עקידת יצחק · פרק ע״ב, ז׳

(א) אמנם היותר נכון בעיני הוא להודיע כוונת התורה האלהית במעלת שלמות' כשרצת' להעתיקם בהישרותיה ולמודיה מכלל העכ"ום בענין מציאותם ומהותם בשתי ענינים גדולים. האחד להורות שאין להם מציאות מה לבד ואיך שיזדמן אבל מציאות מעויין טוב ומשובח כי זה מה שיורה עליו הקפדת החשבון המדוייק כי כל מה שהמציאה החכמה האלהית בעולם הכל היה במדה במשקל ובמשורה והוא מה שנתן דמותו ומהותו. וכבר פרסם הנביא מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים (ישעיה מ'). יורה שטוב ההויה וסוף שלמותה בכלליה וחלקיה הוא שיהיה במספר במשקל הכל מנוי כי בשמירת הערכים ההם ישמר תוכן כל דבר ומזגו וביציאה ממנו יצא מהשיווי עד היותו בעל מום חרום או שרע וכן בשמים אמר ושמים בזרת תכן שאי אפשר שיהיו כמלא נימא פחות ויתר ובצבא נאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (שם) כי הכל הוא בחכמה נפלאה בשמירת היחס המספרי כלל ופרט. וכבר נשתבחה מלאכת המספר בזה וכו'. וכן עשה באומה הזאת המשובחת ברית עולם שם לה ערוכה בכל ושמורה מיחס התתלותיה ראשיה ופנות שבטיה כי אחד היה אברהם הולך נכוחו יתעלה. והאבות משולשים כמו שמשלשים קדושתו בשמי מרום. והרועים שבעה כנגד שבעה כוכבי לכת. והשבטים י"ב כנגד י"ב מצות ושאר היחסים העצומים והרבים אשר כתבנו בשער ל"א אשר עליהם נאמר וספור הככבים וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך וגו' (בראשית ט"ו). ובהם נאמר המוציא במספר צבאם וגו'. שזה מורה על טוב מציאותו ושלימותו כמ"ש והנכם היום כככבי השמים לרוב (דברים א'). והנה לפי שטעה בלעם בזה באומרו הנה כסה את עין הארץ (במדבר כ"ב) שמשמעו שרבו כמו רבו לפי ההזדמן כיתר הגוים שנאמר בהם הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו וגו' (ישעיה שם). לזה הוצרך להתודות אחרי כן ולומר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל תמות נפשי וגו' (במדבר כ"ג) לומר כי תכלית דיוק לחשבון ותוכן מספרם יעיד על טוב אחריתן ונתאוה להיות כמותן והנה לזה עם שכבר היה גלוי וידוע לפניו סכום כללם ופרטם לשבטים ולדגלים רצה ית' שימנו אותם ע"ד הככבים שהמזלות הן בעלי מספר ידוע וכן כל מזל ומזל יש לו ככבים ידועים מתי מספר בחשיבותן וכן לכללם כדי שיגיע דעת מספרם זה השם ומציאותן מציאות משובח בדעות האנשים השלמים כי זה מה שישלים טוב מציאותן וחשיבותו כמו שידיעת האנשים מציאותו יתברך אם שלא יתנו בו מציאות מ"מ יקיימוהו וישלימוהו בדעתם וציורם. האמנה כי לפי שידיעתם זו בשכלם א"א אם לא בשישיגוה גם כן ובתחלה בחושים הגופיים העלולים אל ההשקפה בענין רע ומזיק לפי רוע מזגם על הרוב כמו שכתבנו בשער ס"א הנה לזה הקדים להם תקון השקלים שיהיו כתריס לפני הפורענות ההוא בשני פנים. אם שיפול עליהם המספר בתחלה ואח"כ יעתק אל האישים וכבר באה ההבטה ע"י האמצעי והורע כחה בדרך הטבע. ואם שיהיו כופר נפש לכפר לפי ההשגחה. וכבר דברנו בענין השקלים וטעמן במקומם שער נ"ב עיין עליו. וזהו הענין האחד אשר בעבורו יתכן זה המספר בזאת האומה לא עשה כן לכל גוי. אמנם הענין השני הוא להבדילן מהם גם כן מצד מה שאין להם העמדה וקיום רק במין ככל שאר הנמצאות ההוות והנפסדות ולהעלותן אל מעלת הנמצאים העליונים הקיימים באישיהם כי על זה בעינו נאמר והייתם לי סגלה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות י"ט) לומר שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וכהן וכעין שנאמר ולציון יאמר איש ואיש וגו' (תהלים פ"ז). ולפי זאת הסגלה נאמר ג"כ בכוכבים לכלם בשם יקרא וגו' איש לא נעדר (ישעיה מ') יאמר שהוצאתו אותם על המספר האישיי יורה כי מרוב אוני ועוצם כחו בראם בתבונה ושלימות שאיש מהם לא נעדר לעד לעולם. והנה לשתי אלו הבחינות כוונו חז"ל באומרם להודיע חבתן שנמשלו לככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר שנאמר לכלם בשם יקרא (ש"ר פ"א) כי באמת חבה יתירה נודעת להם בזה וזה טעם נפלא למה שיזכור הכתוב לכל אחד ואחד בשמו ויחסו בשוה כמשפט הראשון כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו כמו המזלות שהם נפרדים באיכותן ושוים במעלתן וכל אחד ראוי להמנות בפני עצמו במספר ככביו ומה נאה טעם וא"ו וקרבנו של נחשון (במדבר ז') כמו שכתבנו אצל קרבנם שער נ"ח עיין עליו. והרי זו כוונה נפלאה נמשכה לכל מה שכתבנו עד הנה מכונות התורה האלהית בכל אלו המעשים אשר תיישרם אליהם ואמר שיתיחסו למשפחותם לבית אבותם לסלק כל ערבוב וכל ספק ביחסים וכמ"ש רב יהודא אמר שמואל אמר קרא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (בראשית י"ז) כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני (יבמות מ"ב.) ואמרו שאין שכינה שורה אלא על הודאין שזרעו מיוחס אחריו (שם ס"ד) כ"ש בני פסולין אחרים יותר חמורים ויותר מגונים והכתוב העיד בכשרותם באומרו ויתילדו על משפחותם לבית אבותם וכמ"ש ז"ל (קידושין ע':) שבטי יה עדות לישראל. ואתכם יהיו איש איש למטה וגו'. כי הנשיא באישי שבטו הוא בבתינת המזל הכללי עם אישי ככביו כמו שאמרנו. אך את מטה לוי לא תפקוד כבר פירשנו ראשונה שזאת המצוה היא מאוחרת בכאן כי הלוים לא נמנו בתוך ישראל כמשפט הראשון וכתבנו שיעור הכתובים לפי פשוטן: ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'. וכל זה מעלה וכבוד אל המשכן אשר בו התורה האלהית כמו שאמרנו וכמו שפירשנו. וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת ישראל וגו'. כי בהעדר ייחוד הכוונה ההיא ודאי יהיה קצף עליהה אמנם בהיות כל מעשיהם לשום שמים יהיו לרצון לפני יי' תמיד: איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו'. והחונים קדמה מזרחה דנל מחנה יהודה לצבאותם וגו'. דגל מחנה ראובן תימנה וגו'. דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה וגו'. דגל מחנה דן צפונה וגו'. הנה על סדר אלו הדגלים ולהתיר הספק שהעירותי עליו כתב הראב"ע ז"ל ואם תסתכל היטב אז תדע כי הראש הוא הדרום והזנב הוא הצפון ולא אוכל לפרש על כן ראובן בדרום כי הוא הראש ודן בצפון כי הוא הזנב. ואחשוב שההסתכלות בזה הוא כמו שאמר הפלוסוף על סדר מדרגת הפאות אצל העולם בכללו. וזה כי שם בספר השמים והעולם לתת סבת התחלת התנועה הראשונה והיותר עצומה אשר היא לגלגל היומי מפאת המזרח הנה הוא שם דוגמא כאלו איש אחד היה מוטל על הארץ ופניו למעלה ראשו אל הקטב הדרומי ורגליו אל הצפוני וימינו אל המזרח ושמאלו אל המערב והוא מניע הגלגל על עצמו כי על כן היתה התחלת התנועה מפאת המזרח. וסובבת דרך הימין כמו שהתחלת התנועות באדם הם מהימין כו'. כמו שהוא בחלק השני מהספר ההוא. ועל זה היסוד יאמר שהיה מקום משה ואהרן ובניו אל פאת המזרח כי הם בכלל ומשה בפרט היה התחלת תנועותיהם ומסעיהם כלם כמו שאמר ויסעו בראשונה על פי יי' ביד משה (במדבר י'). ובפאה ההיא עצמה דגל מחנה יהודה כי הוא הנוסע ראשונה והחונים עליו יששכר וזבולון. ועל זה הדרך שאר המחנות. ויהיה ראובן הבכור עם שאר שבטיו אל פאת ראש האיש ההוא. ויהיה דן ושבטיו אל פאת הרגל. ויהיה אפרים ושבטיו אל השמאל שהוא המערב. ולא ידעתי איך תתקרר דעתו בזה היישוב כי הנה הוא הוכרח לעשות שני ראשים אחד למזרח למעלה משה ואהרן ודגל יהודה החונים עליו ואחת בדרום למעלת ראובן שהוא הבכור ולא יתכן שיהיה לאדם שני ראשים. ועוד שאם פאת המזרח הוא הראש כמו שאמר על פאת הדרום ז"ל ואין אחר מזרח נכבד ממנו הנה אם כן יהיה המערב הפאה היותר פחותה שהרי הם שתי קצות הרוחק ואיך יתכן שיהיה אפרים בה ומחנה דן נכבד ממנו בצפון. אלא שהנראה לי שהתורה האלהית לקחה לה דרך אחרת בזה והוא היותר לאות ומסכים אל השכל (ב) והוא במה שדמתה מזרח ומערב העולם לפנים ואחור באדם דכתיב אחורי המשכן יחנו ימה (שם ג') לפני אהל מועד מזרחה (שם) ודרומו וצפונו אל הימין ושמאל האדם דכתיב צפין וימין אתה בראתם (תהלים פ"ט) ולכן יראה שסדר מקומות הנזכרים לפי מעלתם משה ואהרן ודגל מחנה יהודה והחונים עליו היושבים ראשונה בפאת הפנים שהיא היותר חשובה ומחנה בני קהת עם דגל ראובן והחונים עליו בדרום שהיא הפאה השנייה לה במדרגה כמו שהם היו ג"כ שניים למעלת הראשונים. והנה היו שני אלו הדגלים תחלה וראש אל שני קוים זה אל קו האורך ההולך ממזרח למערב וזה אל קו הרחב ההולך מדרום לצפון. ולזה סדר אחריהם שני הדגלים הנשארים על סדר מעלתם מחנה בני גרשון עם דגל אפרים והחונים עליו אל המערב שהוא נכח דגל יהודה וחבריו והרי הם בקו אחד ומחנה בני מררי עם דגל מחנה דן והחונים עליו נכח ראובן וחבריו אל הצפון והרי הם בקו שני וזאת היא בחינה נכבדת ונאותה מאד כי שם במקום ההוא נתבאר כי קו האורך ראשון בטבע אל קו הרחב וקודם אליו ולזה היו בקו הארך הדגל הראשון במעלה ושלישי אליו ובקו הרחב הדגל השני במעלה ורביעי שהוא השלישי אליו. וכמה יתאמת זה ממה שנזכר בפרשת חצוצרות ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החונים תימנה (במדבר י') ולא נזכרה שם תרועה למסע שאר המחנות החונים למערב וצפון לפי שכשהזכיר ראשי הקוים ההם הנה הכל בכלל והוא ענין נכבד מאד בעיני. גם בכוונת אלו הדגלים בתמונת העולם הכללי נאמרו דברים רבים מהם היה לתבנית המרכבה העליונה כי לכן היה דגל מחנה יהודה אל המזרח שהיה בדגלו צורת אריה דכתיב גור אריה יהודה (בראשית מ"ט). ובדגל ראובן וחבריו החונים תימנה צורת אדם רמז לוימצא דודאים בשדה (שם ל') שהם על צורת אדם. ובדגל מחנה אפרים וחבריו אשר למערב צורת שור דכתיב בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג) ובדגל מחנה דן וחבירו אשר לצפון צורת נשר. והם הד' פנים הנזכרים בחיות אשר ראה יחזקאל (יחזקאל א') הכוללים צורות הנמצאות כלם כמו שכתב הרב המורה פ"י מהח"ב ופ"א מהח' ג' כי שם ייחד אלו הצורות אל איכיות היסודות ומהותן וייחס הנעתם אל הפנים הנוראים ההנה פני החיות וזה מסכים מאד למה שכתבנו בשער ל"א ובזולתו כי ישראל הם צורת העולם בכללו ועל פיהם יתנועעו קורות העולם כלם לטוב או למוטב והיתר מפורסם שבזה שארבעת דגלים אלו מחקים ארבעת רבעי העולם המזרח והמערב אשר ירשמו כל הככבים בזריחתם ושקיעתם ונקודות שני הקטבים אשר לצפון ולדרום אשר תנועת הגלגל תוסב עליהם והרבה דברים זולת אלה נאמרו ודי בזה עתה לפי הכוונה. והנה אחר שסדר דגלי בני ישראל על זה האופן הזכיר מה שנזדרזו במעשה ואמר ויעשו כן בני ישראל ככל אשר צוה יי' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו וכו'. וכבר נודע מחלוקת חכמינו ז"ל על זה יש אומרים כתיבה היו מהלכין דכתיב כאשר יחנו כן יסעו. ויש אומרים כקורה היו הולכים דכתיב מאסף לכל המחנות (ירושלמי עירובין פ"ה ה"א). והנה אחרי זה נעתק לתת מעלה וכבוד אל ארון האלהים בהבדל ביניהם במחנות הלוים אם בהבדלת מקום ואם בהבדלת שירות ואמר ואני הנה לקחתי את הלוים מאת בני ישראל תחת כל בכור וגומר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' כי הנה היתה עצה נכונה מאד להבדיל את שבט הלוי מתוך בני ישראל כדי שימצא שבט אחד בכלל נקי וחפשי מעול דרך ארץ ופנוי מעבודת האדמה לתת עליו עול תורה להורות חקים ומשפטים בישראל וגם שיהיו מזומנים לעבודה מה שלא יתכן להיות כן בבכורות כי כלם יפנו איש אל שדהו ואל ארצו. אמנם לפי מה שכתבנו בשער כ"ג על ענין הבכורה שמאז ואילך השתדל יעקב בכל יכלתו לבטל כח הבכורה ולהעבירה אל צעיר הבנים והסכימה עמו דעת עליון (ג) לזה אמר עכשיו כי ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים חזר והקדוש אותם לו שהקדימה הראשונה כבר בטלה. והנה צוה למנותן מבן חדש ומעלה לצבוא צבא לפדות בהם את הבכורות כמו שכתוב בפירוש. ואח"כ חזר לצוות למנות אותם מבן שלשים שנה ומעלה לצבא צבא לעשות מלאכה באהל מועד וחלק המשמרות לד' הפאות למשה ואהרן ובניו וגרשון וקהת ומררי. והנה חלק על ג' ראשי אבות אלו משמרת העבודה על דמיון השלש עולמות כמו שנראה ממנו בקצת ההשקפה. ואולם על בני קהת נתן משמרת הכלים היותר נכבדים ובעלי הצורות היקרות אשר למעלתם נצטוו אהרן ובניו בפריקתן וכסויין כתיקנן ונתנו לשאת אותם בכתף. (ד) והנה בענין המכסאות אשר סדר להם יראה שכוון מה שאמרנו ראשונה מהיות המעשים האלה כלם למודים והיישרות אל הכוונות הנכונות האלהיות. ולזה הארון אשר בו התורה האלהית אשר הוא עקר כל הבנין ותל שהכל פונין בו לתכלית עליון כמו שאמרנו צוה שיכסו עליו פרכת המסך לומר שהוא מובדל מכל שאר הכלי' במעלה ותכלית ולזה על כסוי עור התחש שהוא עשוי למשמרת אמר שיפרשו בגד כליל תכלת מלמעלה מה שלא עשה כן לשום אחר זולתו: והיה זה כדי שיהיה כלול בהדרו מבית ומבחוץ כי התכלת דומה לרקיע והרקיע לכסא הכבוד (מנחות מ"ג:) והוא ממש מאמר חז"ל נמצא שכלן מכוונין את לבם לאביהם שבשמים (ברכות ל'.) וכמו שאמר כל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב) כמו שאמרנו ראשונה. אמנם שאר הכלים עם שכוונתם ג"כ הוא לשום שמים יהיה בדרך אמצעיות ובשניות. ולזה היה על השלחן הראשונה בגד תכלת. אמנם על הכלים ועל לחם התמיד צוה שיפרשו בגד תולעת שני שהוא סימן אל כתר המלכות דכתיב דודי צח ואדום דגול מרבבה (שה"ש ה') ומשם למדת מלכות מה שנאמר המלבישכן שני עם עדנים (שמואל ב' א') ועל הכל כסוי עור תחש וכן במנורת המאור ומזבח הקטרת היה התכלת מלמטה והתחש למעלה. אמנם מזבח העולה היה בבגד ארגמן מקום התכלת להורות על מראה השמים שהוא כמראה אש אוכלת עליו והוא הוראת האש העליונה אשר על המזבח ההוא והיה עליו כסוי עור תחש. הנה שבכלם לא היה מראה כבוד יי' בעצם השמים רק בארון לבד אשר הוא המרכז לכל אלו הענינים כמו שכתבנו. והיתה משמרת בני קהת על הכלים המקודשים האלו מסוכנת מאד כי היה להם לשאת בכתף ולא ליגע בהם כמו שאמר ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו. ולזה הזהיר מאד לאהרן ולבניו עליהם ואמר אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך בני ישראל וגו' וזאת עשו להם וחיו וגומר ולא יבאו לראות וגו'. ואחר שהקדים משמרות בני קהת למעלת' סדר משמרות בני גרשון ובני מררי כמו שהוא מפורש בכתובים וסיפר איך עשו אותו משה ואהרן ונשיאי העדה למנות אותם ולפקוד אותם על עבודתם ועל משאם לא חסרו דבר עד אומרו ע"פ ה' פקד אותם ביד משה חיש איש על עבודתו ועל משאו ופקודיו אשר צוה ה' את משה: והנה אחר שנזכר סדר הדגלים ומשמרות הלוי' הראויים להיות לכל ארבע פאות המשכן על הדרך הזה ראוי הוא שנצרף בכאן מה שכתוב בפרשת בהעלותך מאופני נסיעתם וחנייתם על פי ה' ושנשתדל בהתרת הכתובים הרבים שנראה מיותרים כמו שכתבנו בספקות (ה) ונאמר כי הוא מה שיקיים כל מה שכתבנו ראשונה להיות מלאכ' המשכן ותבניתו וכל עבודתו להודיע ולפרסם אמתת מציאות ההנהגה האלהית בעולה ברצונו המוחלט על פי כושר מעשי המונהגים או חלופו כי היא יתד שכל התורה האלהית וההצלחה האנושית תלויין עליו ולהעתיק לבות האנשים מעל הדעות הקדומות המקיימות היות העולם נמסר אל ממשלת הטבע מבלי מוחה כי בידיעה הזאת תתקיים הכוונה השלמה בשיהיו כל המעשים לשום שמים כמו שהנחנו בכל דברינו באלו העניני'. וזה כי העם היוצא ממצרים אין ספק שנשתקעו במנהגיהם ונמשכו דעותיהם אשר כלם מיוסדות על חכמת המזלות ותנועו' הככבים ומהלכתם וסבובם ומזל עבודתם יוכיח כי הנה הוא ראש לכלם והם אשר יקיימו היות העולם נוהג על פי ממשלתם ומנהגם מבלי שום שנוי וחלוף כלל. וכבר נודע מספרי החכמה הזאת שיש לנמשכים אחר משפטיה כוונות והשקפות וחשובים אל תנועות הככבים דבוקיהם ונגודיהם ושמושיהם וזמני חזרתם חלילה ואל מעמד כל אחד מהם בכל מזל ומזל ואל זמני שקיעתם ועליותם ואשר יבאו אליהם מאלו המצבים המחלפים משפטים רבים בכל עסקיהם ותלאותיהם ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו בכל מסעיהם ולכן חכמיהם עומדי' תמיד על משמרת' וכלי מבטם בידיהם לכוין העתים המועילים והמזיקים בכל עניניהם לכל אשר יעשה להם כי נתאמת אצלם כי יש כח נאצל מקצתם מועיל למעשה מה ויפסיד לזולתו וקצתם לענין אחר מבלי שום מונע ומעכב. ולפי שהיתה כוונת התורה האלהית לבטל הדעת הנפסד הזה מן העולם כמו שביררנו הדבר בכמה מקומות ובפרט בפרשת אם בחקתי שער ע' היה מהחכמה האלהית לסדר מסעות העם הזה וחנייתם בצאתם אחריו במדבר באופן יתבטל מהם זה הדמוי לגמרי וזה במה שנאמר ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וגו' (שמות י"ג) ואחריו נוסעים ובמקום אשר ישכן שם הענן יחנו וזה בפעמים ופנים יכירו וידעו כי לא כאשר יראו עד הנה בשמירת מסעותיה' ותנועותיהם אדרבא היה להם השקפות הפכיות בכל העניני' ההם כפי רצון המצוה וכוונתו לשעה ההיא: (ה) ולזה אמר כי אחר שהוקם המשכן כסה הענן הזה את המשכן לאהל העדות ובערב היה עליו כמראה אש עד בקר והיה נוהג הענין הזה תמיד זולתי בשעת הנסיעה כי לפי העלות הענן מעל האהל יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו לפי שכל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. ואחר שזכר באלו הכתובים הראשונים אופן המנהג והסדר אשר סדר להם האלהים במסעיהם וחנייתם פרט התועלת הנמרץ הנמשך להם ממנו. ואמר כי התמדת הענין הזה תועיל להם אל שאפילו כשיקרה שיהיו קצת מסעיהם ומחניהם לפעמים מסכימים בעכובם או בתכיפותם אל אותו כיוון או חשוב שישקיפו אליו בעלי החכמה ההיא על פי מספר תנועות הככבים או המזלות לא ישימו אליו לב כי ידעו בבירור שלא היתה הכוונה לזה כלל לפי שתמיד נוסעים וחונים על פי יי'. והנה זכר ופרט קצת חשובים מהכוללים והראשיים אשר אליהם הורגלו לכוין החוזים בככבים. ואמר ובהאריך הענן עלהמשכן ימים רבים וכו'. ואמר זה על מעמד כל אחד משלש הככבים העליונים מהשמש שהם שבתאי צדרך ומאדים שתנועותיה' מאוחרות משאר הככבי' הנבוכין. כי שבתאי יסוב גלגלו בשלשים שנה ויעמוד בכל מזל שתי שנים ומחצה. וצדק ישלים סבובו בשנים עשר שנים ויעמוד בכל מזל שנה אחת. ומאדים יסוב גלגלו בשמונה עשר חדשים ויעמוד בכל מזל חודש וחצי וכל זה על דרך קרוב. וכבר היה להם מקום לתלות אריכותם שם לשמור ולקוות שעת הכשר מצד משום אחד מאלו או מהשנים היותר מאוחרים עד שישלים סבובו או שיצא ממזלו או שישתנה ממצבו או המזיק בשום פנים. והנה הם לא היו תולין בזה כי אפי' בהאריך הענן על המשכן ימים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו ולא יחשבו שהם משמרים הבלי שוא. ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן והוא כי כאשר יקרה שיוסכם מעמדם שם למעמד שלשת הככבים אשר למטה מהשמש שהם נוגה כוכב לבנה שזמן סבוב כל תנועותיהם הוא פחות משנה ומעמד כל אחד במזלו לא ימנה לא בשנים ולא בחדשים כי אם במספר ימים הנה הם לא עלה על דעתם רק כי על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ואמר עוד ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו שיש לחשוב שחנו מפני הוראת המשרת המושל בלילה. או יומם ולילה ונעלה הענן ויש לחשוב מפני צומח היום שמושל ביום ובלילה או ב' המשרתי' המושלי' בשעות הראשונו' כמו שהוא הענין בשבת המשרת שעה ראשונה של לילה הוא מאדים ושעה ראשונה של יום הוא שבתאי וכיוצא בזה או יומים והוא מעמד הלבנה לפי החשבון הנס גם שאחר שני ימים כח המזל ההוא עמד הוא חלוש. או ימים והוא מפני צומח השנה שיורה על כלה הנה בכלם בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו. סוף דבר על פי יי' יחנו ועל פי יי' יסעו תמיד ובכל מה שיזדמן שיהיה זמן נסיעתם וחנייתם קרובות אל החשובים האלו או אל זולתם שלא זכר לא יחושו אליהם רק את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה והוא מה שהזכירו משה בביאור בשירת האזינו ימצאהו בארץ מדבר וגו'. כנשר יעיר קנו וגו'. ונאמר ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים ל"ב) כי הוא לבדו בהשגחתו האישית נהגם ונהלם והם ידעו והכירו שלא נשתתף בהנהגתם אל נכר ואמר זה על ממשלת הככבים אשר על פיהם יתנהג העולם לפי הטבע הקדום כי הוא עקר כל התורה כלה ושרש כל ענפיה סעיפיה וצאצאיה אשר המשכן בכללו וסדר הקמתו ודגליו ומסעיו מורים על זה כמו שאמרנו. זהו הנראה אלי בכל זה דבר נאות וענין יפה יראה הרואה ויחכם עוד ולקיים מה שאמרנו מהיות זה הסדר אשר לפי ההשגחה נוהג יראה על פי מעשי האנשים השלמים סמך לזה ואמר עשה לך שתי חצוצרות כסף וגו' כי אחר שהיה מלך על עם רב ועצום כמו שנאמר ויהי בישורון מלך (שם ל"ג) נתן עליו הוד מלכות כעין מלכותא דרקיעא שנאמר ויהי קולות וברקים וגו' (שמות י"ט). וכל העם ישמעו ויהי עול מוראו וכבודו על צוארם יישמשו בהם למקרא העדה ולמסע המחנות בסימני התקיעה והתרועה הכתובים בכאן. (ו) וטעמם פירשנו אצל תקיעות ר"ה שער ס"ז פ"ה. סוף ענין היו העם מתנועעים על פיהם הן בהקהל הן בחנות הן בנסוע וכמ"ש את משמרת יי' שמרו על פי יי' ביד משה וכמו שיבא. ולא עוד אלא שנאמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאויביכם (במדבר י') יאמר כי טכסיסי המלך השלם וקול תרועותיו מועילים מאד בזמני הדחק לשיושעו על ידם על דרך שאמרו מוסיפין כח בגבורה שלמעלה (מדרש איכה פ"א ע"פ ויצא מבת ציון) גם יש על ידם תוספת טובה ושמחה כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני יי' אלהיכם וגו'. ומה שאמרו ז"ל (ר"ה ל"ב.) מסדר מלכיות זכרונות ושופרות על זה הכתוב כבר נתבאר במקום הנזכר. והנה אחר שזכר זה ספרה תורה בפעם ראשונה שנסעו על זה הסדר איך נסעו בשמירת סדרו ומערכותיו ואמר. ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וגו'. ויסע דגל. זכר נסיעתם זו אחר זו וסדר הורדת המשכן בעוד שנוסעים שני הדגלים הראשונים וסדר הקמתו עד בוא השנים דגלים האחרונים הכל בהסכמה נפלאה וסדר נכון עד מאד. ואמר שעל הדרך הזה הם נוסעים תמיד כמו שחתם אלה מסעי בני ישראל לצבאותם ויסעו: ויאמר משה לחובב וגו'. כתב החוקר פי"ג ממאמר הט' מספר המדות שהאוהב ראוי למהר לקרוא לאוהבו ביום טובתו ולאחר קריאתו ביום עצבו. אמנם ראוי שלא יקדי' פניו לבא אל קבלת הטוב אבל שיקדי' ביום צרת האוהב לבא לנוד לו ולנחמו או לעזרו ולסמכו. והמוסר הזה עצמו זכרו דוד באומרו ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך (מלכים א' ב') יצוהו שיקראם להיות אצלו בטובתו מאוכלי שולחנו כי כן קרבו אליו מעצמם ביום צרתו. ומזה הטעם אמר משה לחובב כשראה הטוב המזומן לבא עליהם נוסעים אנחנו אל המקום וגו'. לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב וגו' (במדבר י'). כי הטוב השלם הוא אשר יספיק בעליו להיטיב לזולתו. ואמר לו זה לפי שהיה מרגיש בו שיש בדעתו לילך: וי אריר לא אלך וגו' (ז) יתכן שירצה הנה אין דעתי ללכת לגמרי כי אם לפקוד ארצי ומולדתי בפקודת שלום או לגיירם אלך ומיד אשוב: ויאמר אל נא תעזוב אותנו לעת כזאת כי על כן ידעת חנותנו במדבר ובתהו ילל ישימון ובאת להטפל עמנו ולהנהיגנו בעצת שלום וכן תהיה לנו לעיני' מכאן ואילך והיה כי תלך עמנו והיה מן הטוב ההוא אשר ייטיב ה' לנו והעבנו לך ירצה תהיה ראוי לקבלו תמורת הטורח והצער שנצטערת עמנו בימי צרכנו על דרך שאמרו יבא טוב ויקבל טוב מטוב (מנחות נ"ג:) ויראה שנתפייסו בשילך וישוב שכן מצינו שהיה לבני הקני חלק ונחלה עמהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל (פ' בהעלתך) בשם הירושלמי בני קני חותן משה מביאין וקורין ובפרשת יתרו כתבנו טעם נכון כי מה שכתוב שם וישלח משה את חותנו וגו'. על השלוח הזה נאמר עם היותו בא לפני מתן תורה כמו שנראה מאמתת הענין: ויסעו מהר ה' וגו'. וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה. לפי שנתבאר בסדר המסעות שארון ברית ה' נוסע באמצע הדגלים כנזכר הוצרכו לומר בספרי (פ' בהעלתך) שהיה זה ארון אחר שהיו בו שברי לוחות. ולא נתבאר מה צורך קדימתו לפניהם דרך שלשת ימים ומי ומי ההולכים עמו ומתרחקי' כל כך מהמחנות ואם היה המן יורד להם במקומות ההמה הרחוקי' ומה המנוחה אשר היו תרים אותה בו. ולזה היו קצת המפרשים ז"ל אומרים שפשוטו של מקרא הוא להודיע שביום הראשון הלכו דרך שלשת ימים וקצתם אמרו שלא חנו הפעם הראשונה עד שעברו דרך שלשת ימים ולא חששו להיות הארון לפניהם או באמצעם. ולפי דבריהם היה לו לומר וארון ה' נסע לא נוסע שמשמעו הווה. והנאות מה שכתב הראב"ע ז"ל שאלו שלשת ימים בלבד היה הארון נוסע לפניהם שלא על מנהג שאר המסעות אלא שלא פי' טעם זה הצורך ואיפשר שהיתה המנוחה יותר קשה למצוא באלו הג' ימים הראשוני': ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וגו'. לפי שכל תנועה היא שלמות המתנועע מצד מה שמתנועע מהחסרון אל השלמות וזה אחד מהרבה טעמים שאין ראוי ליחס לו יתעלה ולא אל שום נמצא מהנבדלים שום תנועה כי שלמותם הוא בפועל שלם ואין צריכין להתנועע כלל ולפי שכבר צוייר בעיני המון בני ישראל שכל זמן שיסע ארון ברית ה' נוסע האל יתעלה לפניהם וכמו שנתפרסם באומרו וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמות י"ג) (ח'). לזה לישר לב המשכילים והמבינים דבריו היה אומר בכל פעם שיסע הומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך. והכוונה שלא תאמר ענין הקימה והתנועה הזאת בו ית' מצד מה שיצדק בעצמו כלל רק בבחינת ההתקוממות והניפוץ אשר יגיעו לאויביו הנפוצי' מעצתם בכל מקומות מושבותם מרוח קומתו כמו שאמרה רחב ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש וגו' (יהושע ב'). וכן בבחינת הנסים מארצם כשיראו פניו. ועל זה הדרך כתוב ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל כלומר ענין המנוחה הנאמרת עליו הוא שישקיט ויניח רבבות אלפי ישראל בארצם ובנחלתם: