עקידת יצחק · פרק ע״ח, י׳

והנכון (ט) שבתחלה על עדת קרח דתן ואבירם אמר להם שהיו שניהם יושבים בתוכם ומדברים עמהם דברי תוכחותם ואף על פי שדתן ואבירם לבדם הלכו להם כנזכר ואמר שיבדלו מהם ויצאו מתוכם שהוא ירצה לכלות אותם כרגע והם הבינו הכוונה יפה יפה. אמנם ממה שאמר להם הבדלו מתוך העדה ולא צוה אותם שיאמרו לכל ישראל שיבדלו מהם ראו שהש"י אינו מקפיד על זולתם שיספו בחטאתם כי אם עליהם והנלוים אליהם על הרוב וכבר חוייב להגיע מזה נזק גדול אל כלל העם אשר המה בתוכם ולזה נפלו על פניהם ויתפללו ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד הוא החוטא והמחטיא לעדתו ובשביל זה יצא קצף על כל העם עד שלא תקפיד שיבדלו מהם כמונו ויספו עמהם ואז שמע אלהים תפלתם (ט) ונתיחד הדבור למשה כמנהג שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל העדה העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הליצו בעדם והועילה להם תפלתם. אמנם בענין התפלה והתמיהה שאמר האיש אחד יחטא וגו' יראה שכוונו היטב. וזה כי כאשר המדה לקצוף על הכלל בחטא היחיד כעכן וזולתו הנה יהיה זה כאשר יהיה האחד ההוא נכלל בכללם ונקשר בקבוצם כי אז לא יאמר שחטא האיש ההוא לבדו אלא שחטא הכלל כמו שלא נאמר שחלה ראשו או רגלו של פלוני או ידו אלא שחלה פלוני אמנם כאשר החוטא ההוא פירש עצמו מן הצבור וכבר לקח עצמו לצד אחר לחלוק עליהם ולקנטרם הנה כבר יצא מכללם ולא יאמר עוד עליו שהחטא ההוא יהיה כללי שהוא כאבר הפורש מן החי שאין לו עוד שוo קשר עם גופו (י) והיתה הכוונה עצומה מאד האיש אחד יחטא מבלי שיהיה לו שום קשר ושתוף עם הכלל כמו שהיה ענינו של קרח שלקח עצמו ונפרש מכל העדה לחלוק עליהם ועל כל העדה תקצוף עם היותם כגוף אחר שאין להם הקשר בו. ולזה באה התשובה נכונה כי כמו שהם פירשו עצמן מהכלל במחשבתם כן ינזרו הכלל מהם ויסתלקו מסביבותם בפועל עד שיהיו החוטאים כציצין הפורשין מהגוף ההולכים להפסד וכלל הגוף ימלט. וזה טעם מה שנהגו בתי דינין שבישראל לנדות ולהרחיק כל מאן דלא ציית דינא מכללם כי אחר שהוא חוטא בנפשו ראוי להבדילו שלא יחשב מכללם כדי שלא יחשבו כלם כאיש אחד ויתפס הכלל בשבילו והוא מה שנהגו לומר בזה ושלום על ישראל מבלעדיו כי החוט המקשר את הכלל ומעמידן לגוף אחד שהוא השלום המתווך ביניהם כמו שכתבנו בברכת כהנים שער ע"ד שהוא יעמוד בריא וקיים בכל ישראל זולת האיש ההוא שהוציאוהו והניחוהו מחוץ שלא יאחז בו ולא יתקשר עמו עד שיקבלו נזק בעבורו. וכל זה ענין נכון מאד ומסכים לענינם מעניני הכללות אשר במקומות אחרים שכבר רמזנו אותם: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל הנה משה כששלח אחרי דתן ואבירם שהלכו מאצלו לסבה שנזכרה ולא רצו לבא אצלו הנה הוא ברוב ענותנותו בא אצלם כי רצה להתרות בהם בפניהם אולי ישאו פניו ויחזרו בהם וישוב חרון אף יי' מעליהם. וענתה בם רשעתם ורוב חציפותן כי לא די שלא נכנעו אלא שאפילו כששמעו מפיו סורו נא מעל אהלי האנשים וגו' וראו שכל סביבותיהם נסו משכונתם הקשו את ערפם ויצאו נצבים בקומה זקופה ובחוצפ' עצומה ולזה החליט עליהם הגזרה ואמר. בזאת תדעון וגו'. ואם בריאה יברא יי' (יא) עכשיו רצה לברר ולפרסם לכל רשע האנשים האלה ואת אשר היה בלבבם מהרשעות והכפיר' בהשגח' ובנבואה ובתורה שעד עכשיו היה מכסה אותם מהפרסום לכסות קלונם אולי ישובו בהם וגם כי אין ראוי לפרסם הדעות הנפסדות ברבים בל יכשלו בהם שומעיהם. אמנם כשהגיע עת פקודתם ראה לפרסמם כדי שיכירו הכל וידעו מה שבא ההוראה והמופת מאת השם על שלשתן בכוונה עצומה. וזה שהענין הפרטי אשר עליו נתפרסם המחלוקת מכהונתו של אהרן כבר הוסכם מהם שיתברר בענין הקטרת. הנה ישאר להתברר מציאות הנבואה ואמות ההשגח' הפרטית אשר כפרו בכל כמו שנתבאר ראשונה. והנה על אמות הנבוא' אמר בזאת תדעון כי יי' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי כמ"ש אלו המכחישים בנבואה ובמה יודע איפה כי הנה אנכי אמרתי לכם במאמר השם יתברך שתסורו מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ושלא תגעו בכל אשר להם פן תספו עמהם אשר זה יורה שנגזרה עליהם מאתו יתברך מיתה משונה מבוהלת שלא כדרך העולם ואם כן איפוא אם כמות כלהאדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני ותדעו כי לא נביא אנכי כמו שהם אומרים שאין כאן נבואה והיא ראיה עצומה על אמות הנבואה. אמנם על אמתת השגחת הש"י ועוצם יכולתו אשר יתנהג עמהם אשר חשבו כפירתו באומרם ובתוכם ה' כמו שאמרנו אמר ואם בריאה יברא ה' וגו'. ירצה ואם מוסף על שנוי המיתה יהיה הענין באופן שיברא בריאה חדשה אשר לא היתה ולא נראת' עד הנה ושלא על טבע המציאות (י"ב) יתברר ג"כ שיד ה' נגעה בם בהשגחתו הפרטית להפרע בה ממנאציו המכחישים אותו וידעתם בזה כי נאצו האנשים האלה את יי' והיו כופרים בו ומכחשים בהשגחתו ויכלתו אלא שהיתה הצרעת טמונה תחתם והגיעה שעה שראוי שתדעו אותה כלכם מפני קדוש השם: ויהי ככלותי לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ וגומר עד ויאבדו מתוך הקהל. נתבררו להם שם שני הענינים יחד מהיותם נדונין בגזרה משונה ובבריא' חדשה וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם להורות שנתאמתו מאמריו לעיני הכל ובתכלית הרגשתם ושהוצרכו למה שזרזם ראשונה סורו נא וגו'. ואולם היה משפטם צודק מאד לפי חטאתם כי הם בקשו להרוס השתות ולקעקע העמודים אשר עליהם הושתת העולם והנה נהרס העולם להם ונהפך לתהו מקום עמידתם וירדו שאול חיים מקום אשר יעמדו שם תמיד מתודים על חטאתם כמו שאז"ל שהם נתונין שם תמיד ומצפצפין ואומרים ה' אלהים אמת משה אמת ותורתו אמת (ב"ב ע"ד.) כי הם אלו השלשה ענינים שפקפקו בה וזה הצפצוף מגיע לאזני כל בעל דת תמיד הגעה חזקה מדברי התורה בספור הזה הנפלא ולזה קמו בני קרח על ג' עמודים קיימים כאשר כתבנו בסוף הענין השני ובכלל כמו שהעולם עומד על האמת כי האמת יש לו רגלים אשר עליהם יעמוד המציאות כן הכזב והשקר הוא הפכו ולמענם תעזב הארץ ויעתק צור ממקומו. ובפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) אמר רבינא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא א"ל ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללי עלמא לא הוה משני מדבוריה זימנא חדא אקלע לההוא אתרא וקושטא שמיה ולא הוו משני בדבוריהו ולא שכיב איניש מהתם בלא שניה נסיב אתתא מניהו והוו ליה תרי בני מינה יומא חד הות יתבא וקא חיפא רישה אתת שביבתא טרפה אדשא סבר לאו אורח ארעא דתיעול אמר לה ליתא הכא שכיבו לה תרי בני למחר אתו אינשי דההוא אתרא אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה עובדא אמרו ליה במטותא מינך פיק מאתרן דלא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי. ואין ספק כי כמו שהאמת היא מחיה האנשים ומגדלת בנים ותולדות לתורה ולחכמה כן הכזב והשקר היא הפכה להמית נפשות ולשכלם מתילדותיהן ותולדות תולדותיהן. והנה לא נפל מכל דבריהם דבר וכ"ש במה שהכזב והשקר יאמרו בפנות האמונה אשר התורה שהיא יסוד העולם עומדת עליהם: ואש יצאה מאת ה'. כבר אמרו חז"ל שבשעה אחת היו שני המשפטים (תנחומא פ' קרח) וראשונה זכר ענין הזמנתם ועכשו אמר איך נלמר דינם לכלם בשעה אחת. וידבר ה' וגו' אמור על אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות וגו' (י"ג) כבר אמרנו כי לא נכנס אהרן עמהם שאלו נכנס היתה מחתתו ראויה להיותה לנס ולקיום האמת ופרסומה מכל זולתה אמנם כשלא נכנס צוה שירם מחתת האנשים החטאים האנה אשר על ידם נתבטל הכזב וירקעו אותם צפוי למזבח באופן שיתקיימו שם תמיד. ובזה יהיה זכרון לבני ישראל אשר לא יקרב וגו' והוא אמרו כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל הוצרך לתת טעם לשום המחתות האלה במקום הקדש (י"ג) ואמר כי במה שהקריבום לפני ה' לברר בם האמת מהשקר נתקדשו להיות שם תמיד לאות לבני ישראל כי הדבר המחליש והמבטל אל מנגד הקדש והטהרה קדש הוא בלי ספק כי אין אוהב בעולם כמי שיפיל האויב ואף על פי שיחשב מעוזריו כי על כן אמר דוד על חרב גלית הפלשתי אין כמוה תננה לי (שמואל א' כ"א) וזה כי הנה אחימלך אותה החרב חשבה לרעה לפי שנפל בעליה עמה ועל ידה. ועל דרך שאמר איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמ' (שם ב' א') ירצה שכלי הגבורים אשר נפלו הנם אבודים כי לא יצליחו עוד לגבורה ולא ילבשום עוד. או מפני שכבר נתקוממה זאת החרב עליו. ולזה אמר חרב גלית הפלשתי אשר הכית בעמק האלה הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד אם אותה תקח לך קח כי אין אחרת זולתה בזה. אמר כי לשני הטעמים האלה הנה הוא אינו נותן אותה לו מדעתו אמנם אם אותה תקח לך מדעתך קחנה כי אין אחרת זולתה בזה. והוא אמר עם היות שנתקוממה עלי ראשונה אחר שבעלה נפל עמה לפני ובה כרתי את ראשו הנה אין כמוה להיות לי בעוזרי והרי היא טובה מכל זולתה לזה תנה לי בידך ולא תחוש כי ההורג האויב אין אוהב כמוהו. וכן בכאן אין כלי קדוש כמי שבטל הקיטרוג מעל הקדוש וכמו שאמר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש. ולזה אמר כי הקריבום לפני ה' ויקדשו במה שהפילו חללים המתקוממים על ה' ועל קדושו. ויקח אלעזר וגו'. זכרון לבני ישראל וגו'. עד כאשר דבר ה' ביד משה לו. הנה הרלב"ג ז"ל פירש כאשר דבר ה' ביד משה לו לאלעזר כי כן נאמר אמור אל אלעזר וגו'. ולא היה כפירוש הזה בכל מה שנאמר בו. והנה בזה נכלל ספור עקר המחלוקת הזה ומשפטו אמנם אמר כי ביום המחרת נתלוננו כל עדת בני ישראל כי היתה נפש כל העם מרה על שריפת אחיהם ועל אבדנם ובאו על משה ועל אהרן והשיאו אותם עון אשמה אם להשיאם העצה ההוא של הקטרת או למהר פורענותם באומרם בקר ויודע ה' או שחשבו שהוא מן עצמו אמר ואם בריא' יברא ה' וגו'. הפך ממת שאמר הוא על כל המעשים ההם כי לא מלבי. והוא מבואר כי המאמרים האלה הם שארית מהמחלקות הראשונה וכפיס מעצתם לכן חרה אף ה' בהם ובא בענן כבודו להשחיתם כמו שאמר וידבר ה' אל משה וגו' הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע וטעם הרומו אינו כמו הבדלו או העלו האמורים ראשונה שהרי לא היתה בזה סכנה פן תספו כמו שהיה שם אבל טעמו שיסתלקו מהם לבלתי התפלל עליהם ולשאת בעדם רנה ותפלה כבראשונ' כי אי אפשר שלא ישאו את עונם ולזה ויפלו על פניהם בדברי תפלה ותחנה.