עקידת יצחק · פרק ט׳, ו׳

והנחש היה ערום א הכתוב העיד כי זה הבעל חי היה בטבעו ערום מכל שאר הבעלי חיים וכאלו הוא אמצעי ביניהם ובין המין האנושי בענין הידיעה ושכבר בא אל זה העסק מצד קנאה בחשבו נכלים וערממיות לדחות פעמי האדם ואשתו בהיותם בתום לבבם. אמנם אם לוקח ממנו זה הדעת בקללתו אותו או לא יתבאר בבירור הזווג הראשון בעזרת הצור. והיה ראשית דבריו אף כי אמר אלהים פרש"י ז"ל שמא אמר לכם והרב ר' אברהם ן' עזרא ז"ל כתב כי זה היה סוף ספור כי דבר דברים אחרים ולבסוף אמר ק"ו שאמר אלהים כו'. ב והנכון בעיני שהאשה נכנסה לתוך דבריו כמשפט הנשים הנמהרות ושדבריו של נחש היו כן אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כי ביום אכלכם ממנו מות תמותו לא מות תמותון כי יודע אלהים וכו'. אלא שלא הספיק לגמור אלא עד לא תאכלו מכל עץ הגן עד שהאשה קפצה להכחיש אותו ואמרה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כו'. ואז גמר הוא דבריו ואמר לא מות תמותון. וסופר על זה האופן להודיע שיעור ערמימותו בדבריו ושכבר הגיע ממנו מה שכוון אליו והוא שתקפוץ האשה מיד לדבר דבר תתפש בי מהר, וזה שהוא הוסיף על האזהרה ואמר לא תאכלו מכל עץ הגן מה שלא היה כדי שתמהר להשיב גם היא לצד האחר דרך הפלגה דבר שתלכד בו וכן עשתה באומרה ולא תגעו בו והיה זה תחבולה גדולה לנצוחה כי כשיתברר שהנגיעה אינה ממיתה יחשב להם שכבר נתברר שהאכילה לא תזיק. אמנם הטענה אשר המציא להטותה מהדרך היא מה שיש בה פני הראות וזה כי אחר שאסור אכילת עץ הדעת אינו אלא מפחד נפילת אל פחת המותר כמו שקדם בשער ז' הנה מהטעם ההוא יאסרו כל פירות שבגן כי המותר בהם ג"כ הוא רע ומזיק מאד והיא אומרו אף כי אמר אלהים לא תאכלו ולא הפריש ביניהם ההבדל הגדול שביארנו שם אף היא תשיב אמריה לו בתחלת הענין ותתאמץ לנגדו ואמרה לו ע"פ דרכנו אין הדבר שוה כי מכל עץ הגן נאכל מבלי שימשך לנו מזה נזק והפסד עצמו אמנם מעץ הדעת טוב ורע למה שימשך האדם אחריו בטבעו עד שיפסד מכל וכל מן הטעמים שכתבנו במקום הצואה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כי גזרה דעתה שעל דרך ההרחקה הנגיעה גם כן אסורה וכבר פירשנו מה שכללה בזה מהטעות אם מצד האמת בעצמו ואם במה שיאות לה אל הויכוח אשר עמו. ויאמר הנחש התחזק עליה מצד ההנחה ההיא הכוזבת וביטל אותה בטענות חזקות לא תוכל להכחישן והוא שההכרה והידיעה בו המכונים אל הנגיעה לא לבד היא רשאית אליהן אבל מחוייבת ושהוא התועלת המגיע מזה העץ ומציאותו בתוך הגן והמשיך זה המשפט עצמו באכילה כיון שהושוו לה שני הענינים באיסור. וזה אומרו כי יודע אלהים כי ביום אכלכם כו'. יראה כי יודע אלהים וישראל גם הוא ידע שאם הנגיעה מועילה ומחוייבת שהאכילה לא כל שכן שתועיל לכם להיות כאלהים כו':