עקידת יצחק · פרק ט׳, ה׳

א אומרו והנחש היה ערום מכל חית השדה והלא יראה שהיה ערום מן האדם ואשתו אחר שנצחם בטענותיו: ב מה טעם הכנסו באף כי אמר כו'. וטענותיו ותשובת האשה: ג אומרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו' נחמד העץ להשכיל מה ראתה או איך ראתה: ד אומרו וידעו כי עירומים הם היה לו לומר ויתבוששו כי עירומים הם כנגד מה שאמר תחלה ולא יתבוששו. וכן ואירא כי עירם אנכי היה לומר ואכלם או ואתבייש: ה שכיון שעשו להם חגורות לכסות בשר ערוה הרי אין כאן לא בושה ולא יראה: ו אומרו מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ הייטב בעיני ה' שלא יבא לכלל דעת בושה שהוא דבר הכרחי לאדם כמי שביארנו בשער הקודם: ז בטעם הקללות המיוחדות לכל אחד משלשתן: ח בטעם קריאת שם אשתו חוה. ט באומרו ויעש ה' אלהים כתנות עור ולמה לא עשאם תחלה. כי גלוי וידוע לפניו שהוא הראוי והנאות: י מה שכתוב בספרו של ר' מאיר כתנות אור (ב"ר פ' כ') ובתרגום של אנקלוס לבושין דיקר. ומעתה נבא אל הביאור בהמשך על שני מיני הזיוגים כאשר התחלנו ונתחיל מן המפורסם: