עקידת יצחק · פרק ע״ג, ז׳

איש או אשה כי יעשו וגו'. אע"פ שכתוב הענין הזה בפרש' ויקרא לענין סדר הקרבנות (א) כיוון חזרת' בכאן לחדוש דיניה ללמד על הכונ' הנכבדת אשר היינו עליה מהלמוד והזירוז לעמוד במערכת מלחמתנו כמו שקדם ואמר עתה ראה כי איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו' או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעש' האדם לחטוא בהנ' כמוזכר שם הנה כבר נפל' הנפש ההיא באשמ' רבת אשר היא קשת התקון כי הנה הוא צריך שתשוב הנפש ההיא מרעת' שהיא קשה לפרוש אחר שקלקל'. ועוד צריך שיתודו החוטאים את חטאתם אשר עשו ושישיבו כסף אשם בראשו. ועוד חמשיתו. ונתן לאשר אשם לו. וכדי בזיון. ולא עוד אלא שאם מת האיש צריך לחזור אחר גואליו ויש בזה פרסום ואם אין לאיש גואל להשיב האשם הנה לא יפטר בזה כי הוא חייב להשיבו אל הכהן ולהודיעו את חטאו אשר גזל ואשר נשבע עליו לשקר וכל זה הוא חייב לשלם מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו. והכונ' בכל זה לזרז ולהורות כמה יש לו לאדם להשתדל כדי שלא להיות נצוח במלחמ' הזאת כי בזה הוא ניצול מכמה צער וחרפה שישיגו אותו כאשר יחטא בהנ': והנה אחר זה (א) נתן הסב' להשבת האשם אל הכהן כאשר אין לאיש גואל ואמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. ירצה כי מסתמ' ראוי להיות לו כי הוא מזומן מאד שיבא לידו ע"י בעליו אם היה בידו לפי שדעת הכל קרוב' להרים תרומת כסף ולהקדיש אל הכהן. ואחר שאיש את קדשיו לו יהי' כלומר שהוא רשאי לתתם למי שירצ' שטובת הנאה לבעלים הנה האיש אשר יתן לכהן לו יהי' ולכן זה האשם אשר אין לו גואל נראה כמי שהקדישוהו הבעלים אל הכהן ולו יהי'. וזה נראה נכון לפי יישוב הכתובי' ולפי הכונ'. אמנם מה שאמרו חז"ל במדרשות הנו נזכר בפירושי הראשונים ז"ל. והנה אחר שזכר הגנאי והצער המשיג כל איש ואשה החוטאי' בחמדת הממונות על הדרך הנזכר נעתק לזכור הגנאי והדופי והרעה אשר ימצא האשה החוטאת בתאוות הבשריות כי על ידה ישיגו ג"כ לחוטא עמה כפי קבלת חז"ל (סוטה כ"ח.) ואמר איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה ועבר עליו וגו'. (ב) הנה התור' האלהית סדרה זה הענין הנפלא אשר בו יתברר עון האשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע מבלעדי אישה ונעלם ממנו בלי אונס או לברר זכותה כאשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא אותה והיא לא נטמא'. ושיעור הכתובים ויישובן על נכון כך הוא איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה והיא לא נתפשה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו על זה המעל אשר מעלה בו או איש אשר עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמא' והבי' האיש את אשתו וגו'. כי כל אחד משני העניני' האלה הם מתבררי' בהבאה זאת והוא מה שאמר בסוף והשקה את המים והית' אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה וגו' ואם לא נטמאה האשה וטהור' היא ונקתה ונזרע' זרע. יאמר כי כאשר תהי' הקנאה על דבר עביר' תענש וכאשר תהי' על חשד בעלמ' תנקה ותקבל שכר. (ב) והוא מה שאמר בסוף זאת תורת הקנאות אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמא' או איש אשר תעבור עליו רוח קנא' וקנא את אשתו והעמיד וגו'. שיראה שזאת היא תורת שני מיני קנאות אלו אם כשיעמיד אותה לפני יי' לברר ולפרסם חטאתה כאשר נטמא' או לברר זכותה כאשר לא היה שם רק הקנא' לבד והנה עם זה הוא מיושב כהוגן ואין צריך לתקוני רש"י ז"ל ויהי' איש או אשה כמשמעו כמו שהוא ג"כ או נודע (שמות כ״א:כ״ט) כמו שביארנו במקומו. והנה הרלב"ג ז"ל טרח לישב אלו הכתובים בדברי' שאינן מחוורין יבוקש מספרו. אמנם בענין עמידתה לפני ה' והשביע אותה הכהן על האופן ההוא שזכרנו ירא' שיש בו השקפה נאותה מאד וזה כי לפי שמעילת האשה בחטא היה אפשר שתהי' ע"פ אחת משתי מדות אם שתהיה נואפת בעצם וחוטאת ליי' במקרה וזה יהי' כאשר תחפוץ ותרצה אל תענוג הניאוף לא אל החטא ליי'. או ההפך שתהי' הכונה אל החטא כחוטאים להכעיס. או שחושבת לית דין ולית דיין. וכבר נתבאר שתואר כל מעשה הוא לפי תכליתו כאשר נתבאר זה שער מ"ב והנה כאשר היה חטא האשה על הענין הראשון יאמר עליה שמעלה מעל בבעלה שלא נתקררה דעתה בו ונתנה עיניה ולבה בזולתו אבל לא מעלה מעל בעצם באל יתעלה המצוה על הטהרה והנקיות כי לא הית' כוונתה להכעיסו אלא שנכבשה מתגבורת התאוה. וכאשר תהי' על זה האופן מהחטא יספיק בשתענש בהוציא' מבעלה בלא כתובה כאחת הנבלות. אמנם כאשר תכוין אל החטא כנזכר הנה אז יאמר עליה שמעל' מעל בה' והיא חייבת עונש גדול. והנה הדבר אשר יתברר בו באיזה אופן מאלו חטאה הוא שיבאו עליה בענין נורא ומאיים מאד כי אם יש מורא שמים על ראשה ודאי תפחד ותרתע מדין שמים המעותד לבא על החטאים בנפשותם (ב) ולזה מה שצוה להעמידה לפני ה' ולמחות השם הנכתב בקדושה במים לפניה ולהשביע' בשבועת האלה בהזכיר עליה את השם הנכבד והנור' באלתה פעמים לאמר יתן ה' אותך לאלה ולשבוע' בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך ואמרה האשה אמן אמן. כי ודאי אם חוטאת אל בעלה לבד לא אל השם כמו שאמרנו יהי' מורא שם שמים עליה ותתאיים ותודה כי ידעה כי לא ינקה ה' את אשר ישא וגומר (שם כ'). ותצא מבעלה ונקה האיש מעון. אמנם אם היה חטאה לשמים ע"ז לא תחוש ולא תפחד כי לא חטאה עד שנכנס' בה רוח מינות והתפקרות (ב) הנה אז יחברו בה שתי קנאות קנאת ה' וקנאת הבעל ותמות במיתה המנוולת ההי' אשר יושלמו בה שני ענינים הפרשת האיש מהעון וקבלת עונשה הראוי אליה כמו שאמר ונקה האיש מעון והאשה ההי' תשא את עונה. והנה היה הענין הזה פלא גדול וקדושה נפלאה קדש הש"י האומה הזאת בה מיתר העמים כדי שתמצא בהם הטהרה והנקיות והכשר היחסים והמשפחות עד שיהיו ראויין לשרות עליהם שכינ' כמו שנזכר בשער הקודם והיה הנס הזה מתמיד ביניהם כל זמן שהיו זכאין לקבלו. אמנם כשרבו הנואפים בטלו מי סוטה (סוטה מ"ז.) כי איך יהי' נוהג זה הפלא משום מחיקת השם על המים ויבאו המים ההם למרים בפי האשה החוטאת ויבאו בה לצבות בטן ולנפול ירך מבלי שיהיו זכאין לכך. והנה הראב"ע ז"ל כתב כי מלת מי סמוכה ומלת המרים תואר השם וא"כ סודו ידוע ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב עליו ואינו נכון לי בעבור שאמר ובאו בה המים המאררים למרים יראה שא"כ היה ראוי שיאמר ובאו בה המים המרים למאררים כמו שכתב ראשונ'. והנה אחר שסודו של הראב"ע ז"ל מפורש בגמר' שהכהן היה נותן במים דבר מר (שם כ':) למה נסרב בדבריה' כי לא נתמעט הנה בזה שיהי' המים המרים האלו מרים ומאררים בגוף הארור' החוטאת ואם טהור' היא יהי' בפיה כדבש למתוק ולכל בשרה מרפא. ויתכן שיעשו כן כדי שיראה בעיניה הדבר המר לפניה ולא תתיאש מהפורענות. מ"מ נתבאר מפרש' זאת הרעה אשר תמצא אל האשה הרוטאת ואע"פ שלא חטאה אם הביא' עצמה לידי חשד ישיגה צער ובזיון אשר לפי זה צריכ' הזירוז וההנזר מן הפעולות הכעורות או הדומות להם כדי שלא להיות נצוח' במלחמ' זו כמו שאמרנו. והנה אחר שזכר' שתי פרשיות אלו נעתק אל פרשת נזיר ללמד בני יהוד' וישראל קשת וחצים לבא לעזרת ה' בגבורים ולהחליש והתיש כח הצר הצורר אשר לא תקום עמו ביום קרב כאשר אמרו הרוא' סוטה בנוולה יפריש עצמו מן היין וכאשר פירשנו: