עקידת יצחק · פרק צ׳, ד׳

קצת פעולות האדם או ביטולם עם שיראה מהם שאינם תחת יכולת האדם ורשותו נמצאו שבאו עליהם המצות כאלו הם תחת ידו הלא זה יראה מן ההכרה והזכירה והבטחון וכיוצא בהן והפכיכן?. כי הוא מבואר שהבטחון מהפחד הנגלה או הפכו הוא כח מוטבע בטבע חוזק לב האדם ורכותו וכן זכרונו בא לפניו או שכחתו מיובש מוחו או לחותו. וכן טוב ההכרה או הפכו מחבור כחות כמו חוזק הראות עם הטבת כח השומע או חולשתן. אשר לפי זה יתכן שלא יבאו עליהן אזהרות וצוויין כי האדם אינו מצווה על הדברים שאינם תלויין ברצונו. אמנם מצאנו הכר נא למי החותמת (בראשית ל״ח:כ״ה) הכר נא הכתונת בנך וגו' (שם ל"ז). שיראה שנשאלו מהאדם בבקשה. וכן כמה מצות באות על הזכירה זכור את אשר עשה לך וגומר (דברים כ"ה?) זכור אל תשכח וגו' (שם ט') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח וגו'. וכן על הבטחון אמר כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגומר לא תירא מהם (שם ז') ורבים מכל מין וזולתם. אמנם היה זה לפי שלא נתנו תורה לחית השדה ולבהמת הארץ כי אם לאנשים בעלי דעת ומזימה אשר כח בהם לעמוד על עצמם להעזר מהרבה נכלים ותחבולות להטיב ולחזק כחותיו ולהשלים בערמימותם הרבה ממה שיחסר מטבעם. כי למה נגרע מעשות אי זה תקון שנצטרך בכחות הפנימיות כמו שנשתדל בחצונות הראית שהזקן כשחלשה ראותו הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להטיב ראותי ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו וכן הגדם הקטע וכיוצא וכן יעשה כל חכם לב באדם בהפקד ממנו כח מהכחות הפנימיית ישתדל תכלית מה שאיפשר לו אם יספיקו לו רפואות ואם אין ימציא לו תחבולות כמו שנמצא לחכמים מחכמי האומות המציאו תחבולה שפרסמו אותה להטיב כח הזוכר ולהשלים חסרונו והתחבולה אשר המציאוה בזה היא לחקות ולצייר בכח המדמה סימנים ידועים ומקומות מורגלים בהם יפקידו הענינים הנרצים לפי יחס או דמיון שיהיה לדבר המיוחד באותו מקום או זמן אשר נפקד אתו ואחרי כן בהעלות לפניו זכרון הסמנין והמקומות אשר הם קרובים אליו מאד יזכרו ויפקדו עמכם הדברים ההם הנרצים בלי ספק. וכבר כתב החכם על זה בטבעיות ז"ל ומטבע החקויים והדמות עד שכאשר חלק שכלך אל חלקי הדבר חקהו אילן בעל הענפים ואם סדר השכל דבר על מדרגות חקהו במעלות והשלבים ובו יזכור מה ששכח וגו'. הנה ביאר שתספיק התחבולה לא לזכור הדברים לבד אבל דרך חלוקן וסדרן וכל רז לא אניס מחכמינו האלהיי' שכבר קדמום בזה כדתני' במנחו' (מ"ג:) וראיתם אותו וזכרתם וגו' (במדבר ט״ו:ל״ט). ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן תניא אידך וראית' אותו וזכרת' ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתובה בצדה ואי זו זו מצות כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״א) ובשער ס"ה כתבנו מה שכוונו בעקר מליצה זו. מכל מקום ראה כמה העירו אזננו על אופן התחבולה הזאת ובצדדי שמושה אה מצד יחס הסמיכות ואם מצד השייכות שהם עקרי המלאכה ההיא ומזה הענין יראה הוא מה שאמרו שהיו הנביאים כוללין כל המצות בכללים קצרים מעטי המספר: אמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה שנאמר מי יגור באהלך (תהלים ע"ו) בא ישעיהו והעמידן על שש שנא' הולך צדקות ודובר מישרי' (ישעיהו ל״ג:ט״ו) ושוב העמידן על שתים שמרו משפט ועשו צדקה (שם נ"ו). בא מיכה והעמידן על ג' שנאמר מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפע ואהבת חסד והצנע לכת וגו' (מיכה ו׳:ח׳) בא חבקוק והעמידן על אחת שנ' וצדיק באמונתו יחיה (חבקו' ב') כדאית' במסכתא מכות (כ"ד.). ואין ספק שהי' זה להם באופן מאופני החקוי והציור אשר הוא מפעולות המדמה והמחשב יחד על דרך החלוק והרושם בתלות במצוה אחת מצות רבות אם בסמיכות או בשייכות או בצד בהצדדים אשר הורגלו בתחבולה ההיא. ואולם זה הענין התחילה אותו התורה בלי ספק כי בכל מקום שצותה על שום דבר של זכירה צותה על מעשה מיוחד שתפקד אצלו ותזכר עמו יפה כמו שכתבנו זה בשלמות בתחלת שער צ"א. ועוד מצינו ענין נפלא מאד והוא מה ששמה התורה ענין הזכרון תחבולה לחזק הבטחון ולקיימה כאשר יחסרו כחו והוא באומרו להלן כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך וגו'. (דברים ז') וזה כי כמו שלא תפול הזכירה תחת המצוה כי אם בשתוף מעשה בחיריי שיקשר אליו וימשך ממנו כנזכר כן הבטחון מהיראה והפחד יפול תחת המצוה כשישותף עמה דבר שיהא רשאי ויכול עליו שתחוייב ממנו כי כאשר ימשול על סבת הדבר כבר ימשול עליו בלי ספק כיעל זה הדרך אז"ל הכל בידי שמים חוץ מצני' פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום (כתובות ל'.) ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאש לפניו מבוערת או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו נאמר שהקור והחום הם בידו וכן הענין בעצמו לגבי היראה כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד ואם באחד משרי בשר ודם כך קל וחומר במלך המלכים הקב"ה שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו וכמו שאמר טוב לחסות ביי' מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים (תהילים קי״ח:ח׳-ט׳). אמנם כדי להטיב זה הבטחון סמך אותו אל הזכרון ואמר זכור תזכור את אשר עשה יי' אלהיך לפרעה ולכל מצרים המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים וגו'. כן יעשה יי' אלהיך לכל העמים וגו'. וגם את הצרעה וגו'. לא תערוץ מפניהם כי יי' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא כי ודאי כשישים אל לבו כל הענינים האלו יתחזק בלבו הבטחון ולא יירא משום מורא ופחד וכמו שאמר דוד אדונינו ע"ה יי' אורי וישעי ממי אירא יי' מעוז חיי ממי אפחד עד אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח (תהלים כ"ז). הנה שנתבאר שכיון שהזכרון מאלו הענינים הוא ברשותו הנה הבטחון וסמיכות הלב הנה הנם ברשותו ועל זה האופן אמר להלן שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים וגו' וסמוך ליה וידעת היום כי יי' אלהיך הוא ההולך לפניך (דברים ט׳:ג׳). והנה באמת הוא מבואר שאם לא נתקיי' טוב הבטחון בידו שלא היה אלא לאשמתו וחטאו לבלתי קיימו ענין הזכרון אשר כבר עשה לו האל יתע' קיום וסמיכות במעשה המצות המיוחדות אליו בזמניהם ובקצת מצות תמידיות כמו שזכרנו בשער הנזכר. וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה כי בהתחזק ביראת יי' ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא כמו שהוא מזדכר ע"י מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים וכיוצא בזה אשר נתנו לזכרון הנה ודאי יהיה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) וכשנשלים עצמנו בה הנה לא נירא משום פגע ונזק וכמו שאמר משה חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי יי' אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך (דברים ל״א:ו׳). והנה בזה המין מהיראה האלהית יתיחד שער בפני עצמו בשער צ"ב ב"ה. אמנם מפני זה החוזק אמר ונשל יי' אלהיך את הגוים האלה מפניך וגו' (שם ז') כי לא די שלא תירא אבל שתנצח אותם ואם לא תוכל כלותם מהר כרצונך לא תחשוב שהוא תשישות כח בעזרך חלילה אבל הוא לטוב לך פן תרבה עליך חית השדה ויזיקו לך כשלא יגינו זכיותיך לשיעור שנאמר וחית השדה השלמה לך (איוב ה׳:כ״ג) או למה שאמר על שחל ופתן תדרוך תרמום כפיר ותנין (תהילים צ״א:י״ג) כמו שכתב רש"י ז"ל או שיהיה לא תוכל כלותם על דרך לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) והוא עצה טובה אמנם לסוף ונתנם יי' אלהיך לפניו והמם וגו'. ונתן מלכיהם בידך וגו'. כי טוב הבטחון על האופן הנזכר יביאך עד הלום. והנה אחר שנתבאר כי זה הענין מהטבת הכחות הפנימיות ותחבולתן הנזכר מחכמי החקירה כמו שאמרנו הנה הוא כתוב ומקויי' מחכמי האמת ושנוי ומשולש בתורה ובנביאים הלא יראה שתועלתו נפלאה. אמנם שיעור דרישתו על כל אדם יהיה לפי צרכו אליו ולפי מה שהרגשתי בעצמי רוב תועלת התחבולה הזכרנית שאמרנו לפי גודל צרכי אליה ושמה שהגיע לידינו ממה שהמציאו ממנה חכמי הגוים ראיתיו בלתי מספיק לפי הצורך כבר פשפשתי בה ויגעתי ומצאתי כי נתן יי' אל לבי המצאה נפלאה ונקלה אחר חדושה ותספיק להיטיב מאד הכח הזכרני להזכיר כמה דברים על סדרן ומספרן בכל הצדדים אשר תחשוב אם בחלופן אם בדלוגן על אי זה סדר שתרצה גם יזכר הדבר בזכור מספרו או מספרו עמו ובכל ענין שתרצה מבלי שום טעות וכבר נסיתי בה כמה זמן ומצאתי תועלותיו ברוך המזמין האמתי. והנה לבי אומר לי כי עקר זה הענין הנכבד השרישו משה רבן של נביאים מפי הגבורה ושמו בפינו למען זכור את כל מצות יי' המוטלות עלינו ונוכל להעבירם בכל יום תמיד על רעיונינו במעט מהקושי והטורח. והוא במה שסדר לפנינו לקרוא פרש' קטנה בכל יום תמיד פעמים שלש כדי שתהא שגורה בפי עוללים ויונקים יועילו מאד דבריה וראשי פרקיה אם מצד הרגילות והבקיאות הנפלא בה ואם מצד היות דבריה ספור מקרים עוברי' עלינו תמיד להיותם ציונין מוצבים ומסמרות נטועי' במקומות נאמנים אשר לא יסורו לעילם ואע"פ שיהיה בדבר טורח גדול לא יכבד על ראש הנלבב בהשקפת עוצם התועלת הנפשיי שיש בו כל שכן דבר נוח לסבלו וכמ"ש הכתוב לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה וישמיענו וגו' (שם ל'). ואז"ל שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה (עירובין נ"ה.) והדברי' עתיקים שאם לא כן מאי רבותיה שאינה בשמים הנה שצריכין אנו לעשות כל מיני תחבולת או ללמד אותם ולהרגיל עצמנו בהן כדי לתקן עצמנו לקבל את הטוב מאת האלהים. אמנם המתיאש מהטוב אין לו רק לחבוק את ידיו ולשכב בדמשק ערש כמו שאמר הרב המורה בכיוצא בזה בסוף פרק י' מהחלק השני וזה לשונו כן יבין מי שרוצה להבין חידות הנבואה ויעור משנת השכחה וינצל מים הסכלות ויעלה אל עליוני' אמנם מי שייטיב לו שישוט במי סכלותי וירד מטה מטה ולא יצטרך שיטריח גופו ולא לבו ינוח התנוע' והוא ירד למטה בטבע. והבן כל מה שנזכר והסתכל בו. אמנם היות זה הענין נמצא בפרשת המעולה הזאת רצוני פרשת שמע אזכרנו כשנבא על ביאורה ואז יתבאר יפה כמה צדקו חז"ל באומרם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו א יצא (ברכות ט"ו:) וטרם נבא אל הביאור נזכור הספקו' הנופלו' על זה החלק מהפרשה הזאת וזולתה שאנו בביאורו: