עקידת יצחק · פרק ע״ז, י״ב

מה שאמרו במדרש (תנחומא פ' עקב) מאי דכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה') מטולטלים הם שביליה של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה של תור' היו יודעים לרפא את החולים ולהחיות את המתים. וכן במדרש שוחר טוב מזמור ג' לא ידע אנוש ערכה א"ר אלעזר לא נתנו פרשיותיה של תור' על הסדר שאלמלא נתנו על הסדר כל מי שהוא קורא בהם יכול להחיוח מתים לפיכך נתעלם סדורה של תור' שנאמר מי כמוני יקרא יגידה ויערכה לי משומי עם עולם (ישעי' מ"ד). הנה מזה ירא' שנטלה שאלת למה נסמכה פרשה זו לפרש' זו בשום מקום ונתחדשה שאלה אחרת והיא למה נתנו חכמים טעם לשום סמיכות. אלא שעל דרך האמת אין כוונת חז"ל במאמרים הללו שלא נשאר לה סדר כלל אלא שהסדר הקודם שהיה לה אצלו יתעל' כשהיתה אצלו אמון אשר בו היו תלויים הענינים הנפלאים ממנה הוא היה מה שנעלם והוא מה שביארו באומרו ויערכה לי משומי עם עולם. אמנם כבר סדר אותם על סדר נכון בו יובנו הספורים המפורסמים אלינו על האופן היותר מועיל שאיפשר ולזה לא נשמרו בהם סדר המאורעות כי אי אפשר דבר מהדברים אשר נפלו במקרה ובהזדמן רצוני שיקרה ענינם להיות זה אחר זה אבל סדרם ויישבם באופן שנלמוד מסמיכותן דברים נכבדים ממוסר ודרך ארץ או בענייני הדינים וכיוצא (א) ואם כן כבר היה מקום לשאלת למה נסמכה פרש' זו לפרשת מרים באחד משני פנים האחד שאחר שפרשיות התור' לא נסדרו כפי מה שסדרום זמני הוייתם כי אם באיפן שנלמוד מסמיכותם דבר הנה כבר תפול השאל' אף על הנשארות על עמדם שהיה הכתוב מחלקן אם לא שנלמוד דבר מהשארות סמיכתן. ואמר שלמדנו מכאן רוע האנשים הללו שראו ולא לקחו מוסר. והפן השני כשנאמר שמחלוקתו של קרח היה בין שני המאורעות כמו שזכרנו בספקות שהוא דעת קצת: (א) אמנם לא הניחם על סמיכתם ואם ירא' שהם יותר ראויים ללמוד זה מזה כמו שהוכחנו שם כדי שנלמוד בזה ענין נכבד מאד בהכרת הנושאים אשר בהם ידבר במקומתם האמתיים. וזה שכבר נתפרסם אצל היודעים שכל המעשים יתוארו על שם תכלית כוונתם לא על שם פרסומם. וזה כי המריץ מעות מידו ליד האשה לכוונת קירוב של זנות או ניאוף אף על פי שיהי' הפרסום לסחורה או לשם צדקה הנה באמת יקרא נואף לא צדיק ולא סוחר וכן כל כיוצא בזה וכבר ביארנו זה הדרוש בשער מ"ב בהסכמת החוקר והכתובים. והוא בעצמו מה שרצו באומרם ז"ל העוסק בתור' לשמה (אבות פ"ו) כמו שנתבאר בשער ע"ב. וזה הענין עצמו הוא אצל ספור לשון הרע יש מכוין בו בעצם לא אל תכלית אחר מהריוח והכבוד והוא בעל לשון הרע בעצם. וכמו שאמרו לעתיד לבא הולכות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו אריה טורף ואיכל זאב דורס ואוכל אתה מה הנאה יש לך ואומר להם ואין יתרון לבעל הלשון (ערכין טו:) והכוונה שבעל הלשון בעצם כך דרכו שלא לכוין רק לשמו שכך גזרה רוע תכונתו להתענג בספורו. אמנם יש מין אחר מלשון הרע שאינו נדרש לעצמו מבעליו אך הוא כלי מפצו בידו לסבב אליו הכבוד או הריוח או הנקמה וכיוצא ואיש כזה יקרא חומד וגוזל או נוקם בעצם ובעל לשון הרע במקרה כי הנה הוא לא יחפוץ בלשון כי אם בנמשך ממנו. והנה עם זה נתברר שקרח לא היה בעל לשון הרע בעצם וראשונ' אבל היה משתמש בו בדרך הנצוח להשיג בו השררה והכבוד אשר אליהם יכוין. ולזה היה בעל נצוח ומחלוקי בעצם וראשונה ובעל לשון הרע במקרה ובשניה. ולזה לא תארוהו הכתובים במוציא דבה או רכיל או בבעל לשון הרע אבל יצא עליו שם בעל מחלוקת ותרגם אנקלוס ייקח קרח ואתפליג קרח ואז"ל איזהו מחלוקת שלא לשם שמים זה מחלוקת קרח ועדתו (אבות פ"ה). ואמרו ולא יהיה כקרח ועדתו מכאן שלא יחלוק אדם על הכהונה (סנהדרין ק"י.) אמנם המרגלים כנה אותם הכתוב בשם מוציאי דבה ובעלי לשון הרע כי בעצם ורחשונ' נתכוונו לכך כענין הנחש שאין לו שום תועלת בנשיכתו רק להשביע רוע תכונתו כי באמת מרכילותם ומהוצאת דבתם לא יקווה להם רק רע. והנה הוא ידוע כי חטאה של מרים אם שלא היה בערך חטאם של מרגלים מ"מ ממין אחד היו כי היא לא קטרגה לבקשת הכבוד והנצוח ולא שום תועלת רק שנהנתה בדבור ההוא והרהרה אחרי אחיה כמו שפירשנו בשער הקודם ולזה אז"ל שרצה לסמוך פרשת מרגלים לפרשת מרים שהיו ממין א' והיה להם לקחת מוסר ולא עשו (במ"ר פ' ט"ז) מה שאין לומר כן במחלקתו של קרח. והנה עם זה הותר הספק האחד ובאנו לכלל תכונת רוע אלו האנשים מוציאי דבת הארץ ולמדנו שהיו ראויים לעונש נמרץ. (ב) אולם מה שלא סמך הנה ספור אמרם נשלחה אנשים לפנינו וכל הנצוח ההוא שיהיה לו למשה עמהם על זה היה מזה המין ממש הוא כדי להודיע עצם חטאתם ומהותו ושלא יתחלף לנו ענין בענין כי הוא מה שיועיל מאד בהכרת אמתת הדברים אך יתבאר זה יפה אחר ביאור דברי שליחותם אצל ותשא כל הערה ויתנו את קולם כי שם יבא דבר דברו על אופניו. אמנם עכשיו אמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען. ירצה אחר שאני הוא הנותן הארץ הזאת לבני ישראל מעתה איני נאמן אצלם הטובה היא אם רעה כי לא יסמכו על דברי לבטל שליחותם (ג) לזה שלח לך וסדר השליחות על האופן שאומר אליך כדי שיועיל לך ולדעתך רצוני לסלק מעליך האשמ' בכל מה שיקרה בו. וגם כוון באומרו אשר אני נותן לבני ישראל גם אם לא יזכו בה האבות תשאר בדוקה לבנים כמו שאמרנו במדרש קונם שאין אתה רואה אותה בביתך אבל לבנך אני נתנה. אמנם מה שיאות בזה הוא כי איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם ירצה שיהיה מהנשיאים ומהמשובחי" שבהם לקרב אפשרות תועלת שליחותם תכלית מה שאיפשר כי אנשים כאלה הם קרובים להיטיב פעולותיהם יותר מזולתם כי מצד חכמתם יוסיפו אמונה ובטחון בה' ומצד גבורתם יוסיפו אומץ ולא ירך לבבם ומצד עשרם לא יגדל הענין ההוא בעיניהם ולא יהיה להם לנמנע לרשת גוים גדולים ועצומים כי האיש חיל גדול הלב לא יופלג בעיניו כל דבר וכולהו איתנהו בהו דכתיב כלם אנשים כמה דאתמר אנשים חכמים וידועים (דברים א') בחר לנו אנשים (שמות י״ז:ט׳) ונאמר על ישי בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב). וראתה חכמתה שיהיה אחד מכל שבט לבא עליהם בעלילה גדולה לעשות אותם בעלי דבר בענין כי כשנעשו שלוחים בו חזקה אדם עושה שליחותו ולחפוץ בהצלחתו וכאשר יתרצו הם הרי כל ישראל מרוצים. והשנית שיקובלו דבריהם מכל העם בשוה ולא תזיק בענין קנאת איש מרעהו כי זאת היא סבה עצומה להשחתת הענינים ולהפר ההסכמ' בם כאשר יחשבו קצת היותם יותר הגונים אל המינוי מזולתם וכל ישעם וכל חפץ שלא יצליחו העוסקים בו וזה דבר שהיזקו מצוי וישתכחו בעיר בכל דור ודור אשר כן עשו. הנה שתקן אופן שליחותם על הצד היותר קרוב אל ההצלח' ואם אין הרי המשלח ניצול מן האשם והוא אומרו וישלח אותם משה ממדבר פארן ע"פ ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. ואלה שמותם (ג) לדעתי שלא שלח את נחשון בן עמינדב ונתנאל בן צוער וחבריהם אשר היו אמש בחנוכת המזבח לפי שכבר נתקן סדר הדגלים ונתמנו איש על דגלו ועל צבא מטהו ולא יתכן ליטול ראשי שבטיהם ודגליהם לשלחם לשום שליחות כי הם ככבים עומדים על משמרותיהם ברקיע על פי ה' ולא יסורו ממשמרותם אמנם ביררו אנשים חשובים כמותם או קרובים להם במעלה שהרי יהושע ב"נ היה הה' שבהם לפי חזקתם בשעת לקיחתם אשר על פיה סודר הנה זכרונם כי לא נתן סדרה על סדר הדגלים ולא על סדר השבטים כתולדותם לפי שכל אחד נמשך ממעש' הזה לפי מה שהוא תדע שלא נמשך שבט יהודה אחרי כלב ולא שבט אפרים אחרי יהושע. ועל זה אמרו חז"ל במה שראו באחריתם בני אדם ששמותיהם מגונים ומעשיהם מגונים (סוטה ל"ד): ויקרא משה להושע בן נון יהושע שיעור הכתוב אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ לבד מאותו הנשיא שנאמר עליו למטה אפרים הושע בן נון שקראו משה אחרי כן יהושע והוא היה השם המובהק שנתפרסם ונתקיים לו בכל ספורי התורה לא השם הנזכר ראשונה. ועל דרך רז"ל שאמרו יה יושיעך מעצת מרגלים (שם) יש לומר שחשש מדברי הכלל כי תואנה הם מבקשים: וראיתם את הארץ לפי שטובת הארץ אשר ראוי לשום לב אליה לבא לקחתה היא תלויה בארבעה דברים. האחד בהיות' מגדלת אוכלסים רבים חזקים ובריאים. השניה בהיות' רחבת ידים ארץ מישור נוחה ליישוב ונקלת העבוד'. השלישי בהיות בה ערים מיישבות בכל תוקף ובעלות יופי המשמחות לב יושביהם. הרביעי שתהא הארץ דשנה ושמנה בכללה מוציאה תבואת' ופירותי' בשפע כגנה זרועיה תצמיחה. (ה) הנה על כלן צוה משה שיתנו את לבם להחשיב' בעיניהם ולשמח נפש שולחיהם כי ידענו דכלהו. איתנהו בה. ועל הראשון אמר וראיתם את הארץ מה היא וגו'. כלומר ראו אותה מה היא אצל גדול העם במה שהתבוננו בו בינה לדעת החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ולזה כיון רש"י במה שאמר יש ארץ מגדלת אוכלוסין. ועל השני אמר ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה. ירצה אם היא טובה ליישוב רחבה לעבודה כי הוא הדבר הסתמי היותר מיוחד לטובת הארץ אם היא רעה בהן שהיא הרעה היותר מיוחדת לה. ועל הג' אמר ומה הערים אשר הוא יושב בהנה אם יש שם ערים גדולות יפות וחזקות במחנים או במבצרים המקוממות לב העם לכבשם להם. ויתכן שירצה כי לפי שמשלימות המלכיות שתהיינ' להם ערים טובות ויפות במישור בהם יהיה מושב המלכים והשרים בעת שלומם וטובתם גם ערים בצורות וחזקות בהרים תהיינ' להם למקלט ולמבצר כי תקראנה מלחמ' הנה לזה אמר להם שיתנו לבם לדעת מה הערים אשר הוא יושב בהנה עכשיו אם הם במחנים כעם שוקט ובוטח או אם כבר באו ונאספו אל המבצרים מפחד המלחמה וזה וזה מה שיוסיף אומץ בלבם שאם הם שקטים יבאו עליהם כבא אל עם שוקט ויכבשום מהר וגם אם כבר נאספו אל המבצרים יורה על פחדם ומורך לבבם והוא סימן גדול לנפילת כחם והתחלת מפלתן. הלא תראה אמר הכתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' (יהושע ו׳:ב׳) וסמיך ליה ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל. כי באמת הסגרתם על אותו השיעור תעיד עליהם כי נתונים נתונים המה לו. והוא עצמו מה שבשרו השלוחים הנאמנים כי נתן ה' בידינו את הארץ וגו'. וכנגד הד' אמר ומה הארץ השמנה היא אם רזה וזה על טבע כללות הארץ ולזה אמר היש בה עץ כלומר מעצמה כמנהג הארץ המושפעת מעצמו באילנות ופירות כגן ה'. ואמר והתחזקתם ולקחתם (ה) לומר שאע"פ שהימים ההמה היו בכורי ענבים ואז יקפידו הבעלים ושומרי הכרמים עליהם משאר ימות השנה לא ימנעו מפני זה מקחת מהם אבל שיתחזקו בעצמה ויקחו מהם לאכול כנפשם שובעם ולא יתיצב איש לנגדם ויהיה זה סימן טוב בידם כי לא יחרץ להם כלב לשונו. סוף דבר אמר להם כל זה השיעור מהחקיר' דקים ליה בודאי כי הארץ ההיא לא יחסר כל בה כמי שמוכר הסוס הטוב ואומר לחבירו בדוק מקומתו מתמונתו ממראיתו ממרוצתו לפי שידע שהוא יפה מכל הצדדים: ויעלו בנגב ויבאו עד חברון ושם אחימן וגו'. ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם וגו'. ספר כי כשהלכו בשליחותם עברו בחברון אשר שם ילידי הענק ושהגיעו אל נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאוהו במוט בשנים שהוא מעשה פומבי גדול. וגם שלקחו מן התאנים ומן הרמונים ואין מכלים כמו שהבטיחם משה (ו) ולפי שמאמר ויבאו עד נחל אשכול יורה שהיה כן שם המקום ראשונה וא"כ אין ראיה מהאשכול אשר הביאו מהפלגת הפרי על כל הארץ כי שם המקום יעיד שהוא מיוחד בגודל האשכולות מזולתו. לזה אמר למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל כי הם לקחו מאחד המקומות שנזדמן להם כי כלם שוים ועל הלקיחה משם הוקבע לו השם לא על מציאות האשכול שם מזולתו מהמקומות (ו) והטעם נותן שאם לא היה כל פריה על זה האופן לא היו מביאים ממנו וטוב להם לפי כוונתם הרעה שלא להביאו ולא לספר בשבח' כלל אבל מפני שלא יכלו להכחיש כוונו להזדרז אל מה שלא נצטוו עליו להביא מפירותי' להרחת עצמם שהיא חביב' בעיניהם ושיאמינוה כמו שאמר וישובו מתור הארץ וגו': וילכו ויבאו וישיבו אותם דבר וגו'. גם זו היתה תחבול' גדול' להם לעשות כרצונם והוא שלא באו בשליחותם אל משה ואהרן והנשיאים ראשונ' כמו שהיה ראוי ונאות להם כי פחדו שיוציאו מלבם או ימנעו העם מהקבץ לשמוע דבריהם אלא השיבו אותם דבר במעמד כל העדה ולא נשמר משה מזה כי גנבו לבו במה שהראום את פרי הארץ בפרהסיא והיה סבור שלא יגידו בפיהם רק מה שיסכים עם הפרי אשר בידם: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב וגו'. (ז) ירצו הנה כבר באנו אל הארץ ההיא בהשקט ובבטחה ואין מכלים כמו שאמרת וגם זבת חלב כמו שהבטחתנו וזה פריה אשר הבאנו בידינו לאמת דבריך מפני עגמת נפש שארץ כזאת תהיה נמנעת ממנו לעזות העם וחוזק עריהם. וזה טעם אפס כי עז העם ששיעורו באנו אל הארץ ג"כ וגם זבת וגו' ומצדדים אלו טוב לנו לבא שמה אפס כי עז העם וגו' והערים בצורות וגו' ולזה לא נוכל לעלות שאם לא על זה הענין לא תפול מלת אפס וכיוצא בה בכאן כי עזות העם וחוזק הערים אינו הפך הנאמר ראשונה ולא ממינו (ז) ובזה הדבר הגדילו רשע ואשמה רבה שהוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים. ולזאת הסבה חטאו מאד השומעים מהם הליועצים נתנום להם. משל לאדם האומר לשלוחו בא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנ' בידו והסתכל בטוב צמרה ופשתה בארכה וברחבה במראית' ומחירה והשב לי דבר כי חפץ אני לקנותה והיה אם יבא איש זה ויאמר לו ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומראית' ירקרק או אדמדם ומחיר' אלף זהובים הנה הוא הטיב בשליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר לו ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחיר' גדול שהוא אלף זהובים הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ. וזה במה שהטעים דבריו במלת אבל כי בזה כיון לומר הנה מצד צמרה ושיעור' היא נאותה לך אמנם מצד מראיתה ומחיר' לא תאות לו. כבר יש לתגר תלונה גדול' עליו על מה שנדרש בעצתו לאשר לא שאלוהו וגם כן אין למשלח לסמוך עליו כי הוא היודע הראוי לו בזה כי הליועץ לקחו וכן הוא הענין עצמו בנדון שלפנינו כי אם הם היו משיבים דבר לאמר באנו אל הארץ אשר שלחתנו והעם רב וחזק והערים גדולות הנה לא היו חוטאים בזה כלל שחזקת שליח עושה שליחתו ולהשיב דבר אמת לשולחיו אבל כשאמרו אפס כי עז העם וגומר הנה הם כוונו לתת עצה בענין ההליכ' לשם כמו שאמרנו ואין הפרש בין אומרו אפס כי עז או רק או אך כי הכל מובן אחד להם והוא עצמו כוונת הכתוב באומרו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר וגו' (במדבר כ״ב:כ׳). כי על כן נאמר אחריו ויחר אף ה' כי הולך הוא (שם). וצדק הרמב"ן ז"ל במה שכתב שכל פשעם היה במלת אפס אבל לא מטעמו כמו שהוכחנו בספקות. ומהמין הזה עצמו הרשיעו במה שהחליפו החוזק שאמר להם משה החזק הוא הרפה בעזות באומרו אפם כי עז העם כי העזות זולת החוזק כוונו בו כי היו אנשיהם עזים ומרי נפש שפגיעתם רעה והבאים בארצם יבאו אל מעונות אריות והררי נמרים ואוי להם לבני אדם הפוגעים בהם והנה הם נגלו מאד בשליחותם גם השומעים מהם טעו טעות עצום ונפלא כמו שיבא עוד: עמלק יושב וגו'. סיימו דבריהם בענין שימנעו בשבילו מעלות שם לגמרי וזה כי אחר שאמרו כי עז העם הנה מנועים מצד עזות העם וחזקו ומצד חוזק הערים כבר אמרו והערים גדולות ואם מצד שמא יתלו הענין בגבורת איש אחד מהם כמו שהיה ענין הפלשתי עם דוד כבר אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם כלומר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק לא נשאר דבר רק אם יוכלו לבא עליהם בפתע בהיותם שקטים ושלוים ועל דרך שנאמר כבאכם תבאו אל עם בוטח והארץ רחבת ידים וגו' (שופטים י״ח:י׳) הנה לזאת אמר עמלק יושב בארץ הנגב וגו'. ירצה מארבעה רבעיהם שמו להם שומרים גדולים וחזקים כי הנה עמלק לקח לו הצד הדרומי ויספיק לשם עם אחד ומלך אחד כי היא ארץ הרים ובקעות וכמו שאמר עלו זה בנגב ויעלו בנגב וגו'. אבל מצד ההר שהוא ארץ מישור יש שמה שלשה מלכים דכתיב והחתי והאמורי והיבוסי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן כי לפי שהם צדדים שהם משומרים מעצמם מצד הים והירדן הסובבים אותם יספיק מלך אחד להם. הנה שבמשמע דבריהם שלא יוכלו לעלות להם כלל ואם שלא אמרו בפירוש: ויהס כלב את העם אל משה וגו'. הנה כלב כשרא' רוע כוונתם קודם שתתפרסם לכל ע"י שאלותם או שאלות קצתם קפץ להשתיקם ברמוז להם שרצה משה לדבר כי לזה שתקו כלם ושמעו דבריו וחשב בפתע מחשב' נאותה מאד לבטל רעתם והיא כשאמר דבריו שאיפשר שיתקשרו על מאמרי הראשונים כי להיותו גם הוא מהמרגלים יחשב הכל לתשובה אחת וגם חשב כי חביריו הרעים בראותם שהפך דבריהם מרעה לטובה לא יעיזו פניהם להכזיבו אבל הוא קרוב מאד שיודו לדבריו שלא חשבם לחצופים לגמרי כי כסו פני כוונתם במה שסתמו דבריהם והיה זה באמרו עלה נעלה וירשנו אותה וגומר. (ח) כוון דבריו כאלו בא להשלים דבריהם ולומר אפס כי עז העם חלב ודבש הלא היא נותנת פירותיה אל העם היושב עליה בעמל גדול ובטורח נפלא עד שהיא אוכלת יושביה מכובד עבודת' וכל העם בכלל אשר ראינו בתוכה אנשים חזקים בעלי מדה וגם היא מכלה בהם כ"ש באנשים כמונו שאנו חגבים בערכם. והכלל שהם נותנים אמתלא למה שאומרים שהיא אוכלת יושביה במה שאמרו שכל העם אשר ראו בקרבה היו אנשי מדות ומן הנפילים בני הענק לומר שכל שאר העם שאינם בחזקם וגבורתם אינם מתקיימים בה כי אין להם כח להתיצב כנגדה: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כבר אמרנו כי אחר שהם לא שלחו אותם רק לראות את הארץ מה היא לגלויי מילתא בעלמא היה להם לקבל מהם מה שאומרים ממנה בתורת עדות לא להאמין דבר ממה שיאמרו אם יוכלו לעלות או לא כי לא נביאים המה לדעת את אשר האלהים עושה ומה להם כי אם דברי בן עמרם אשר אמר להם ה' אלהיך הוא העובר לפניך אש אוכלה הוא יכניעם וגו' (דברים ט׳:ג׳). וכאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה. והוא עצמו מה שנתרעם מהם משה במשנה תורה באומרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויורידו אלינו וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' (שם א') כי לא שכח את כל דבריהם אשר הניאו בהם את לבב העם באומרם אפס כי עז העם וגו'. וכי ארץ אוכלת יושביה וגו'. וזולת זה. אלא שעל דרך האמת לא היה להם לשמוע אלא מה שאמרו מעדות הארץ כי שאר הדברים אינם מתכונה שהיה ראוי לשמוע מהם כלל ואחר שאמרו מהארץ שהיא טובה ולא אבו לעלות הנה המה המרו את פי ה'. והנה זהו עקר חטאתם ועוצם פשעם אשר עליו נחלט דינם לקבוע בכיתם לדורות. (ב) וזהו הטעם הנכון למה שלא נכתב בכאן מה שאמר נשלחה אנשים לפנינו וגו' ושאר העיצומים שהיו ביניהם להודיע כי לא חטאו בשליחות המרגלים שאם לא היתה עצה נכונה לא היה שונה בה משה ביעזר ויהושע ביריחו ואף על פי שיתעצמו כנגדו עליה לא נתחייבו על זה כלה ונחרצה אמנם עקר החטא היה מה שנזכר בכאן שאלו הונח כי מאת ה' היתה זאת כמו שאמר שלח לך אנשים ויתורו וגו' וישלח אותם משה על פי ה' היה עונם גדול מנשוא מהטעם שאמרנו שאין לשמוע בקול איש מהם כי אם בתורת עדות לבד והשומעים מהם מה שבדו מלבם חטאו לנפשם והם ישאו את עונם. אמנם במשנה תורה הגיד מעשה כהוייתו בדרך תוכחותיו שהיה מוכיחם על קשי ערפם ומיעוט אמונתם וילונו על משה ועל אהרן וגו'. ולמה ה' מביא אותנו וגו' ויאמרו איש אל אחיו וגו'. (יוד) כל זה והדומה לו אמרו לענין תואנה עם שעקר רשעתם הוא מאסם בארץ חמדה כמו שאמר בתחלה. אמנם שיעור דבריהם ופירושם כך הוא אחר שלא זכינו למות בארץ מצרים אשר שם מיעכו שדינו ושם עשו דדי בתולותינו מי יתן שנמות במדבר הזה ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ ההיא לנפול בחרב לרשת אחוזת נחלה לנשינו ולטפנו יעזוב אותנו במדבר הזה ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות שיבאו עלינו נשינו וטפינו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול אנחנו עצמנו בחרב לרשת משכנות לא לנו (יוד) וכשנתנה רא"ש וחשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו. (ט"ו) והנה היה דבר ה' אלהים בכוונה עצומה אל דבריהם אלה באמרו וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה ופגריכם אתם יפלו במדבר. והכוונה אתם מוסרים את טפכם לסכנה במה שאתם אומרים נשינו וטפינו יהיו לבז ואינכם חוששים רק לעצמכם ואני לא אחוס עליכם ואחוס על טפכם כי טפכם אשר אמרתם לבז יהיה ולא נחוש והבאתי אותם וגו' ופגריכם אתם יפלו במדבר. והנה לא שכח משה להזכיר דבר זה בתוכחות כשאמר וטפכם אשר אמרתם לבז וגו'. דבלאו הכי יראו דברי מותר: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' קרעו בגדיהם. הנה להיותם מן התרים את הארץ וראותם התקלה הנמרצת היוצאת מתחת ידם חרדו חרדה עצומה וקרעו בגדיהם (י"א) ואמרו אחר שהארץ אשר עברנו בה לתור אותה היא טובה מאד הרי נשלם בזה ענין שליחותנו מכאן ואילך אין לנו רשות לדבר כי לה' המלחמה. ולזה אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו במתנה ובלי עמל למה נעכב על ידו ונמנע הטוב ממנו. אך ביי' אל תמרודו ואתם אל תיראו וגו'. ירצה מהידוע שאם סרנו מעליו ונמרה את דברו כי נתיש כח גבורה של מעלה כמו שאמרנו בזה ראשונה והנה עם זה ראוי ומחוייב לנו לירוא מהם ומקטנים מהם. אמנם לא תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי הוא ית' (יא) הכינם מקדם להיות לחמנו ומאכלנו כמו שנאמר ואכלת את כל העמים וגומר (דברים ז׳:ט״ז). יאכל גוים צריו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳) וכמו שכתבנו בפרשת המן שער מ"א. וכבר סר צלם מעליהם בהמעיט צלמם ודמותם מאדם. ודבר גדול דברו כמו שכתבנו ענין זה אצל ומוראכם וחתכם וגו' שער ט"ו. או שירצה שנפל חזקם וכחם משעה שישמעו את אשר עשה יי' לפרע' ולמצרים כמו שנזכר בפרשת שמעו עמים ירגזון וגו'. אז נבהלו וגו'. תפול עליהם וגו' (שמות ט״ו:י״ד) ודברי רחב יוכיחו כי היא היתה עצה עמוקה מאתו ית' להפיל תחתיהם גוים גדולים ועצומים כמו שפירשנו אצל ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים שער ל"ט. והוא מה שתרגם אנקלוס עדה תוקפהון מנהון: ואחר שסר צלם מעליהם ואנחנו ה' אלהינו אתנו הרי תרתי לטיבותא לכן אל תיראום. ומה שאמרו קצת כי הם כמו המן בסור הצל ממנו או תורה מה שכתב הרמב"ן ז"ל שסר צלם מעליהם כמשפט הנגזרים למיתה בליל החתימה הנה הן דברי צחות אין דוחק השעה סובלתן. ויאמרו כל העדה לרגום אותם כשנסתתמו טענותיהם במאמרם לא היה להם פתחון פה בטענה וחזרו אל כלי המלחמ' כמנהג הבעלי חיים הבלתי מדברים ויאמרו לרגום אותם באבנים אמנם כבוד ה' נראה אל אהל מועד אל כל בני ישראל להטיל מורא על המזיקין כדי להגין על הצדיקים כמו שנאמר זומם רשע לצדיק וגו'. ה' לא יעזבנו וגו' (תהילים ל״ז:י״ב) והנה משה אדוננו עליו השלום לא סר מהחזק אותם ולומר להם כל הדברים הטובים ההמה אשר נזכרו במשנה תורה ולא עלה בידו. ואחשוב שהיה קורא מי ליי' אלי כמו שעשה בעגל אלא שנתירא מאד פן יחלק העם חציו ליי' וחציו לעזאזל המדברה או שמא יאבדו כלם ועמד בשב ואל תעשה: ויאמר יי' עד אנה ינאצוני ירצה עד אנא אסבול נאצות העם הזה ומה אוחיל עוד שיאמינו בי אחר שלא האמינו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו כמו שנראה ממה שהם תולים רשעתם בפחד אנשי הארץ ומעתה נתמלאה סאתם ובא קצם ולזה אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך וגו' כמו שאמרתי לך בעגל וכוונת הענין אמרנו שם: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. (יב) בראותו שאין לו שום טענה להליץ בעדם הערים להליץ מצד כבודו ית' יאמר אני לא אחוש להם שודאי הם ראוים לכך אבל מה תעשה לשמך הגדול כי איך יחל לעיני העמים אשר ישמעו הדבר הזה כי הנה מצרים אשר ראו בעיניהם מה שעשית כאשר העלית את העם הזה מקרבו כשישמעו זאת יאמרו אל יושב הארץ הזאת. ומה יאמרו כי נוסף על מה שראו בעיניהם מה שעשית בארצם שמעו באזניהם כי אתה יי' התמדת ישיבתך בקרב העם הזה אחרי צאתו משם בכל אשר הלכו אשר עין בעין נראה אתה ה' לעיני כל העמים ועננך עומד עליהם לשמרם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם לנחותם הדרך ובעמוד האש להאיר להם לילה. ואיך יאמן כי יסופר להם שלא אבו ללכת אחריך אפילו ליכנס לים או באש וכאשר תמית אותם כאיש אחד הנה שני הגוים האלה אם המספר הדברים ואשר יסופרו לו יסכימו שלא היה זה מפני מרדם בך והתישם את כחך הגדול המנהגת בצדק ובמשפט רק מבלתי יכולת בכח הגבורה הפועלת במדרגת השוטר כי לא גברה על יושב ארץ. וכאשר לא יכול לקיים לתת להם את הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר כי הוא טעם מה שאמרו חכמים ז"ל תשש כחך כנקבה (ברכות ל"ב.) כמו שכתבנו ראשונה. אמנם הפנים השניי' אשר יעדנו שם שיכוונו באמרם זה הוא מה שכוונוהו במקום אחר על למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם (שמות ל״ב:י״ב) שאמרו כוכב אחד עולה לקראתכם ששמו רעה וכו' (ילקוט פ' כי תשא). וזה שכבר נתבאר מהתור' והנביאים והכתובים. שמדרגת המשפיע עם המושפע והעלה עם העלול הם מדרגת הזכר עם הנקב'. ולזה כל הנמצאים העליונים אשר עשה ה' לקיים על ידם הנהגת העולם ופרנסתו זכר ונקבה בראם זכר מצד מה שמשפיעי' ונקבה מצד מה שהם מושפעי' מעלותיהם וכלם מאתו ית' אשר הוא המשפיע על הכל בלתי מקבל משים אחר. ולזה הוא זכר בהחלט כמה דאתמר ה' איש מלחמ' (שמות ט״ו:ג׳) וצורה התחתונית תוכיח בעליונים וכל שכן שהיותר מעולים מהמשפיעים התחתונים יתחבר בהם זה האדרוגינוסות + בלי ספק עד שבבחינ' זאת נאמר במשה קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו (דברים ה׳:כ״ד). כי למה ששמוהו בתחלת דבריהם מושפע מאתו ית' התישו כחו כנקבה ואמרו ואת דבר אלינו כמו שאמרו על ואם ככה את עושה לי תשש כחו כנקבה (ברכות ל"ב.). אמנם כשלא הקדימו הדברים האלה אלא ששמוהו משפיע מתחלה ועד סוף אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו' כי בבחינה הזאת הנה הוא זכר תמים וזהו ענין שלישי על מה שכתב בזה הנרבוני בשמו ובשם אביו במאמר בגרמים השמימיים באלהיות בטענה השלישית ממנו והנה בשער מ"ז ביארנוהו בענין נפלא מכלם עיין עליו. והנה על הבחינה הזאת אמר שאמר משה לפניו יתעלה רבונו של עולם אם תמית את העם הזה עכשיו יאמרו שלא היה כל מה שנעשה עד הנה אלא יכולת נקביי משום ככב ומזל שהוא במדרגת הנקבה אצל עלותיהם כמו שאמרנו. והיא שעמדה להם כל זמן שהיתה בעליה או באיזה מצב נכונה לקבל השפע מעלתו אבל כשפסק השפע ההוא מפני המרת מקומו או חלוף מצבו היכולת ההיא תבטל מאליה ואיננה ויאמרו כי מבלתי היות היכולת ההיא היה מה שהיה והרי יתקיים בידם מה שאמרו לאמר ברעה הוציאם: וזהו עצמו מה שכוונו באמרם ואם ככה את עושה לי אלא שכונו חז"ל הדבר כלפי משה דרך כבוד למעלה. ולזה אמר ועתה יגדל נא כח ה' וגו'. שלא תתן להם פתחון פה שיאמרו שכחך זה מן העליונים הוא או שחסר כחו כמו שהוכחנו בדברים אשר בשער אבל יתגדל ויתנשא להודיע לכל באי עולם כי לך ה' הגדולה והגבורה והנצח ואתה על הכל ומושל בכל לעשות כרצונך בכל עת וזמן ואין מוחה כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד שהמדות האלו מורות שהכל הוא מאתך יתעלה והכל נעשה ברצונך וכפי מה שיתחייב ממדותיך אלה ואין אל בשמים ובארץ שיעכב על ידך. והנה הליץ מצד כבודו ית' לא כמי שמתפלל בעצם וראשונ' עליהם. (יב) ולזה לא נאמר בכאן לשון תפלה אלא ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו'. כמו שחושש לכבודו ולא אל דבר אחר ודבר גדול דבר כי הוא הענין השמור לנו לגאולתנו המקווה כמו שאמר לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי המחולל וגו' (יחזקאל ל״ו:כ״ב). והוא עצמו אשר הבטיח אותו בסוף הברית הראשונה באומרו וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים (ויקרא כ״ו:מ״ה) כי על אלו אשר בזה הספור ידבר כמו שביארנו שם שער ע'. אמנם מה שיאמר בזה ובמה שימשך אחריו על דרך דקדוק השמות הקדושים האלה עם הסכמת מה שכתבנו בפרשת כי תשא במאמר ילך נא אדני בקרבנו (שמות ל״ד:ט׳) אשר ידענו שם השלמת ביאורו הוא כי מפני שראה עונם גדול מסלוח וממחול לגמרי והלואי שישא אותו מזמן לזמן על דרך שאמר נושא עון ופשע וחטאה (שם) כמו שעשה בעגל והיה לשון הסליחה היא שמורה על המחילה הגמורה כמו שביארנו שם והוא הלשון הדבק והמיוחס תמיד אל שם אדני כי אתה אדני טוב וסלח (תהלים פ"ו) אדני מי יעמוד כי עמך הסליחה (שם ק"ל) אדני שמעה אדני סלחה (דניאל ט׳:י״ט) וזולתם רבים והנשיאות חטא הוא המיוחס משם יי' ולמדתו העליונה כמו שתראנו משם ברור מכמה פנים מוכיחות (יג) לזה אמר שעתה תגדל עתה תרומ' אותה מדת אדני ותנשא לצד אותה מעלה רמה ונוראה שהיא יהוה שבה אמרת בי"ג מדות יהוה יהוה וגו' וסוף נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו'. עד שבאופן זה ימצאו לכאן שני הענינים. האחד הסליחה לגמרי והיא אשר תנהג בה בכלל העם לבטל הגזירה שאמרת אכנו בדבר ואורישנו אבל יתקיימו ויחיו לפניך ותביאם אל הארץ הטובה אשר נשבעת לאבותם. והענין השני והוא נשיאות החטא יהיה אצל כל אחד האנשים החטאים אשר עד כה הכעיסוך שחייבין לימחות מספרך אמנם לא תמיתם כאיש אחד פן תצא כאש דבה ולעז על יכלתך כמו שקדם אבל תפרע מהם מעט מעט על דרך נשא עון וגו': סלח נא לעון העם הזה וגו' (יג) ירצה כי עם כלל העם תהיה סליחה גמורה כגודל חסדו אמנם עם הפרטיים יתנהג עמם בנשיאות חטא לבד כאשר נשא אותם ממצרים ועד הנה כי תכלית מה שאמר להם בעגל הוא נושא עון ופשע וגו'. ובפירוש אמר וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו' (שמות ל״ב:ל״ד). וכבר ביארנו שם שזאת היא כוונת כי לא ישא לפשעכם וגו' (שם כ"ג) שים עיניך עליו. (יג) ולזה נענה על פי דרכו ויאמר ה' סלחתי כדברך ירצה סלחתי אמנם כדברך שאמרת שלא תהיה שם סליחה גמורה כמו שתהיה במדת אדני אבל תרומם ותנשא המדה ההיא לצד מעלת מדת יהוה הנושא עון כאשר דברת באופן שתהיה הסליחה לכלל העם ונשיאה לחוטאים לבד והנה הסליחה התנאית מצד מה שמשתתף בה הנשיאות נתיחסה לשם יהוה הגדול לא מצד הסליחה עצמה והוא דיוק נכבד מאד. ובאר הענין ואמר ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי וגו' ולא שמעו בקולי אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם (יד) יודיעהו שהגזירה תעמוד בקיומה אצל האנשים מצד מה שהם אישים פרטים באומה כי אחר שכל כך מרו ועצבו לא נקווה מהם שום טוב. ואומרו וכל מנאצי לא יראוה (יד) יראה שכוון אל המרגלים עצמם מוציאי דבת הארץ רעה והעד מה שסמך ועבדי כלב עקב מה שהיתה רוח אחרת עמו שירצה ממה שהיתה לחביריו. והכוונה לומר כי אלה לא יכנסו תחת הסליחה ולא תחת הנשיאות ולא עליהם הוצרכה השבועה כי נאצותם תענה בפניהם להתחייבם כמו שאמר בסוף וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' כי לא נתן להם שום אריכות: והעמלקי וגו'. ירצה ומעתה העמלקי והכנעני יושב בעמק כמו שאמרו אלו באזניכם לכן גורו לכם מפני חרב ופנו וסעו לשוב לאחריכם כי אינני בקרבכם ולא תהי' לכם תקומה אל הטעם שכתבנו ראשונה: וידבר ה' אל משה וגו'. אחר שנתפשרו ביניהם על זה האופן רצה לשתף אהרן בענין כמו שנשתתף בתלונה דכתיב וילונו על משה ועל אהרן כל העדה וגו' וצוה שיודיע להם סוד הענין כלו כי אם הוא נושא עון לשעה נקה לא ינקה ושלא נסתלקה מדת הדין לכלותם כרגע רק מפני חלול השם ולזה אמר אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו'. אם אתם תבאו וגו' ופגריכה אתם וגו' כבר פירשנו אותם למעלה אצל דבריהם. והרי נתפרש להם ענין הסליח' אצל הבנים וענין הנשיאה אצל האבות: ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו'. (טז) אמר שיתחייב גם כן להיות ענין נשיאות מה אצל הבנים אלא שהוא בהפך האבות כי אצל האבות הוא נושא עונם ואצל הבנים הוא נושא זכותם וטובתם ותולה אותו זמן (טז) וזה מפני שקרה להם כבנים אשר זנתה אמם כי הובישה פניהם בפני כל רואיהם עד שתמית וכן אלו לא יוכלו לבא אל ארצם ולא יתיצבו כנגד אויביהם בחיי אביהם הזונים מאחרי ה'. ולזה ישאו עון זנותם זה ארבעים שנה ואחר יבאו אל המנוח' ואל הנחלה והנה אלו הארבעים שנה ינתנו (יז) לאבות במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום כי אחר שנמשכתם על דברי בשליחות המרגלים על האופן ההוא הנזכר והם עשו לשם ארבעים יום הרי אני מחשיבה לכם למצוה ומעלה אני עליכם כל יום מהם לשנה וכאלו עשו שליחותכם ארבעים שנה ולזה תשאו את עונותיהם רצוני שתהיה פורענותיכם נשואה ותלויה כל ארבעים שנה הללו ועם זה וידעתם את תנואתי כלומר כמה רב טוב הפסיד הסר מעלי וממאן לשמוע בקולי כי אפילו בדבר שקלקלתם בו הגיע לכם תליית העונש בשכר שנמשכתם אחר עצתי: אני ה' דברתי אם לא זאת אעש' וגו'. נזדרז בשבועה כי ידע את אשר יתאבלו על הדבר ויאמרו בפיהם חטאנו הננו ועלינו וגו' וענין השבועה כבר פירשנוהו ראשונ' אצל אומרם ז"ל במשל קונם שאין אתה רואה בביתך כו' (במ"ר פ' ט"ז). כי אם חוטא אחד יאבד טובה הרבה בהתיש כח גבורה של מעלה כמו שהיה הענין במלחמת העי על ידי חטאו של עכן בן זרח (יהושע ז׳:כ״ד) כל שכן אם ישובון מאחריו קהל רב ועצום ואם מחמת האונס יודו בפיהם. ולזה גזרה חכמתו שלא יכנסו לשם עד תום כל הדור העוש' הרע בעיניו ויבא אחר תחתיו שלא יסורו מאחרי ה'. ומזה נצטער משה כשחשד ענין ההסרה על ענין בני גד ובני ראובן עד שאמר להם והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל (במדבר ל״ב:י״ד) לפי שכבר ידוע שבכלות הדור ההוא יכלה הזעם. (יח) והנה כשהעפילו לעלות ההרה וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנ' כי גלגלי זכיותיהם ואופני כשרונם לא עצרו כח להסיע עמהם ארון הברית אדון כל הארץ הנוסע אותם על פי ה' ביד משה וכאשר לא יצאו בצבאותם הנה העמלקי והכנעני הספיקו להכות ולכתת בהם עד החרמה כדי שירגישו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית (ברכות ל"ג.) הנה שנתבאר כוונת הספור הזה בהתר הספקות שעוררנו. ונתברר מתוכו הענין הגדול שהנחנו תחלה מצורך החיים המוגבלים לשלמות האדם והצלחתו ושירצה אל המציאות עם גדול ורב אשר מאסו בה ועל כן לא באו אל אדמת הקדש ובסוד עם ה' עד התחדש דור אחר יקבלו עול ההגבלה וההשערה האלהית בכל מעשיהם אשר בעבור זה יתוסף כח בגבורה של מעלה לגרש גוים גדולים ועצומים תחתם וכמו שאמר הכתוב יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה (תהילים כ״ב:ל״ב) (יט) ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז"ל (במ"ר פ' י"ז) לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל' מקוה לקבל עליהם שם עבידות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה' עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו' והוא ענין נכבד. אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ"ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב"ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם. והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי' לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן. וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ"ז גם במראה בין הבתרים שער י"ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני. וזה עצמו הוא מה שיבא בכאן פרשת תרומה כי היא השערה גדולה בדעות וכמו שאמרו נפש היפה אחד מארבעים ונפש בינונית אחד מחמשים ונפש רעה אחד מששים (תרומות פ"ד) ובכלל אמר על הסתם תרומה תרי ממאה (שם) ומה נכבד ומה נפלא סמיכות קרבן ע"א ודין המקושש כי חטאות הצבור והיחיד בעניני האמונה ודאי אינם באים רק מהלמודים והעיונים המשובשים ובלתי מוגבלים אשר עליהם זרז מאד ביום מתן תורה והגבלת את העם ואמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד) וענין המקושש גם כן נמשך מחבור מבלי סדר והגבלה בשני הענינים אם בדעות ואם במעשים ולזה נגמר דינו כי בן מות הוא ומה שאמר הרמב"ן ז"ל שסמך ספורו בכאן למה שהיה ענינו אז אחרי המרגלים ירצה שדוחה אותו הכתוב באומרו ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'. יגיד כי בזמן הנמשך ההוא שהיו רועים בו במדבר היה ענינו לא סמוך אל המרגלים אלא שסמכו בכאן לסבה שזכרנו. ואחשוב שהיה כותב בכאן דין המקלל אלא שהיה בן איש מצרי ואין מביאין ראיה ממנו ויתכן עוד שכוון גם כן להגיד שבחן של ישראל כי בהיותם אחרי כן במדבר נושאים את עונם כמ"ש ובניכם יהיו רועים במדבר לא סרו מאחרי ה' והחזיקו במצותיו עד שכבר מצאו אנשים מהם איש מקושש עצים ביום השבת וירע בעיניהם למה ששמעו מפי משה רבם מחלליה מות יומת והביאוהו אל משה ואל אהרן ואל כל העדה וישפט שפוט על פי ה'. ובספרי (פ' שלח) ויהיו בני ישראל במדבר בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמנו (אלא) שבת ראשונה ובשנייה חללו שנאמר ויצא העם וימצאו וגו'. ויהי ביום השביעי יצאו העם ללקוט ולא מצאו. הנה שלמדו ממאמר ויהיו בני ישראל במדבר שלא היה בפרק ההוא ולא נתנו טעם לסמיכותו כאן ואנן גם כן נדבר מדבר לפי' בתורת טעמא ואם קבלה נקבל ואולם חתם בפרשת ציצית כי היא חתימה עצומה מעין הכונה עצמו לפי שכל תכלית המצוה ההיא כבר נתבאר שהיא להורות על למוד ההגבלה וההשערה האלהית אם בדעות ואם במעשים. והנה כאשר ראית שבפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' נאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' (דברים ח׳:י״א) כאשר נתבאר הכל יפה בתחלה. כן עכשו כאשר מאסו האנשים האלה בארץ חמדה ומוצלחת מצד הגבלתה ראה להטיב זכרונם בסימן יפה וחזק לזכור אותו יתעל' ולכל מצותיו יועילם בהיותם בארץ וכם בשבתם חוץ לה כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם כי הנה האות והסימן הזה הוא חותמו של הקב"ה והאבות אשר בדורות המה יזכרו בו וישובו אל יי' וזכרו לא יסוף מזרעם. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער: