צרור את המדינים וגו' כי צוררים הם לכם וגו' כבר כתבנו בפרשת בלעם שהסבה אשר בעבורה הכניסו עצמן בעובי הקורה היתה לפי שהם היו בכלל לחיכת הסביבות ושלכן היו הם בסכנה יותר ממואב שהיו ישראל נוטים מעליו ולפי זה נכלו להם בדבר פעור והנה כאשר ראו שנבאשו בישראל ולא נתקיימה עצתם להשמיד האומה ההיא בע"א וג"ע שגלגלו עליהם לא סרו עוד מהתנכל כנגדם נכלים וערמומיות להלחם עמהם על הדרך שעשו בני עמון כאשר גלחו זקנם של עבדי דוד ויכרתו את מדויהם: שנאמר ויראו בני עמון כי נבאשו בדוד וילכו אל ארם וגו' (שמואל ב י׳:ו׳) והשנית שכבר היה בלבם על הורגם בת נשיאם ועל שתיהן היה בלבם לערוך כנגד ישראל והראיה החזקה לזה היות בלעם הקוסם עמהם כי לא השיב ידו מבלע וכללוהו עמהם בעצת מלחמתם אשר יזמו לעשות והנה שומר ישראל ברוך הוא גלה את אזנם והגיד להם אשר יחשבוהו בחדרי מלכיהם בטירותם (א) והוא אומר צרור את המדינים וגו' כי (ב) ודאי צוררים הם לכם עכשיו בנכליהם אשר נכלו לכם ומנכלים עוד לחזור להלחם בכם כי ידעו שנבאשו בעיניכם וגם שהם חושבים לדרוש דמי כזבי בת נשיא מדין אחותם מידכם ולזה הסכימו והרגו אותם:
עקידת יצחק · פרק פ״ד, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך עקידת יצחק, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.