עקידת יצחק · פרק צ׳, ו׳

שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. כבר ביארנו בשער הקודם מעלת שני הדבורים הראשונים שבי' הדברים אשר בעבורה אז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום (מכות כ"ד.) ואשר היה זה להיותם קבלת עול מלכות שמים שלמות שהוא יסוד ושרש לכל הדברות ולכל המצות כלן. וזה להיות הראשון מורה על אמתת מציאות אלוה משגיח רוצה ויכול. והשני על ביטול אלוה זולתו והרחקת שיתוף העבודות כולן. והוא הטעם עצמו מה שעשה אותם פרשה בפני עצמה וצוה אותה בכל אופני החומרות שהזכיר בה (א) והכונה ועתה ישראל אחר שעמדת במעמד ההוא ושמעת מפי הגבורה אלו השני הדברות על האופן שנזכר שמע באזניך ובלבבך תבין וקבל על רצונך דכלהו איתנהו בלשון שמיעה כי ענינם הוא שיי' אלהינו כמו שאמר בבירור אנכי יי' אלהיך שהוא המנהיג בכוונה ורצון כמו שאמר יי' הוא האלהים והוא יי' אחד שהכוונה היותר מפורסמת בהבנתו הוא על דרך ההפרדה והחלוק כלומר הנמצא המיוחד והמופשט והמשולל מכל מיני רבוי וחבור בכל צד מהצדדים שאפשר ומזה חוייב הרחקת העבודות הנכריות כלן וכמ"ש זובח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו (שמות כ״ב:י״ט) והוא עצמו מאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תשתחוה להם ולא תעבדם וגו' (דברים ה׳:ז׳-ח׳). כי שם הראינו לדעת כי יי' הוא האלהי' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד נמצא ראוי ליעבד ולירוא מפניו כלל. אמנם כבר כתבנו בפרשת שטים שער פ"ג כי האחד יאמר גם כן על דרך ההכלל והשלמות כי אחד ושלם יאמרו בהרדפה כענין והיה המשכן אחד (שמות כו) ויהיה ענין האחד אשר יאמר בו ית' השלם הכולל כל השלמיות כלן אשר לא נמצא חוץ ממנו שלמות אמתי מכל הצדדים כלל ומזה הצד האחדות והמלכות הם דבר אחד בעצמו כי המלכות אינו רק ייחוד מעלה ושלטנות שכל השררות והמעלות נכללות בו וכמו שאמרו (פסחים נ'.) והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד (זכרי' י"ד) כי כשיהיה השם שלם והכסא שלם ולא יחסר דבר אז יגמר המלכות והאחדות שהם דבר אחד בעצמו ולזה תקנו שיהא פסוק שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד עולה למלכיות (ר"ה ל"ב.) כמו שזכרנו שם וזה טעם מה שאנו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. האמנה כי למה שנתחלפו שתי הבחינות האלה אשר בהוראת מלת אחד במה שהראשון שזכרנו הוא המפורסם ואשר תכוון הבנתו בו אצל ההמון כמו שנזכר והמובן השני הנה יהיה ענינו יותר נשגב ונסתר כי הוא ענין נפלא מסור אל השכל המופשט רצוני הסכמת ההכלל והייחוד האמתי מכל צד אשר להזהיר על זה ולזרז בו נלאו כל פנות האלהיים חכמי הספירות כמו שנראה מכל ספריהם ומזה הטעם אמרו שקלוס ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא מיוחד למלאכי השרת (דב"ר פ' ואתחנן) כי התאחדות המלכות והאחדות הוא ודאי שבח מיוחד להם ולהשכלתם כי לענין הבנת ההמון בו מהחלוקה וההפשטה לא שייך ביה ענין מלכות אבל שדוד ושלילת כל הדברים. (א) ולזה אמרו נימריה לא אמרו משה (פסחים נ"ו.) רצוני שעקר כוונתו בדברו עם כלל העם היה אל המובן אשר לא יפול עליו ענין ההכלל והמלכות כי אם אל המפורסם בו אל ההמון. לא נימריה הא אמרו יעקב וזה לפי שדבריו היו עם הבנים בניו מטתו שלימה כמו הם כמלאכי השרת קלסו בו באומרם שמע ישראל אבינו יי' אלהינו יי' אחד ולזה הסכים הזקן עמהם וענה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכמו שאמרו שם דענו מה בלבך כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד (שם) ירצו שעה שהם בחכמתם ובהשגתם ידעו ויכירו ברובי הנבדלים והכחות העליונים המאצילים והנאצלים משפיעים ומושפעים עם כל זה כבר ידעו והשיגו היות כלם תחת מלכותו ית' ובמציאותו העליון חוזר הכל אל אחדות פשוטה ושאין שום נמצא שיש לו יכולת כלל זולתו ולפי זה מה שאמרו במדרש (דב"ר פ' ואתחנן) פרשת שמע משל לבן בית של מלך שנכנס לתוך לפלטין וראה קוסמיטין של מטרונה וגנב אותה ובא ונתנה לבתו כו'. כך אמר משה לישראל כל המצות שנתתי לכם ממה שקבלתי מן התורה אבל השם שאני נותן לכם ממה ששמעתי ומלאכי השרת שבו הם משבחים להקדוש ברוך הוא ונטלתי אותו מהם לכך תהיו אומרים אותו בלחישה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ולמה אומרים אותו ביום הכפורים בפרהסיא אלא שהם כמלאכים כו'. והנה ענין הלחישה הוא מבואר והוא כי מפני שלפי המובן המפורסם אין ענין לו להזכירו אמר שלא יפרסמוהו בקולם להשוות בו ובין מאמר שמע ישראל. אמנם לפי המובן השני הנעלם יש לאומרו בהסתר ובהעלם כמוהו. ואולם ביום המיוחד שהכל בו בתכסיסי שלימים יאמרו אותו בקול רם כיקלוסי היום ההוא קלוסי מלאכי השרת הם וכבר ביארתי זה הענין בעבודת יום הכפורים שער ס"ג בבחינות אחרות קרובות לאלו אבל זה יראה לי הטוב והנכון שיאמר מסכים בו אל אמתת ענין הייחוד וטוב טעמו. ועתה ראה כי במה שנאמר אמתת הייחוד על זה האופן (ב) נתן שני מיני חיובין אל האהבה עם היותה בין הבלתי שוים. האחד מצד היותו יי' אלהינו שהוא הטוב והמהנה והמועיל אלינו בכל צרכנו כמו שכתב החוקר פי"ג מאמר ח' מספר המדות. אמנה תהיה אהבת הבנים לאבות ובני אדם לאל יתברך כמו דבר טוב ומעולה כי עשו טוב גדול בהוייתם ובפרנסותם והם סבת היותם מלומדים. וכבר כתב בפ"ז ממנו שכבר תשמר האהבה בין הבלתי שוים שכשישמר ביניהם היחס אשר בין מעלותיהם. וזה כי היותר מעולה צריך להיות יותר נאהב ויותר נעבד וכאשר יקבל הקטון מהגדול הטוב או המועיל או המהנה או שלשתן והגדול יקבל ממנו תמורתם האהבה והעבודה והכבוד הראווי להם זאת תהיה השואת אהבתם בלי ספק. והמין השני הוא מצד היותו אחד וזה שכבר גזר הפילוסוף שלא יקרה להיות אחד אוהב רבים לפי האהבה השלימה כמו שלא יעשה לאהוב דברים הרבה יחד כמו שנתבאר זה לו בפרק ו' מהמאמר הח' ובפרק י"ב מהתשיעי מספר המדות זכרנום אצל את יחידך אשר אהבת בשער כ"א. והנה נתן לזה שני טעמים. האחד כי יחוייב כפי האהבה השלמה שיאהוב או שימצאו בו שני ההפכים יחד כשיקרה שאחד מאוהביו הוא שמח ונעלם בחופתו והשני עומד אז רגע אחד בתוך אבלו וזה מה שאי אפשר. גם שיצטרך לחזור אהבה לרבים ולא יספיק הזמן הממון. ולזה אמר שהי שראוי שתהיה למטע והאהבה היותר שלימה היה לאחד השלם. והנה עם זה נקשר בטוב: