עקידת יצחק · פרק פ׳, ז׳

והנה אל זה הענין הנכבד והמעולה כוונו חז"ל במאמר ההוא שזכרנו ראשונה שאמרו ששאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון (שבת נ"ה.). וזה כי המחשבות העיוניות המשרתות את פני השכל כמו שאמרנו למעלה הם חוקרים מפאת השכל ודורשין בו והיו רואים בתחלת עיונם כי אחר שצורת האדם היא שכלית אצולה מטבע העליונים הקיימים יראה שהיה מראוי שתגבר טבעה על טבע החמר הכרוך עמה עד שיתקיים הוא בקיומה לעד כי יד השלם על העליונה ועולה עמה ואינו יורד. ולזה אמר למה קנסת מיתה על אדם הראשון כי ראו שהמיתה אינה מן הדין אבל היא ענין קנס שלא כראוי. והיתה התשובה הן אמת שהחלק השכלי העליון מטבעו שיגבר על החלק החמרי להחיותו עמו אבל שזה יהיה כאשר לא יטה כלל אל החומר ולא יפסקו פעולותיו הראויות לו בעצם ותמיד מצד מה שהוא שכל. אמנם בנטות אל החמר בעניניו או במקצתם הנה אז יחלש כחו ולא יתחזק להחיות זולתו ודי לו שיחיה את עצמו. והוא מה שאמר מצוה קטנה צויתיו ולא יכול לעמוד בה כי לא די שאדם וכל תולדותיו הם הכרחיים על המין הראשון מהחטא שאמרנו אבל מדרכם לחטוא באחת מהמצות האנושיות אשר הם אפשריים לעמוד עליהם שהוא המין השני מהחטא. ואחר שהשכל האנושיי הנתן באדם הוא נוטה כל זה השיעור מטבעו המלאכיי הנה נתחייבה לו המות הגופיי מן הדין ולא היה קנס בו חזר השואל ואמר משה ואהרן שקיימו את התורה כלה מא"לף ועד תי"ו למה נגזרה עליהם מיתה. ראה שלא אמר חטאו כמו שאמר החכם הנזכר שכבר נתבאר שחטא אף במין השני מהחטא אלא שהיה ענינם בדברים קלים שנתנו למחילה ואשר הם כן כבר יאמר שקיימו את התורה כלה שהחוטא ושב בתשובה שלימה כבר קיים התורה ואם לא היה על זה האופן הרי חסר מצות התשובה ולא קיים התורה כלה. וא"כ היה נראה לו שבאנשים האלה וכיוצא בהם הנה השכל שב לאיתנו והיה ראוי שחלקם הגופיי יתקיים עמהם ולא יגזור המיתה עליו. וחזרה התשובה מקרה אחד לצדיק ולרשע שעם היות שקיימו התורה כלה ונתשב להם כאלו לא חטאו בזה המין מהחטא כלל עם כל זה מהמין הראשון מהחטא א"א להם שלא יחטאו אפילו הייתר שלמים והיותר צדיקים שבמין האדם. ואחר שהנטייה מהטבע המלאכיי היא הכרחית להם כמו שביארנו ראשונה הנה כח השכל לא יגבר להחיות החלק הגופיי עמו לבד אבל ישאר טל טבעו. והוא אומרו מקרה אחד לצדיק ולרשע כי אע"פ שלא יהיה האדם רשע במין החטאים אשר אפשר לעמוד עליהם במה שהוא אדם אבל הוא היותר צדיק שאפשר כבר יהיה החטא המשולח הכרח בו עד שיהיה בעבור זה מקרה המות משותף לצדיק ולרשע כי היותר צדיק שאפשר נחשב לרשע לענין זה החטא אחר שהוא הכרחי אליו. והוי יודע דאפילו למאן דאמר יש מיתה בלא חטא (שם נ"ה:) אין הכוונה בלא חטא כלל שהרי מקרא מלא הוא אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא(קהלת ז׳:כ׳) (מצאתי בגליון עיין בתוספות ריש ע"ב כדלקמן) וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז) אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה ובהא קא מפלגי דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה כמי שעובר על דברי נבואתו שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם כדאיתא התם (שבת שם) ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד (תלים נ') וכהני דמתו בעטיו של נחש (שבת שם) ולהכי מותיב בה לרבי אמי אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. ותמהני מזה החכם שתפש זה המאמר להסתייע בו ולא העביר עירו באותה סוגיא שנתבאר ממנה שמשה ואהרן בחטא מתו ומסקנא דיש מיתה בלא חטא ושכבר נמצאו ד' צדיקים שלא מתו אלא מעטיו של נחש. וא"כ האנשים ההמה הרי היו צדיקים וטובים מהם ותיובתא דידיה תיובתא למה לא נתנה תורה על ידם. אלא האמת הגמור הוא מה שאמרנו ולכן המיתה הגופיית היא הכרחיית על כל נוצר. אמנם הנפשיית טוב לפני האלהים ימלט ממנה: