עקידת יצחק · פרק ע״ז, י׳

א במה שאחז"ל למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקת' בצרעת על שדברה על אחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר (במ"ר שם) והלא לפי סדר הכתובים כך קרה הענין בזה אחר זה כי זה היה בחצרות וזה במדבר פארן ונאמר ויסעו העם מחצרת ויחנו במדבר פארן וישלח אותם משה ממדבר פארן וגו'. ואם תאמר שהמדרש הזה הוא על דעת מי שדרש על לבן וחצרות ודי זהב שמחלוקתו של קרח היה בחצרות כמו שכתב רש"י ז"ל וגם זה דעת הראב"ע שכתב שעל הבדל הבכורות מהעבודה היה המחלוקת ההוא הנה יש בענין קושיא חזקה מהראשונ' והיא שתהי' יותר ראוי לסמוך מחלוקתו של קרח לפרשת מרים מפרשת מרגלים להמשיך מה שרצו מזה שהרי חטאו של קרח דומה ממש לחטא של מרים שזה וזה כנגד משה אלו אמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר ואלו גם כן אמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' וגו'. ואמרו ז"ל לא אתם שמעתם בסיני אנכי ולא יהי' לך כי כל העדה שמעו (תנחומא פ' קרח). והנה אם כן לא היה לו לטלטל פרשה זו ממקומה. ועוד כי מה שאז"ל (מדרש שו"חט מ' ג') שלא נתנו פרשיותיה של תורה על הסדר כדהלן בטלה שאלה זו על הדומות אליה: ב למה לא נכתב בכאן מה שנאספו על משה כלן ואמרו נשלחה אנשים לפנינו וכל אותו העיצום שהיה לו למשה עמהם על זה אשר זכרו במשנ' תורה באומרו לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ההולך לפניכם היא ילחם לכם וגו'. ובדבר הזה אינכם מאמינים וגו' (דברים א'). כי כל זה התנצלות גדולה למשה אל השליחות הזה על מה שאמר שם וייטב בעיני הדבר וטעם גדול למה שאמר לו השם ית' שלח לך אנשים ולמה יתחיל הספור שלח לך כאלו הוא ית' מעצמו צוה על הדבר ושהיה משה אצלם כאיש נדהם ולא עוד אלא ששם נאמר וישיבו אותנו דבר טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו ולא אביתם לעלות ולא זכר מה שאמרו בכאן לא נוכל לעלות וכל דברי נאצותם. סוף דבר שבמקום משפטם וגזר דינם ראוי שתזכר עצם רשעתם. ג כי עם שכבר כתבנו הטעם שהשם ית' לא מחה על השליחות אבל מה טעם הרשה עליו וצום שיהי' השליחות משנים עשר נשיאים כלם אנשים ראשי בני ישראל שהית' סבה שיתחזקו ברשעתם כי כאנשים גבורתם מה שלא היה כן אם ישלח שנים אנשים חרש לאמר ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שחפץ השם ית' שיהיו שוים בענין אולי יזכרו וישובו אל ה' ואם אין שתהי' הגזירה שוה לכל העם לא ידעתי מה בצע כי יגיע לכלם העונש כאשר ישוו השלוחים בעצה רעה ועוד שכבר קרה להם הפך זה והוא שלא הסכימו קצתם ברשעתם ועם כל זה נענשו שבטיהם עם הכל. ולמה לא שלח את הנשיאים הידועים בחנוכת המזבח שהיה קרוב לזה ומה שאז"ל שמתו בתבערה (ספרי פ' בהעלתך) הוא דרש וגם שכבר מצא בדבריהם הפך זה במה שאמרו על מחלוקתו של קרח אצל נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם (במדבר ט״ז:ב׳) כי הם אשר נאמר עליהם בראש הספר ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות אלא שרמזם מפני כבודם משל לבן טובים שנכנס לגנוב וכו': (תנחומא פ' קרח): ד במאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע ועל דרך חז"ל (סוטה ל"ד:) יה יושיעך מעצת מרגלים הנה היה לו להתפלל על כלם או להמנע מהשליחות לגמרי אחר שלבו ראה הרבה מרוע עצתם. ה במה שנתן לפניהם מכשול באומרו וראיתם את הארץ וגו'. ומה הארץ וגו'. ומה הערים וגו'. שכל זה יורה שעיקר שליחותם הוא לראות אם ישרה בעיניהם אם לא או אם תהי' נכבשת לפניהם או לאו. לא היה לו לומר רק וראיתם את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן תחלה. ואגב יש לדקדק למה הזכיר ומה הארץ ד' פעמים גם באומרו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ יראה שמביא מורך בלבבם לומר שצריכין להתחזק בגבורה. ומה טעם והימים ימי בכורי ענבים היה לו לזוכרו בתחלת הספור כמנהג: ו באומרו ויכרתו משם זמורה וישאוהו וגו'. כי מי הביאם אל הצרה הזאת והלא לא צוה להם משה על כך אלא שיתחזקו ויקחו מפרי' ויאכלו וישבעו כדי שיטעמו ויכירו ויגידו דבר וחז"ל אמרו (שם ל"ה) שיהושע וכלב לא נטלו כלום ואלו היו מצווין היו זריזין מקדימין. גם מה טעם שאמר הכתוב למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול וגו': ז באמרם באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש וגו'. כי הנה ירא' שהטיבו את אשר דברו על פי הדברים אשר נצטוו עליהם ואשר ראו לא כחדו ומשבח הפרי ומחוזק העם על פי מה שאמר משה להם וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה וגו'. ומה שכתב הרמב"ן שכל רשעם הוא במלת אפס שהיא מורה על דבר נמנע ואפס מן האדם כלשון האפס לנצח חסדו (תהילים ע״ז:ט׳) ואין עוד אפס אלהים (ישעיהו מ״ה:י״ד): יראה שהוא דקדוק חלוש מאד למצוא למיתם תוצאות כי ודאי מלת אפס בזה השמוש היא שוה למלת רק או אך כמו שמצינו בבלעם פעם אך את הדבר פעם אפס את הדבר (במדבר כ״ב:ל״ה) ואין הבדל ביניהם ושניהם כטעם אפס כי לא יהי' בך אביון (דברים ט״ו:ד׳) והיא מבואר. גם יש לדקדק בכל מאמרם וגם זבת חלב ודבש שאין מלת גם נופלת על היות הארץ זבת חלב ודבש ועל בואם אליה והראוי שיאמר והיא זבת חלב ודבש: ח בדברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה שירא' שהוא הי' סבה לחטאתם כי הם לא אמרו ראשונ' הפך זה אמנם הי' סבה לשיאמרו אחריו בפירוש לא נוכל לעלות ואדם שלם כיוצא בו מועד לעולם לדעת לעות דבריו ולהתחיל מצד אחר: ט בסדור דברי המרגלים שכיון שאמרו ראשונ' וגם ילידי הענק ראינו שם למה חזרו לומר ושם ראינו את הנפילים בני ענק. ועוד שהרי הם מכחישים בזה מה שאמר ארץ אוכלת יושביה וכ"ש במה שסיימו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות: י בתלונת העם באמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ יגו'. שאם יניחו שהם עצמם יפלו בחרב אין להם להצטער על הטף דקים להו בדרבה מינייהו ועוד היה להם לימר נשינו וטפינו להיות לבז כמו שאמר לנפול בחרב ועוד באמרם נתנה ראש וגו'. כי מה להם להרים ראש לעת כזאת שכלם ראשים: יא במאמר יהושע וכלב הארץ אשר עברנו בה טובה הארץ מאד מאד וגו'. ונתנה לנו אשר היא ארץ זבת חלב ודבש שכל זה הוא שפת יתר שהרי המרגלים הודו בזה ולא כחדו. ומה רצו לומר כי לחמנו הם סר צלם מעליהם. יב בתפלתו של משה שלא נאמר ויחל משה או ויצעק כמנהג רק ויאמר משה אל יי' ושמעו מצרים. וגם סדור תפלתו בלתי נאות לפי הנרא' מדבריו עד שהוצרך רש"י לתקנו. גם כי הזכיר מדת פורענות בתפלתו פוקד עון אבות וגו'. והראוי שיזכור עושה חסד לאלפים: יג וגדול' היא אלי כי לפי מה שהוכחתי בפרשת כי תשא על מאמר וסלחת לעוננו (שמות נ"ד) שלשון סליחה הוא לשון מתיחס אל שם אדני ונשיאות עון אל שם יהוה כמו שתארנו משם. יראה שהיה לו לומר בכאן שא נא לעון העם הזה כגודל חסדך וגו'. ואם היה מבקש הסליח' ממש והיה מכוין אל שם אדוני לא היה לו להזכיר וכאשר נשאת. ועוד אומרו ויאמר יי' סלחתי כדבריך היה לו לכתוב בא' דל"ת: יד באומרו סלחתי כדבריך ואולם חי אני וימלא כבוד וי' את כל הארץ וגו'. כי כל האנשים וגו'. והלא במקום סליחה אין שום עונש כפי הנחתנו. ומה טעם וכל מנאצי לא יראוה אחר אומרו אם יראו את הארץ: טו אומרו ית' בדברי ניאוצו וכעסו וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' וגו'. והלא זה הדבר אשר ייטב להם ואם מפני שהחרידו לבם עליהם כי פחדו שיהיו לבז לזה אמר שיהיו הפך מה שחשבו הנה מטעם זה היה לו להביאם שם לאבות גם כן כי על עצמם חרדו מאד כאמרם ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב ואם לא חשש להם למה יחוש על הבנים: טז אומרו ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם והלא העכוב הזה חובת הבנים זכות האבות הוא ומה ענין זנות אצל חטא זה. יז למה גזר עליהם ארבעים שנה שהרי עכובם בשליחות ארבעים יום לא היה חטא אצלם שיענשו כנגדם תדע שהרי יהושע וכלב הושוו להם בזה וגם כי יהי' בו חטא מה טעם שיחייב אותם שנה בעד כל יום ואין דרכו של הקב"ה בכך ודי שיהי' מדה במדה וחלילה לו למדוד העונש במדה גדולה מהחטא: יח כי אחר שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה' למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה ולמה ננעלה שער התשובה לפניהם ואם כבר דברנו בזה. אלו הן הספקות הנופלות בעצם זה הספור: יט כי יש לדקדק בטעם סמיכות פרשת נסכים ותרומה וקרבן ע"א ומשפט המקושש וטעמם. ועל הכל בחתימת' בפרשת ציצית אשר ביארנו ענינה בהקדמה: ונבא אל ביאור הענינים אחר הערת הספקות: