עקידת יצחק · פרק ע״ג, ד׳

אם לא לקחנו איש חלקו בכשרון המעשים כי אם ע"י מלחמה ונצוח. הנה בהיות כלי מלחמתינו בידינו יהי' לנו שכר פעולתנו יותר בטוח: הקודם יתבאר בשני ובשלישי מהז' מספר המדות כי שם נשאל איך יהיה החושב על יושר חוטא. וטעם השאלה כי אחר שקויים וקובל מהכל כי הטוב הוא אשר יכספוהו הכל במחשבתם מצד טבעם ואשר אליו ישימו מגמתם מצד מהותם איך העומד על היושר הזה מהמחשב' אפשר שיחטא לעשות את הרע. והנה אם לא יקבל השכל אפשרות החטא בהיותו חושב על יושר הנה יתחייב שהחוטא הוא מי שאין לו זה הכח לחשוב על יושר. והנה סקר"ט קיים זה המשפט וגזר כי במקום אשר שם שכל לא יעמוד החטא כי אמר במקום אשר שם דעת איך ישלוט אחר עליו להביאו כעבד. וכבר יראה שהסכימו חז"ל לדעתו במה שאמרו (סוטה ג'.) אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות שנאמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר י"ב) כאלו הודו שהדעת והחטא לא ימצאו יחד. וגם ישעיה הנביא יראה שהסכים עמהם במה שאמר הוי האומרים לרע טוב וגו' (ישעיה ה') כי הנה לא גנה אותם כשיהיו רוצים ברע כי אין איש אשר לא יכסוף הטוב אמנם אמר שהם סכלים בהכרתם הטוב והרע עד שגזרו על הטוב רע ועל הרע טוב והוא הסכלות על דרך האמת. וכבר אפשר להליץ על זאת הכוונה מה שאמרו כל האומר דוד חטא או שלמה חטא אינו אלא חוטא (שבת נ"ו:) שכל החושב שבהיות החכם בדעתו וביישוב שכלו חטא הוא ודאי חוטא בדעתו וסברתו. האמנה כי הדעת הזה יכחישהו השכל והדת בלי ספק. השכל כמו שאמר החוקר שם כי הנה זה המאמר ישים ספק בדברים הגלויים המפורסמים והוא המצא אנשים חכמים ונבונים שחוטאים בעוד דעתם בהם ואנחנו לא נוכל להכחיש זה כי מי לנו גדולים בחכמה ותבונה ממשה רבן של נביאים ומדוד ושלמה וזולתם. והנה החכמה גזרה גזירה מוחלטת אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז׳:כ׳) ואין הפה יכולה לדבר שבעוד שהם חוטאים הם נעדרי הדעת ותכף לזה המה חכמים מחוכמים וכי על זה הענין ישתנו מהדעת אל הסכלות וממנו אל הדעת כמה חליפות בכל יום כי מעלות החכמה והמדות לא יסורו על זה האופן באשר המה קנינים דבקים קשי ההסרה. וגם לעג הוא שנאמר שהפעולות הטובות האנושיות יתייחסו אליהם ואל דעתם והרעות לא להתיחס. כי אם הם מוכרחים מהדברים אשר מחוץ בעשותם הרעות ג"כ נאמר זה על הטובות ואם כן בטלת מהם היותם פועלים טוב ורע כמו שאמר החכם בפ"ד מהמאמר הג' מהספר הנזכר וגם המה דברי שלמה באומרו כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והכונה שאם נייחס אליו הטוב גם כן חוייב לייחס אליו החטא. אמנה הדת כי התור' האלהית וכל הנמוסים כלם הוא מבואר שיסודרו על עמודי השכר והעונש והנה הוא מבואר שאין לתורה ולשום נמוס עסק באלו הענינים רק עם בעלי הדעת כי השוטים והקטנים והאנוסים והבלתי יודעים כלם פטורים מהם כי הנה באמת אין אונס גדול מחסרון הדעת או הסכלות בדבר. והנה אם כן כל החוטאים נפטרו מן הדין אם היה שאינם חוטאים אלא אם כן נכנסה בהם רוח סכלות ויהי' הדבר הזה אם כן מוקשה משני צדדיו. אמנם התר זה הספק ופשר דברו ביארו החכם שם על ג' דרכים נאותים. אמנם היותר נכון והיותר טבעי לפי הענין הוא השלישי מהם והוא כי מהידוע שמין האדם לענין זה נחלק לג' חלקים האחד האיש הישר האלהי אשר בכל מעשיו יפעל על פי ההקש השכלי מבלי שיבא לפניו שום התנגדות בהם. והב' הוא הפך זה כמו האיש הבהמי אשר יעשה על פי ההקש הרצוני מבלי שום התעוררות אל הטוב כלל. אמנם הג' הוא האיש האמצעי אשר יראה את הטוב ואת הרע ויעש' הקש על שניהם והיה באפשרותו שידח' המשפט היוצא על פי הקש הרצון ויעש' על פי ההקש היוצא מהשכל או שידחה המשפט השכלי ויעשה כרצונו והנך רואה כי האיש האמצעי הלזה הוא נחלק בענינו כאלו הוא שני אישים מתחלפים האחד החלק אשר בו ישפוט על הטוב והוא השכל והחלק אשר בו ישפוט על הרע והוא הרצון ושנים אלו נקראו אצל חכמינו הקדושים יצר הטוב ויצר הרע והנה כאשר בא לפניו דבר מהמעשים הנופלים תחת הטוב והרע מיד נקראו עליו שניהם ויושבין על מדין זה לעומת זה וכל אחד ישפוט בו לפי עניינו וטבעו. המשל בא לפניו דבר איסור מאכל או ערוה וכיוצא מהדבריה המתאוים הנה השכל ישפוט משפט זה תארו. כל ערב ומתוק מותריי' הוא רע וזה הוא כך אם כן הוא רע וכל רע ראוי להרחיק וזהו כך א"כ פועל כזה חוייב להרחיקו. אמנם הרצון ישפוט בענין אחר ואומר כל ערב ומתוק טוב וזהו כך א"כ הוא טוב. כל טוב ראוי לעשות וזהו כך אם כן ראוי לעשותו. הרי ששתי הכתות נותנין טעם לדבריהם ומראים פנים לאמתתם בדרך ההקש והשכל לא יוכל להכחיש דברי הרצון לגמרי מוסף עליו שמשפט הרצון יראה אמותו לחוש בהווה כי מתיקות וערבות המעשה הוא עומד מוכן לפניו אמנם מה שישפוט הוא מרעת הדבר ההוא הוא דבר שיראה אמותו לעתיד ואינו נראה בהווה. והחמד' יש לה כח חזק לפעול בהווה. ואלו קצות דברי החוקר בזה. אמר עוד אחר זה הסתכל הטב הסב' כפי הטבע ימצא כי זאת סברא כוללת אמנם האחרת היא מהפרטים אשר החוש מיוחד אליהם וכשיעשה משתיהם אחת בהכרח תהיה התולדה וזה תאמר הנפש אמנם הנפעלים יפעל מהרה כמו אם כל מתוק ראוי לטעום ואמנם זה מתוק כמו היין או דבר אחד מהפרטים בהכרח אם יוכל ולא יהי' מונע יפעל זה כי האמנה תהי' שם כללית מונעת לטעום. אמנם זאת יען כי כל מתוק ערב וזהו מתוק פועל זה החמדה החזקה בהווה. אמנם זאת תאמר לברוח ממנו. אמנם החמדה תביא אליו כי היא תוכל להניע כל אחד מחלקי הנפש לכן יקרה לעשות חטא כנגד השכל והסבר' אמנה לא יהי' מנגד מצד עצמו כמו מסופקים כי אם במקרה כי החמדה מננדת אל השכל הישר לא הסברא ולכן בעבור זה הבהמות אינם חוטאים ולא כשרים כי אין להם סברא כוללת כי אם דמיון וזכרון הפרטים. הנה ביאר איך יעמוד החטא בהמצא השכל ואופן הטענות אשר יעשום אצלו וסבת ההפך השכל אל טענת הרצון מבלי שיתחלף מהותו ולא עוד אלא שגמר שהוא הפך ממה שהניחו סוקר"ט והוא שא"א לחטוא אם לא כשיהי' שם שכל כי הסבה שהבהמות אינם חוטאי' ולא כשרים אינה רק שאין להם שכל ולא סבר'. והנה באמת כל דבריו אלו דברי אלהים חיים אשר לקחנום ראשונה מהתור' האלהית וממדרשיה כי החלוק אשר יוסד עליו זה הענין הוא מה שחוייב מתואר הבריא' האנושי' רצוני היותה ממוצעת בין עליוני' ותחתוני' וכמ"ש אברא אותו מן העליוני' ומן התחתוני' שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה (ילקוט בראשית רמז י"ד) כי משם יחוייב לפי המנהג הטבעי שהחלק העליוני מהבריא' הזאת מטבעו שיחיה על פיו ולא ימות. והחלק התחתון שימות על פיו ולא יחי'. וזה מפני היות הכרעת נטיית כל אחד מהם מחוייב אל קצהו מבלי שום מונעת. אמנם החלק המורכב הוא אשר לו משפט הבחיר' והאפשרות לבא אל הנצוח הנזכר. וענין זה הנצוח וטעמו ביארה הכתוב במאמר לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב׳:י״ח) אך כמו שביארנוהו שם. כי שם ביררנו שא"א להמצא הפועל הטוב המיוחד אל הבחירה כי אם כשימצא שם התנגדות יטהו אל הרע אשר בבחינת כבשו אותו יקרא פועל טוב כמו שיקרא המנוצח פועל הרע בבחינת מה שינגדו העצה השכלית כי על זה עצמו אמר החכם אין איש בארץ אשר יעשה טוב וגו' (קהלת ז׳:כ׳) אשר חשבנו בדבריו מותר מה כמבואר שם עיין עליו. ואולם זה ההתנגדות אשר בין השכל והרצון בדמותו וצלמו ביארו החכם בספר קהלת ט' בענין נפלא מאד כאשר אמר גם זו ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וגומר. ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. ואז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברי' ובא אליה מלך גדול זה יצר הרע. ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר הטוב וכו'. (נדרים ל"ב:) וכבר כתב החכם בסוף המאמר הה' מספר המדות מה שיורה היות האדם קבוץ מה אשר בו נמצאו אישי' מחולקים מהם במדרגת מצוה ומהם במדרגת מצויה קצתם יתיחד להם העשות וקצתם הסבול ודברים כמו אלו זכרנוהו בתחלת שער מ"ג. מכל מקום הנה החכם שלמה ביאר היות שם מלחמה ערוכה ושהמלך הסובב העיר בא בכח טענות חזקות אם מצד מה שיטעון סברא כוללת בהקשיו אשר לא יוכל השכל להכחיש' כי אם ע"ד החלקיות. ואם מצד שחוזק טענותיו הוא נראה נחוש בהווה כמו שאמרנו. אמנם שנמצא בתוכה איש מסכן חכם. ומהראוי שנדקדק למה קראו מסכן כי אם הוא יחיד כנגד הרבים והעצומי' הקמים עליו מסכן למה. אל' שהראה נפלאות מסוד הענין הזה ותקפו. וזה כי כל אנשי המלחמה אשר לנגדו אינם עורכי' עמו רק בכלי מלחמתו אשר גזלו ממנו נמצא שדוד מהנה רש ומסכן וזה שאין אחד מהם שיאמר שידרוש רק טוב כי הפסד תאותם יגזור להם על הרע טוב ועל הטוב רע כמו שאמרנו מהוראת פני הטוב בהקשים והוא מה שאמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל וגו' (בראשית ג׳:ו׳). והוא בנין אב לכל החוטאי' שאינם חוטאי' אלא בהראות פני הטוב שיש במעש' ההוא והוא מה שאמר המשורר באומרו נאם פשע לרשע בקרב לבי וגו' כי החליק אליו בעיניו וגו' (תהילים ל״ו:ב׳). והכונה כי הרשע מחליק לפניו דרכו הרעה להראות בה פני הטוב והנאות וזה היה לו לשנוא למצוא עונו. כלומר שאין חפצו למצוא חובתו כשהוא מכוין אל החטא במה שהוא חטא רק לסבת דבר טוב ולזה כל מה שהוא עושה מהרע או שימנע מעשות טוב יתלה אותו בסבה נאותה מהטוב כמו שיאמר אם אלוה מעות ברבית או אבהל להון באי זה אופן הנה יהי' לי ממון ליתן צדקה או למצות אחרות וכיוצא בו אם אחדל מהלמוד והדעת אמנע מהיוהרא והזדון וכדומה והוא אומרו (שם) דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להטיב יטעון שהרפיון והעצלה הנמצאים לו מהשכיל שהן להטיב עצמו ולהרחיקו מהפשעים אשר יפלו בהם החכמי'. והנה על זה האופן כי האיש החכם ההוא מלבד בדידותו הוא גם כן מסכן כי מצד שכל מנגדיו משתמשים בכליו נמצא הוא שלול ושדוד מהן ולא נמצאו כלי מלחמתו בידו ואין מסכנות גדולה מזו. ועל עוצם היאוש הנמצא בענין כזה נאמר ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. אמנם אע"פ שגזלו כלי מלחמתו הנה חכמתו עמדה לו אשר בה מלט את העיר ההיא וזה בשיצא אליו זה המסכן ויאמר לו כמה טוב לנו להמליך עלינו מלך גדול ועצום כמוך שאתה תכבד את העיר ואתה משמרה ואתה מנהיגה לפי חפצה ורצונה ועתה אם יש את נפשך לבא הנה שעריה פתוחות לפניך אך דע נא וראה כי ביום כבושך את העיר לא תכון אתה ומלכותך. בוא וקרא בספר הזכרונות אשר בידי מכמה מלכים גדולים כמוך שכבשוה וכלן אבדו אותם ואת כל ממשלתם עמם לא נשאר אחד. והנה המלך ההוא כשישמע דבריו ויתאמתו אליו א"א שלא ישמע ויחדל ואלו הן הדברים האמתיים שראוי להתחכם בהם עם זה המלך הזקן והכסיל אשר בקרבנו אשר הוא בונה עליו מצודים כי הנה העיר ושכניה כבר ייטיב להם בהווה בהתנהגם על תאות העולם וחמדותיו אשר הוא חפץ בהם והוא מה שירצוהו כל אנשיה באות נפשם הבהמית אבל יש לדעת התאוה ההווה ערבה ומתוקה בראשיתה כי מרה תהיה באחרונה אשר א"א להמלט ממרירותה ויזכור כמה עיירות ומדינות כמו אלה ספו תמו לסבת השמעם לו ומלכם לפניהם ראשונה. והנה אם אמרו עליו שהוא כסיל לא שמוהו חרש ודאי ישמע ויחדל. והנה להיות ענין המשל הזה נכבד מאד וגדול בעיניו אמר אחרי כן עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר (קהלת י׳:ט״ו) ירצה עמל אלו הכסילים הוא תלאה גדולה תיגע את החכם אשר הזכירו ראשונה באומרו דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו והיה זה העמל יען לא ידע זה הכסיל וחבריו ללכת אל העיר הקרובה אשר דבר בה למעלה עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו'. שאם היה הולך לשם יראה איך ינצח המסכן החכם את המלך הגדול ישמע ויקח מוסר. הנה למדנו מכל זה אופן המלחמה הזאת ומערכותיה ודרך הנוצח בה והמנוצח כי הנוצח הוא הגבור באמת אשר אמרו עליו (אבות פ"ד) איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי ט״ז:ל״ב) והמנוצח הוא הנפתה אל הטענ' שאינה הגונ' לו להשמע אליה בעת ההיא ואוי לו ולרוע מזלו שלא שם לב אל ההיקש השכלי ההוא אשר יערכהו לו בדבר הפרטי ההוא כי הוא הסבה אשר שם מר למתוק ומתוק למר כי ע"ז וכיוצא היה מתאונן ישעיהו על דרך האמת במאמר שזכרנו ראשונ' הוי האומרי' לרע טוב ולטוב רע (ישעיהו ה׳:כ׳) כי הם גוזרים על ההוה ואינם חוששים לעתיד וכמ"ש האומרים ימהר יחישה מעשהו וגו' (שם). שירא' שהם לועגים וצוחקים ליום אחרון. וגם מה שאז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס' בו רוח שטות (סוטה ג.) לא כוונו שהוא שוטה ממש אלא שנתערב בפעולתו צד שטות שאינו חושש אל הבא אחריו. וגם מה שאמרו כל האומר דוד חטא וכו'. (שבת נ"ו:) כוונו בו א' משני דברים או שניהם. אם שיאמרו כי האומר שחטאו על האופן ההוא המפורסם מהחטא אינו אלא חוטא לפי שיקיימו שהש"י נושא פני אהבה עצומ' לפושעים פשעי' גדולים כאלה ואולם הראוי שנאמר בחטאו של דוד מה שאז"ל עליו כמו שכתבנו בשער ס"ג ובחטא שלמה ג"כ מה שאז"ל בקש לבנות ולא בנה וכיוצא (שם). או שיאמרו שכל החוטא ויתלה עצמו באנשי' גדולי' כאלה לומר גם אלה חטאו ודי בזה התנצלות לאיש כמוני אינו אלא חוטא כלומר לא יסור ממנו חטאתו בזה כי חטא הרבים והנכבדי' לא ימנע החטא מכל חוטא אי זה שיהי' וכמ"ש אותה תינוקת לרבי יהושע לסטים כמוך כבשוה (עירובין נ"ג:) והנה זה ענין נכון ודי בו לביאור הקודם: