עקידת יצחק · פרק ע״ח, ד׳

והנה להיות ענין הנבואה הוא הדבר היותר הכרחי ויקר שאיפשר שימצא במין האדם והיותר הכרחי לשלימות האומה הזאת הנבחרת אשר נתיחדה בו מכל זולתה. הנה הוא מבואר שצריך השתדלות נפלא להעמיד אותה ולקיים אמתתה ולדחות מעליה כל עורר וטוען שאפשר שיתקומם עליה בשום צד. אמנם הכרחיות הנבואה לשלימות זאת האומה הוא מבואר שהרי בה ולא בזולתה נשלם הבדלם מאומות העכ"ום בעקריים המיוחדים להם מצד מה שהם עם ה' וסגולתו וכל איש ואיש מהם מצד היותו חלק מחלקיו וזה שבמעמד הר סיני הנכבד והנורא שעלו כלם אל מדרגת הנבואה כמו שנתבאר במקומו נתבררו להם שלש עקרים הכרחיים לא יצוייר הבדלם וענין סגולתם זולתם. הראשון השגחת השם יתעלה ואהבתו אותם בייחוד בזכות האבות הקדושים אשר הכינום משאר האומות לקבל יושר הסדור האלהי כי על כן עשה להם את כל הכבוד ההוא לא עשה כן לכל גוי. השני אפשרות הנבואה ומציאות' כי שם נתברר להם אשר ידבר אלהים את האדם להנהיגו במעשיו אשר יחיה בהם כי מתחלה לא צוייר זה בעיני האנשים רק במי שיאמר שירצה השם יתברך ליעשות רועה בקר או רועה צאן וכדומה. והשלישי אמתת תורתו של משה רבינו ע"ה אשר היא במעלה יתירה מנבואת כל הנביאים הכוללת כל המעשים אשר יחיה האדם בהם מהדין והאמת והשלום אשר העילם קיים עליהם לטוב להם כל הימים ולהחיותם לעד. והנה שלשה הענינים ההכרחיים הללו זכרם האל יתעלה למשה כאשר ייעד המעמד הנכבד והנורא ההוא אמר. הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט) ירצה כי כשישמע העם בדברו עמו כבר יתבארו השני הענינים הראשונים והוא שתמצא ההשגחה האלהית בכתות האנשים אשר בה ישגיח על האומה הזאת להשפיע שבע נבואיי על אישיה ובאומרו בדברי עמך רצה מאד היותן מכלל הנביאים שהוכנו לזה וכמו שאמר נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו (דברים י״ח:י״ח) שהכוונה שיהיה כמוך במה שאתה נביא לא שיהיה כמוך במעלת הנבואה. אמנם על השלישית המיוחדת לו אמר וגם בך יאמינו לעולם כי אמונת היות מעלת נבואת משה על כל הנביאים הוא ענין נוסף על אמונת הנבואה בסתם כמו שנתבאר מפיו יתברך במאמר לא כן עבדי משה וגו' (במדבר י״ב:ז׳). כמו שנתבאר בשער ע"ו. וזה חוייב ממה שנתיחד' נבואתו לתת תורה שלמה וסדר כולל בחיים כמו שאמרנו. הרי שעל שלשה דברים אלו נתייסדה התורה האלהית אשר עליהם ולא על זולתם כרת השם יתברך לעמו ברית מלח עולם. ומזה א"כ חוייב מה שהמשכנו ראשונה מחיוב עוצם ההשתדלות בקיום ושמירת הענין היקר הזה אשר הוא עקר הכל ויסוד הכל באופן שלא יפול בו שום הריסה אפי' ספק בעולם ואני הנני הרואה שזהו תועלת הספור הזה הנכבד מענין מחלוקתו של קרח ועדתו אשר הוא בעיני שקול כנגד ספור פרשת מתן תורה כי את זה לעומת זה עשה האלהים. האחד להעיר ולהניח אמתת הנבואה ושלשה השרשים האלו המתבארים ממנה מצד אמתת עצמן. והשני להעמיד ולקיים דבריה במה שיתברר ממנו שהחולק עליה והורס שתותיה אלה הוא האובד והנעקר מן העולם כי בזה יושלם המופת בתכלית החוזק והאמות כדרך ההנדס והתשבורי שלא די לו שיבאר אמתת הנחותיו בשיעוריו ומספריו במופתים מוחלטים אלא שישתדל לבאר שחלוף מה שהניחו בהם הוא בטל. וזהו מהפלגת חוזק המופת אשר עליו אמר שלמה בחכמתו כי אמת יהגה חכי ותועבת שפתי רשע (משלי ח׳:ז׳) ירצה כי הוא יבאר אמתת מה שידבר מצד עצמו ולא עוד אלא שיברר שמה שירחיקהו בשפתיו הוא רשע ודבר כזב ובטל. אמנם מה שנתבאר בו אמתת זה הענין הוא כשנתבונן היטב בענין מחלוקתם וסוף כוונתם על פי דבריהם ותשובות משה רבינו עליהם ומשפטם. ואולם יאות שיבא הדבור בזה בשלש ענינים. האחד במהות האנשים האלה בעצמיותם וסוף כוונתם ברשעתן. והשני בתחבולות והטענות הנציחיות שהמציאו להם לקיים מחלוקתן. והשלישי במה שנמשך בסוף מעשיהם ההפך הגמור ממה שעלה בדעתם. אמנם הענין הראשון כי הוא באמת דבר נאות לדעת עצם האיש או האנשים אשר יסופר מהם ספור שתלוי בו ענין דעה מן הדעות או אמונה מן האמונות כי זה ממה שיישיר אותנו לרדת לסוף הכוונה בדבריהם אם להכריע הדברים השקולים לאחד הצדדים או להעמיק יותר בהבנתם כמו שהיה מנהג חז"ל בספורי לבן עם יעקב וגם בספור דבריו של בלעם שדנו אותה לפי מה שהוכר מטבעם ובכל כיוצא בזה כך מנהגם וכ"ש שיחוייב זה בזה הספור הנפלא שיתחלפו מעשי האנשים אשר יסופר מהם לחזקתם ולתואריהם שתארם הכתוב באמור עליהם נשיאי העדה קריאי מועד אנשי שם והרי יש תמיהה נפלאה שיתארם בתחלה לשם ולתהלה ואח"כ ימשיך ספור מעשיהם לגנות גדולה וכאלו יתן הכתוב בזה יד לפושעים האומרים שהחכמה והמעלות כי לא יועילו אבל יזיקו כי כרובם באנשים כן יוסיפו לחטוא מזולתם והוא באמת חלול האמת ובטולה. אמנם תכן הענין הוא מה שנשרש בידינו לקבלה אמתית כי מהפעולות יודעו הכחות והקנינים. וזה הדבר באמת נר ה' בידינו חופש כל חדרי בטן בהכרת האנשים לדעת מה טיבם ולהכיר מה מהם בעצם ומה מהם במקר' כי עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו יש ויש שאוחזים בידם מעשה צדיקים וישרים בחצוניותם להגיע בהם אל כוונת האנשים הרעים וחטאים בלבותם והשופט הטוב לא ישפוט אותם כי אם כפי כוונתם ותכליתם שנתבארו אלו הענינים בשער מ"ב וזולתו וזכרנוהו בשער הקודם אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים כי הוא ממין הדרוש. והנה אין ספק שקרח ועדתו כלם אנשים גדולים בתורה ובחכמ' ובעושר וביתר מעלות אנושיות היו כאשר נראה מהתארים הנזכרים. וכבר אמרו חז"ל שהמה האנשים אשר נקבו בשמות בראש הספר אלא שכסה עליהם לזכרם ברמוז (במ"ר פ' י"ח) אלא שפעולותיהם יוכיחו עליהם שכל המעלות ההמה היו להם מקריות בקשו אותם להיות להם דרך להגיע בהם אל מה שידרשו האנשים החטאים לשלימותם ולתכלית מציאותם בעשותם מהם קרדום לחתוך להגיע בהם אל הדברים המועילים מהקנינים המדומים ועטרה להתגדל ולהשיג הכבודות והשררות הדמיונות וכמ"ש הריני למד תורה על מנת שאעשיר על מנת שאקרא רבי (נדרים ס"ב.) והנה פעולותיהם הרעות נתחייבו להם מצד רוע מזגם וטבעם הקודם להוייתם לא מצד המעלות ההמה הטובות שנשתמשו בחצוניותם כמו שיחשבו הפתאים שבהמוניים כשיראו בקצת אנשי התורה והחכמה שמץ מדה פחותה שהם גוזרים שהוא דבר נמשך או דבק לעסק התורה והחכמה ולמודם והנה טח מראות עיניהם שהבעל תורה אינו החוטא בעצם אבל קרה שהחוטא עסק בתורה ולא הספיקה תורתו להצינו מרעתו הטבעית ולהסיר ממנו סיגי כספי ולזה ימצאו בידו: