא הנפלאה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (דברים ה׳:כ״ו) כולי האי ועדין הך יראה בעיא צלותא לפי שהוא קרוב לנמנע שישתתפו כלל העם בה וכ"ש שלא יאמר עליה מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כאלו שואל דבר נקל דכגון דא אפילו לגבי משה לאו מילתא זוטרתי היא וכבר שובח בה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג׳:ו׳) ואם היראה הזאת אינה משותפת לכלל העם אשר להם אמר ועתה ישראל וגו' והראשונה אינה הגונה להם הנה שכלנו משתיהן בין שתהיה כל אחת מהן או שתיהן יחד ועל כל פנים יש לתמוה אם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והוא אומרו מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' והלא כל אשר בידם שאל מהם ומה יש להם עוד. והנה באמת השאלה היא קשה גם מאמר חז"ל עליה: