עקידת יצחק · פרק פ״ב, ט׳

אמנם הנכון בעיני ב"ה לפי הנרא' מהכתובים הוא הפך ממה שחשבוהו בו באמת (יג) והוא כי מרוב המקומות היו יכולין לראות את מחנה ישראל כלו כי הם קרובים אליהם ויושבים ממולם אלא שראו בקסמיהם שאם היה משקיף אליהם ממקום שיראו כלם שתשלוט יד מעלתם וזכיתם על מעשיהם ותבטל אותם או שההבטה המפוזרת על האופן ההוא לא תועיל כמו שתועיל כשתהי' מקובצת אל מקום אחד כמו שיראה הענין בנסיון בהוצאת האש מכלי הזכוכית ע"י ניצוץ השמש כי כל עוד שתקשר הניצוץ המתהפך אל הדבר תמהר השריפה בו גם ניצוץ הירח הנכנס דרך חור או ארובה המכה על בעלי חיים שהוא נגוע הוא ממית לא כן כאשר יהי' כלה לאור הלבנה גם אם היה מזיק בהבטתו בעין רעה הרי תהי' ההבטה על זה האופן יותר חזקה בעגין מורה החצים שמקבצים קוי הבטתם אל המובט כל מה שאפשר כי בזה מחזיקים כח ההבטה וכן ישימו אות וסימן דק מאד לכוין לקצת הדבר המובט כדי שלא לזריק הבטתם בכלו וכל זה הוא מבואר באלו הענינים. ולזה אין מבקשים בדרך הקסם והנחש מקום שיראה משם רק חלק בענין שתשלוט ראייתו על קצתם באיזה צד מהצדדים אשר אמרנו לא בכלם ולזה לקחו ראשונה אל במות בעל שהיה מוכן ונאות לזה כמו שאמר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם כי הוא המקום הנבחר והמסוגל לזה משאר המקומות וכאשר לא עלתה לו כוונתו מהמקום ההוא ראה להעתיקו אל שדה צופים כי ראה שהיא מקום נכון מצדעצמו אלא שהוא עומד כנגד נחושו שהיה יכול לראותם כלם משם ויזיק לפי הכוונה. אמנם ראה שיכול המביט לתקן זה במה שיזהר משלוח עיני הבטתו בכלם רק בקצתם כענין המורים בחצים שמצמצמים ראייתם ומביטים בקצת הדבר המובט כמו שאמרנו והוא מה שאמר לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם כלומר שתוכל לראותו כלו משם. אמנם תוכל לתקן זה בשתזהר בעצמך באופן שקצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם והוא פירוש נכון מאד והעדים המקיימים עוד אותו מה שאמר להלן וירא בלעם כי טוב בעיני האלהים לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו יורה בבירור כי כשחדל מהליכת הנחשים שהיה מסתכל בהם ורואה בכלם מבלי מסך ומונע גם משם ואילך נקרא שתום העין כמו שיבא. ויקחהו שדה צופים וגו'. ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח והכלל שעשה בזה המקום כל מה שעשה במקום הראשון ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו וגו' ויבא בלעם וגו'. וישא משלו ויאמר קום בלק ושמע וגו' לא איש אל ויכזב וגו'. הנה ברך לקחתי וגו' לא הביט און ביעקב אל מוציאם ממצרים וגו' כל דבריו אלה הם הקדמה לבא להודות כי אל מוציאו ממצרים ולא שיצא מאליו כמו שאמר הנה עם יצא ממצרים ואגב דבריו לא הזכירם אלא בשמות המובהקים שזכר תחלה כמנהג המתודים שמתודה עם החדש מה שהתודה עליו ראשונה (יומא פ"ו:) (יח) אמר לא איש אל ויכזב במה שהבטיח לעם הזה להביאם לארצם. ולזה אי אפשר למנעם ולעכב את דרכם כי הוא יעשה בלי ספק והוא כי זה לא ימנע כי אם לבלתי נאמנות הנודר או לאשמת המקבל והנה המניעה מצד הנודר תהי' לב' סוגי סבות שהם ד'. הסוג האחד מחוסר אמנה והיא תתחלק לב' אם שתהיה כוונת הנודר תחלה לכזב או שבתחלה חשב לעשות ונחם אחרי כן. ועל הראשונה אמר לא איש אל ויכזב. ועל הב' אמר ובן אדם ויתנחם. והסוג הב' מחוסר היכולת וזה גם כן יתחלק לב' אם שאינו יכול לעשות הדבר הנדור או שיכול יוכל ואינו רשאי לקיימו ולהעמידו תמיד בהוייתו. ועל האחד אמר ההוא אמר ולא יעשה. ועל השנית ודבר ולא יקימנה ואם כן מצד עצמו הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. ואם מצד המקבל הנה לא ימנע כי הנה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו וגו'. ועל כן אני מודה ואומר אל מוציאם ממצרים הפך מה שאמרתי לפניו עם יצא ממצרים. וידעתי כי יש לו חוזק כתועפות ראם לגמור להם חסדו אשר החל עמם ואין מעכב על ידו וזה יתברר ממה שנודע כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כדי שנאמר שבנחש וקסם יצאו ממצרים ויודע זה ממה שראינו כי כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ואינן צריכין לא קסמים ולא תרפים ולא להלוך לקראת נחשים הקטרה וזבחים כמשפט אשר מלאו מקדם ועוננים. או שירצה כי ודאי יאמר על יעקב ועל ישראל שהם בעת המובטת מהאל ית' לכל אשר פעל כלומר שעל פי צורכם חונה ועל פי צורכם נוסע בכל המעשים המפורסמים שיצא טבעם בעולם כמשפנו מלכי האדמה שמשקיפים בעונות לכל מעשיהם ואם כן איך יצטרכו הם לנחשים ולקסמים כלל והוא פירוש נכון ואמתי מאד. והמשיך שלזה יחוייב שהעם הזה אשר זכר בלשון עם כנזכר הנה כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב וגי'. והנה כאשר הודה על השנייה הקפיד בלק ואמר גם קוב לא תקבנו וגו' כמו שפירש למעלה גם הוא השיב בהתנצלותו הלוא דברתי אליך נאמר כל אשר דבר ה' אותו אעשה. ועתה לא הקפיד לדקדק בין דבור לעשייה שהרי דקדק עליו שתי פעמים. ומעתה התחיל לבא אצל ההודאה השלישית ויאמר בלק אל בלעם לך נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. הנה לא נזכר אם יראה אותם או קצתם מהמקום ההוא כי כבר אמרנו שמכל המקומות זולתי הראשון היו יכולין לראותם כלם וכבר היה נזהר ועומד במה שאמר לו אפס קצהו תראה וכלו לא תראה כדי שיוכל לקבנו כמו שפירשנו. ויקח בלק את בלעם ראש הפעור וגו'. ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה וגו'. ויעש בלק כאשר אמר בלעם ויעל פר ואיל במזבח והנה במה שלא נאמר בפעם הזאת ויקר ה' אל בלעם או אלהים כמו בפעמים הראשונים (טו) יראה כי עתה הפעם נחה עליו רוח נדיבה ושלמה מאת ה' יכמו שנאמר מבואר בסוף ותהי עליו רוח אלהים. ומזה הרגיש בלעם כי לא לבד הכוונה לאל ית' שלא לקבות את ישראל אבל שהיה חפצי ורצינו השלימה לברכם על ידו. והנה אז נתרשלו ידיו מהחזיק עוד בדרכי ניחושיו וישם על לבו לעשות כרצונו מבלי נטות ימין ישמאל (י"ד) הוא מה שנאמר וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים להביט אותם ולהשקיפם בעין רעה וחסרה אבל שת אל המדבר אשר היו שם ישראל פניו וישא עיניו כדרכו וירא את ישראל שוכן לשבטיו פה לפה ותהי עליו רוח אלהים כי הנה ההבט' בכלם יועיל גם כן לזה כמו שפירשנו. או שירצה כי כשראה בפעמים הראשונות כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל היה הוא ברשעו לא חפץ בברכה ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים אשר בהם יתבודד ויכין עצמו לשיקרה ה' לקראתו אבל שת אל המדבר פניי להסיח דעתו אל דברים בטלים. אמנם גלגל השם יתע' את עיניו וירא את ישראל שיכן לשבטיו ותהי עליו מעצמה רוח אלהים שהוא ענין יותר מעולה מהראשונים כאשר אמרני וגם היא נכון. וישא משלו וגו'. ונאם הגבר שתום העין (י"ז) שכבר מכאן ואילך היתה עיני פתוחה לראות כדרכה מה שלא היה כן עד הנה ול"ה אמר בשתיהן נאם שומע אמרי אל וגו'. כי כשלא הלך לקראת נחשים כבר יתיחס הדבר אליו יתעלה וכן כתב הרמב"ן ז"ל אנא שלא מן השם שזכרנו ועכשיו הנה הודה על מה שאמר הנה כסה את עין הארץ והכזיב עצמו באומרו מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל יאמר שכבר ראה להם סדר נכין יישוב משובח באהלי שם ותהלה ומשכנות מבטחים במעלה וכבוד באופן שלא יצדק עליהם מאמר ויכס את עין הארץ כאשר דבר ולא סר מסדר שבחם ועיצם תקונם עד שאמר כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים כוון אל ארבעה דברים המשלימים ישוב ותקון אי זה קבוץ עם שיהיה על צד הייתר שלם שאפשר האחד שיצא לו שם בגוים לגבורה וגדולה כי זה מה שימנע ליתר העמים להרים יד כנגדם. ועל זה אמר. כנחלים נטיו שהיו ישראל גדלים והולכים לשם ותהלה בכל עניניהם כשיצאו ממצרים הנה כענין הנחלים שכל עוד שנמשכים מימיהם מתרבים ושמם הולך וגדל. והשני שיהיו להם נמוסים וחקים ישרים המתוקנים במעשים נאותים והגונים מאד כי בזה תתעלה ההנהגה המדינית כמו שנאמר בברכת ישרים תרום קרת (משלי י״א:י״א) ועל זה אמר כגנות עלי נהר שהגנות שהן סמוכות אל הנהר ויושבות עליו ולא שפלות ממנו הנה יהיו תמיד רעננות וטובות ולא ימישו מעשות פרי טוב ונאה ייהיו בטוחות משטף מי הנהר מפני שהם גבוהות ממנו כן העם הזה הקדוש פרי מעשיהם הטובים נמצא נהם תמיד רענן וטוב בהיותם על נהרי נחלי התורה האלהית המישרת אותם להיות כל איש מהם מלא מצות כרמון (עירובין י"ט.) והמה בטוחים שלא יקבלו ממנה שום נזק של דעת נפסד או מדה רעה כמו שיוקחו משאר הדתות והנמוסים. הג' שתמצא אתם סבת הנצחיות והקיום התמידי אשר הוא ענין אלהי ונכסף מכל הנמצאות אשר נתפארו בזה העמים הקדומים והאנשים הגדולים אשר מעולם אנשי השם ועל זה אמר כאהלים נטע ה' כי הם דבקים בה' ומושגחים ממנו עד שיתיחסו אל מעשי ידיו. ומזה יחוייב שהפעולה תשאר ותתקיים כפי הפועל וכמו שאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם (ישעיהו ס״ו:כ״ב). הד' שימצאו הנוי והתפארת בתמונתן וכל מעשיהם כי הוא דבר שיכנס בגדר האושר כמו שכתב החוקר פרק ו' מהראשון מספר המדות אמר ובקצת מופשטין מאלה יכוונו האושר כמו ההדר והזרע הטוב והיופי כי אינו מאושר גמור אשר הוא מכוער ואשר הוא יחידי וכו' וחז"ל אמרו שהנוי נמנה בכלל המעלות שנתקיימו בר' ובבניו (אבות פ"ו). והתורה שבחה האנשים והנשים בזה התואר ועל זה אמר כארזים עלי מים כי הארז הוא היותר מהודר ומפואר שבכל האילנות ולזה אמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (תהילים צ״ב:י״ג) דמהו לתמר להיותו מיטב האילנות העושים פרי ולארז להיותו מהאילנות ההדורים והיפים. ואמר יזל מים מדליו וזרעו במים רבים לומר כי רעננות האילנות האלו הנטועים על האופן הנזכר יספיק לשיעור שהמים הנוזלים מדליותיהם יתרבו ויספיקו להתמיד זרעם והם הנטיעות שיעשו מהם על מים רבים. והכוונה כי מרעננות ורטיבות מעשיהם הטובים יזכו בניהם אחריהם להיות תמיד במעלה וכבוד בבתי מלכות וכהונה ושררה לשם ולתפארת. והנה אל ארבעת הענינים האלו כוון משה רבינו עליו השלום באומרו ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר (דברים כ״ו:י״ט) והוא עצמו אשר כוונו ירמיהו הנביא באומרו כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי לי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת (ירמיהו י״ג:י״א) וארבעתם יתייחסו אל האזור כמו שיתבאר בשער פ"ד ב"ה. וירם מאגג מלכו (יט) אמר כי המלך האמתי המשוח בדעת עליון אשר עליו אמר יזל מים מדליו תהיה הרמת צמיחתו מעת מעשה אגג שהיה עתיד להיות מלך ראשית גוים עמלק שיזכרהו אחרי כן וכן היה כי משם הצמיח ה' קרן לדוד כמו שאמר לשאול ביום המעשה הסיר ה' ממך את ממלכות ישראל ונתנה לרעך הטוב ממך אשר בא עליו הביאור אחרי כן ונתנה לרעך לדוד (שמואל א ט״ו:כ״ח) וסמיך ליה באשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק על כן הדבר הזה עשה לך ה' היום הזה ודוד עצמו הוא נרמז יפה במלת אגג בסוד מספר השביעיות והוא שתשלים על כל אחת מאותיותיו לשבע כיצד היטל על א' וא"ו והם שבע וכן על ג' גי"מל ד"לת ד"לת והנה דוד בא וכן תעשה מדוד ויצא אגג ומזה כי כשזה קם הוא נופל וסימן לדבר נקודית הקוביא. וכאן נבא שלסוף כל הגלגולים ירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו עליו ואגג יפול ונופל וכמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והמשיך לזה אל מוציאו ממצרים להתודות על הראשונה כמו שבכלם לא סר מהזכיר בשם יעקב ובשם ישראל יכנה שהוא ענין הראשון. ואמר יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם חציו ימחץ שהם מובטחים כי ידיו התחילו ישועתם והצלחתם והם יבצעוה להוריש גוים גדולים מהם מפניהם ולהושיבם תחתם כאשר נמשך הענין והנה כאשר גמר השלש נבואות אלו בשלשת המעמדות להכזיב עצמו במה שאמר הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ כמו שנזכר חתם במאמר מברכיך ברוך ואורריך ארור כדי שיסיח דעתו בלק ממה שבקש לכה נא ארה לי אותו ולזה נאמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו כי חרד חרדה גדולה כי ראה שאין לו עוד תקנה ויאמר בלק אל בלעם לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. יראה שצוהו שלא יראה עוד לפניו מזמן קצר מה והלאה כי על כן אמר שיברח מפניו ועל שכרו אמר שיבקש אותו מאותו אלהי אשר מנעהו מלקלל כי במה שמנעו מהקללה מנעו מהכבוד אשר חשב לכבדו תחת בואו וחלף עבודתו. והוא חזר להתנצל כי אין לומר אחרי בואו כי גם אל מלאכיו אשר שלח אליו דבר בתחלה אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי וגו' וכאן הוסיף מפני הבושה או היראה לאמר אשר ידבר ה' אותו אדבר כי לא אמר להם אלא לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה וכבר בארתי למעלה שכשיצא מביתו חשב שעדיין היה הדבור ברשותו. והנה למלאת סאתו בכל ארבעת רבעיו כמו שאמרנו שם ה' דבר בפיו ויאמר לו ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך וגו' ירצה לא כמו שאתה אומר ברח לך אל מקומך שיראה כמגורש ונדחף בחרפה כי הנני הולך לעמי וככחי וכבודי אז כחי וכבודי עתה בין עמי אנכי יושב. לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך וגו' מהמבואר שהעצה לא תבוקש על מה שיעשה הזולת כמו שכתב החוקר פ"ו מהג' מספר המדות אמר כי לא יקחו עצה אנשי לאצידימוניא"ה + איך יתנהגו ביניהם אנשי סיטיש..) וכו'. אמנם נקח עצה מהדברים אשר בנו והם נפעלים ע"כ. ולכן תקן אנקלוס במאמר הזה במה שתרגם איתא אימלכינך מה דתעביד ואחוי לך מה דיעביד עמא הדין וכו'. והוא דעת חז"ל (במ"ר פ' כ') כי שם השיאו את עצתו. ורש"י ז"ל תיקן שא"ל כן בסוד בדרך המצות שלא ישמעו אחרים והרמב"ן ז"ל כתב שאמר לו אגיד לך העצה אשר יעץ אלהים אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים (כ) והנכון בעיני שעצם העצה ההיא היא ההודעה כלומר העצה היעוצה והנאותה לך שתדע אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים ומזה תכיר שכל חריצות והשתדלות שתעש' כנגדם הוא בטל כי ה' צבאות יעץ ומי יפר ואין עצה גדולה מזו אשר יישירהו בה להסיח דעתו מהענינים ההם ואפשר שזו היתה כוונת אנקלוס כי הגדתו זאת תהיה לו עצה לדעת מה יעשה לפי שעה והנה הבשורה הזאת ומה שיבאר ממנה הוא ממש הפך התכלית המבוקש מבלק שהוא בקש לקלל את ישראל ולגרשם מן הארץ ויעשו בהם כרצונם ונהפוך הוא אשר ישלט היהודים בהם כמו שאמר וישא משלו ויאמר וגו'. נאם שומע אמרי אל וגו'. אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגומר. וירד מיעקב וגו'. לדעתי שהוא נבא על עתים קרובים ורחוקים. ועל הקרובים אמר אראנו ולא עתה כלומר שהוא ממשמש ובא אבל לא מיד ועל הרחוקים אמר אשורנו ולא קרוב כי ממקום רחוק מאד אשורנו. וסוף הפסוק הוא פירש תחלתו כי על ענין הקרוב אמר דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וגו'. כי זה היה מיד במלוך מלך בישראל משבט יהודה כמו שנאמר בדוד ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד נושאי מנחה (שמואל ב ח׳:ב׳) ועל הענין הרחוק אמר וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה וגו'. כי זה יהיה באחרית הימים ביד מלך המשיח כמו שנבא על זה עובדיה באומרו בלשון הזה עצמו ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית ישראל את מורשיהם והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' וירשו הנגב את הר שעיר וגו'. וגלות החל הזה וגו'. ירשו את ערי הנגב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה. והנה בזה הורה להם התואר הרביעי מענין הצלם והדמות המיוחדים לנקראים אדם באמת עד שכבר תמשך לשלימותם הרדייה הטבעית הנרמזת במאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו' כאשר אמרנו. ולזה הפליא מאד לומר סמוך וירד מיעקב והאביד שריד מעיר לומר כי אחר שנתיחדו אליהם הארבע דברים המכוונים במאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו יחוייב שיתייחדו ג"כ במאמר וירדו (בראשית א׳:כ״ו) וכמו שאמר זכו ירדו (ב"ר פ"ח) והוא ענין נכבד מאד אחרי כן השלים הענין במה שנשא עיניו וראה עמלק ואמר שגם הוא עדי אובד לפי שהיה ראשית מלחמתם של ישראל מה שיהיה בהפך אל הקני שראה איתן מושבו לפי שנתיישב ביניהם ונדבק בהם. וכבר משלו חז"ל משל לצפור דרור הנודדת מקנה ותשכון על החלון אשר המלך יושב תחתיו שאין הציד רשאי לירות אליה בקשתו ואמר שאם יהיה לבער קין לא יהיה רק הזמן שהיו ישראל בשבי אשור ולסוף יגאלו עמם ואחר זה חזר לישא משלו כמצטער על מפלת כל הגוים ההם ואמר אוי מי יחיה משומו אל ונבא על מלכות כתים שתגבר יד מלכיה עד שיענו אשור ועבר וגם היא לסוף עדי אובד. ואחר שכלה מדברותיו נאמר ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו יורה כי שמע לעצתו והלך לו ולא בקש עוד להלחם עם ישראל וכן יראה ממה שלא עשה ישראל מלחמה אלא עם המדינים כי הם אשר יכנסו עצמם בעובי הקורה לפי שהם היו יותר מסוכנים בפחדתם אליהם מצד היות מהסביבות אשר פחדו הלחיכה מהם כאשר אמרנו ראשונה סוף דבר כי פושעים נשמדו יחדיו ואחרית רשעים תכרת וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה. והנה עם זה נתבארו נבואותיו של בלעם הרשע במספרם ומשפטם על האופן שרמזום חז"ל במאמרם שאמרו לטובתן של ישראל נתנבא (וי"ר פ"א) מי מנה כי לא נחש מה טובו וירד מיעקב שיראה שהציבו לנו ציונין בעקרי הענינים האלה אשר ראוי לשום אליהם לב בספור הזה המעולה וכמה העיר השם יתעלה לבנו על כל זה במה שאמר על ידי נביאו עמו זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותם בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות יי' (מיכה ו') יכוון אל אלו העניות שאמרנו שהודה בהם כדי רשעתו במספר אשר הביאו השם יתעלה בכפל רסנו לבוא שמה כדי שיתברך העם הזה מפי שונאו ומבקש רעתו כמו שהיה הענין בברכות שנתברך יעקב אבינו ע"ה על ידי עשו שונאו ומנגדו כי לסוף הודו לו וברכו שמו כמו שאמר הכתוב גם ברוך יהיה (בראשית כ״ז:ל״ג) ונאמר ויברך אותו שם (שם ל"ב) כדי שימצא לנו בתורה הודאת בעל דין על אמיתת ההצלח' המקווה אל האומה הזאת בין שאר כל האומות חלף התישרם בהיישרת התורה האלהית והיא היתה כוונת חז"ל (ב"ב י"ד:) במה שאמרו משה כתב ספרו וספר איוב ופרשת בלעם כי הנה ספרו הוא התורה אשר שם לפני בני ישראל להצליחם בה בשני העולמות. אמנם ספר איוב הוא הווכוח וההסתפק על ההנח' הזאת במציאות צדיק ורע לו וההפך. ואולם פרשת בלעם הוא גזר דין גמור מפי המנגד אשר יודה בפיו כי סוף כל הכותים יחדיו יכליון וישראל הוא עם נושע ביי' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד. ודי בזה למה שרצינו אליו בזה החלק: