עקידת יצחק · פרק פ״ד, י״ג

עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. אחרי המספר אשר ספרם לבא לרשת את הארץ הטובה ואחר שהשלים ענין בנות צלפחד שנמשך מענין המספר כאשר זכרנו אמר לו כן. (ט) ואין הכוונה שיעלה מיד או שיאסף תכף שיראה אותה אבל הודיעו שמההר ההוא יכול לראות אותה ושסופו ליאסף אל עמיו טרם שיבואו שמה בני ישראל והכוונה כדי לעורר לב משה לבקש ממנו שיפקוד אותם ברועה נאמן כדי שיהיה הדבר מדעתו ורצונו ובפרשת מי מריבה כתבנו טעם אומרו בכאן על אשר מריתם פי ובמקום אחר מעלתם בי ובזולתם אשר לא קדשתם אותי דרוש משם. יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו'. דבר על אזן שומעת ובקש מלפניו על זה וחשש שמא הוא צריך למנוי זה מיד לעשות מלחמת מדין כמו שכתבנו (יו"ד) ואמר אלהי הרוחות לומר שהוא יתעלה אשר נתן הרוח החיוני בקרב לב כל בעלי חיים אשר משם יתפשט החיות וההרגש לכל חלקי הגוף כל אחד כפי הראוי לו בחכמה טבעית עצומה באופן שישמר הבריות הכלליי ובהחלק מנות המזונות לכל אבר ואבר כפי מחסורו וצרכו הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו ובשימת חוזק ההשתדלות על שמירתם לדחות ההזק ולקרב המועיל על צד היותר נאות שאפשר כדי שימצא הכל במצב השלום והנה הוא הסדר הראוי והמחוייב שישמור המלך הרועה את העם באופן שיהא הוא נשמר בהם והם בו שמירה מעול' בהסכמ' עצומה. ולזה זכר זה התואר לומר שמצד זה היכולת ועוצם החכמה בו יפקוד על העדה איש אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם (יו"ד) כלומר שיהי' להם ראש ושר נוהג בם לצאת ולבא לפניהם אמנם שזה הראש לא יהיה לו השררה והאדנות לבד כשאר השרים והמלכים אבל שתמצא בו רוח חכמה בינה ורוח דעת ויראת ה' בו יוציאם ויביאם בהנהגה עליונה אשר יסמכו עליה בכל מעשיהם כמו שהיו שני הענינים נמצאים בו וכמו שאמר על שניהם ודוד עבדי רועה עליהם (יחזקאל ל״ד:כ״ג) ורעו אתכם דעה והשכל (ירמיהו ג׳:ט״ו) יאמר שיהי' הוא הראש ולא עוד אלא שתהיה רעייתו בדעה והשכל. ולזה אמר ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה כי כאשר יהיה להם שר וראש יוצא ובא לפניהם בלי חכמה ועצה אלהית יהיו כצאן אשר יוצא ובא לפניהם הכבש מאלוף שכלן נמשכות אחריו ואין להם רועה שירעה אותו ואתהן דעה והשכל. ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וגו'. אתה מבקש ממני לפקוד עליהם רועה נאמן הרי הדבר מוטל עליך קח לך את יהושע משרתך כי הוא איש אשר רוח אלהים בו על האופן שאמרת ואתה תסמוך את ידך עליו כי הוא ודאי בר סמכא ווהעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצוית אותו עליהם לעיניהם שיראו שאתה מצוה אותו לראש ולמנהיג על כלם והם יקבלו עול גדולתו וימשכו אחריו והוא אומרו ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל יראה מהודך ולא כל הודך והכוונה שיתן עליו לעיניהם קצת הודו והוא השררה והמלכות כדי שישמעו כל עדת בני ישראל ויצאו ויבאו אחריו כאשר היו יוצאים ובאים אחרי משה כי על כן אמר אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם אמנם לענין שלמות ההוד שעליו נאמר ואשר יוציאם ואשר יביאם כנזכר אמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה וכן היה נוהג לכל הרועים הבאים אחריו שישאלו את פי ה' ע"י הכהנים שעל ידיהן היו המלכים כאלופים המנהיגים את הצאן והאורים והתומים כאיש השכל הרועה אותם והרי לבו נכון ובטוח על שלום הצאן אע"פ שלא יהיו הרועים שלמים כמוהו בשני הענינים. ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וגו'. ויסמוך חת ידיו עליו וגו'. אמר שכיון ששמע לא אחר לעשות מה שעליו לעשותו להגדילו בפניהם ולצוותו עליהם כדי שיחשבוהו לשר וגדול בעיניהם וכמו שאמר בסוף ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה (דברים ל״ד:ט׳): והנה כאשר סיים ספור מספר מפקד הכשר והראוי לבא לרשת הארץ הטובה ההיא סמך ענין הקרבנות כלן תמידין ומוספין כי הוא מהלך התכלית והשלמות אצלם וכמ"ש הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו (בעל הגדה) לומר כי כניסתן לארץ אינה רק הכנה והזמנה להיותם שם נכונים ומזומנים לעמוד לשרת לפני ה' תמיד במעשה שולחנו שלחן גבוה אשר ע"י כן יותמד השפע ותמשך ההשגח' עליהם תמיד כי זה הענין עצמו שבשרם בו אחרי גזרת מרגלים בפרשת נסכים נאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או במועדיכם לעשות ריח ניחוח וגו'. וסדר ענין הנסכים והמנחות. ועתה כשהגיע זמן חזר אל הצווי הזה עצמו ופי' מספר הקרבנות הקרבין תמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וגם סמך פרשת נדרים ופי' ענינה כמו שיתבאר כלל זה הענין בייחוד בשער הסמוך ב"ה. ודי במה שכתבנו לכוונתינו בספורים אשר נזכרו בזה השער ובענין קשורם: