עקידת יצחק · פרק ס״ט, ז׳

והנה אחר שדבר באלו הפרשיות הראשונות בהישרת האדם בענין עסקיו ומצד עבודתו האדמה והאחזו בה נעתק אל היישרתו בעסקי בני האדם אלו עם אלו אם בממונם ואם בגופן והתחיל בממון לבד ואחר דבר במה שישתתף עמו הגוף כלו ואמר. וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית צוה שיהיה אצל ממונם כאלו הם כלם שותפים בו כאחים בני אב אחד כי לזה הורגל לומר בכל אלה הענינים לשון אחוה וכי ימוך אחיך ומכר וגו' וגאל את ממכר אחיו וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגו' וחי אחיך עמך וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ומך אחיך עמו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה וגו'. ושרש גדול השרישה התורה האלהית בזה מסכים למה שאמר (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך וזה כי פעולות האהבה ומעשה החסד ראוי שישוערו במדה היותר מיוחדת אליהם כמו שהשיעור היותר קצר והיותר מיוחד ישער שאר השיעורים. הלא תראה כי היובל הוא משוער בשמיטות והשמיטות בשנים והשנים בחדשים והחדשים בשבועות והשבועות בימים והיום הוא סוף כל השיעורים הזמניים ובו ישוערו כלם לפי שהיא התנועה השלימה הנעשת בזמן יותר קצר מכל זולתה ולזה היא מדת הזמן הטבעית וכל זולתה הם בהנחה. וכן תמצא בענין האהבה יש אהבה כוללת והיא היותר חלושה והיא האהבה האנושית דרך כלל רצוני אשר לא ימצא בין האוהבים רק שתוף האנושית לבד. אמנם היא משערת אשר היא חוץ מהמין כמו שאמר הכתוב (דברים כ') כי האדם עץ השדה וגו' כלומר כי העץ שהוא טוב למאכל ראוי לחוס עליו שלא להפסיד וראוי לחלק לו חלק מה מאהבת האדם בענין שמירתו. והנה זאת האהבה האינושית הכוללת תשער אותה אהבה חזקה ממנה והיא אהבת המכירים זה את זה כמו שנאמר (רות ב') יהי מכירך ברוך (שם) מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה לומר שנהג עמה באהבה ממין יותר חזק ממה שהיה חייב עמה להיותה נכריה ואת זו תשער אהבת האוהבים ולזו אהבת הקרובים ולזו אהבת האחים ולאהבת האחים אהבת עצמו כי היא האהבה היותר עצמית והיותר פשוטה אשר אליה יכלו כל האהבות כלן ולזה אמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך שהאהב' המחוייבת לחלוק האדם עם זולתו היא מאותי מין אהבה אשר לו עם עצמו. ומזה יש ללמוד כמה נתחייב להצדיק המדה הזאת שהיא מדת הכל ושיעור הכל כ"א היא חסרה או יתירה כל המשוער בה הוא בטעות ואונאה וכמ"ש חז"ל (פסחים מ"ט:) על עצמו לא חס איך יחוס על אחרים וכבר דברנו בזה במקומו ובזולתו ועכ"פ למדנו שהמדה אשר בה תשוער אהבת האחים היא באהבת עצמו והיא היתה נסבה למה שייחס כל אלו המעשים אל אהבת האחוה כמו שנתבאר מפרשה זו ומזולת'. לא תשנא את אחיך (ויקרא י"ט). פתוח תפתח את ידך לאחיך (דברים ט"ו). כן בכל מקום. כיון בזה שלא נשגיח אל רוחק מעלות הקירוב אשר בינותינו אם הוא משבט אחד או מבית אב אחד או ממשפח' אחת או איך שיהיה כלם יהיו אצלך כאחיך שתשער אהבתם במדת עצמך כמו שנאמר וחי אחיך עמך. ולא עוד אלא אפילו יהיה גר תושב וחי עמך אל תקח מאתו וגו'. את כספך לא תתן וגו'. וכבר כתבנו (שער מ"ו) אצל אם כסף תלוה את עמי וגו' שאין לעשיר להלוות לעני רק ליתן אמנם אם ילוה לא יהיה לו כנושה ולא ישים עליו נשך וכן הכוונה בזה. אמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו בענין שיחיה עמך וזה שאם א"א לו לשלם מפני דחקו שיתן לו במתנה אמנם אם אפשר שיעשה ההתחזקות ההוא ע"י ההלואה כנון שיש לו תבואה בשדה או שהוא עתיד ליירש וכיוצא אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך כי אם תלוה ברבית לא יוכר במעש' אחוה כלל כי לנכרי תשיך גם כן. ואם תאמר למה החמיר הכתוב כל כך בנשך ההלואות מה לי שכר הממון מה לי שכר בהמה או כלים ולמה לא ישכיר לו מעותיו בריוח מה. הנה הטעם הוא מבואר כי השוכר בהמה וכלים על הרוב הוא שוכרו למלאכ' או לעסק שהוא נשכר בו וראוי שיושכרו שניהם וכמ"ש (ב"מ ל"ה:) אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. אמנם הלוה ממנו על הרוב הוא לווהו להשלים חסרונותיו לספוק ביתו או לפרוע חובו וכיוצא וכמו שאמר (קידושין נ"ט.) מלוה להוצאה ניתנה והנה אם תשים עליו נשך יבא חסרון על חסרון וחסרון לא יוכל להמנות. ועוד שהשכירות בלתי תדיר אלא בזמן המלאכ' והעסק לבד אמנם ההלוא' תמשך כל זמן ומבלי משים נושך כנחש ממון הרבה והנה לזה צוה והזהיר מאד שכשילונו לא יקח ממנו נשך ותרבית כלל ויקוה שכרו מהאל יתעלה המצוה אותו על כך כי הוא ישלם לו הרבית וכמ"ש החכם מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי י"ט.) והכונה כי הרבית אינו נאסר אלא בין אדם לחבירו אמנם בינינו לשמים אינו אסור וכמ"ש לא תשיך לאחיך והקדש לאו אחיך הוא. ולזה אמר כי החונן לדל הוא מלוה אצלו יתעלה והוא יתעלה הוא הלוה ואם כן מותר לשלם גמולו והוא מה שיאות לו לשכר הלואתו. וכבר כתב זה החוקר בששי מהחמישי מהמדות אמר ולכן החשובים ישיבו גמול קל מהרה לאשר טוב עשו כי ראוי לעושה חסד חנם לתת לו שכר ויחזור הוא להתחיל ולעשות יותר ע"כ. דרך משל אדם שולח דורון לחבירו טלה חלב אם יחזור לו לסוף שנה טלה אחר עדיין יש לו לשער שהטלה ההוא כבר יהיה כבש או איל אם היה בעדרו וגם כי ישלח לו כבש אחר עדיין חייב לו הקדימה וחייב לחזור ולהתחיל. ואחשוב שזהו מה שכוונו באומרו (תהלים ל"ז) וצדיק חונן ונוחן כי נוסף על התשלומין עוד חוזר ונותן והוא חזרת ההתחל' ההיא תקרא נתינה מה שהרשע אפי' מה שקבל לא ישלם. והנה מדתו של הב"ה יפה מכלן ולזה ראוי שיפורש על זה האופן וגמולו ישלם לו כי מצד שהוא הלוה פורע מה שקבל ומה שיחסר בו המלוה בהיותו ממונו אצל זולתו ועוד ישלם לו גמול תחת הקדימה. ואמר ויראת מאלהיך על האנשים הממאנים לעשות כי הוא צד בזיון כלומר שאינם מאמינים בו שישלם כאלו אינו אמוד בכך ולזה חתם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים והכונה שבדברים גדולים ונוראים דברתי ועשיתי נאם ה': וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו וגו'. כי עבדי הם וגו'. ירצה שאחר שהוקבעו לו יציאות של חירות קל וחומר מחשבות ראוי שלא יושקף אצלו בעיני עבדות רק יהיה אצלו כשכיר כתושב שאף ע"פ שהוא עושה המלאכה גופו משוחרר באופן שכשיצא מעמו ישוב אל יחוס משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולא ישאר שם עבדות עליו כי עבדי הם וגו'. ואמרו ז"ל (תו"כ בהר פ"ו) שטרי קודם ואפילו במה שמוטל עליו לעשות לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך דלא גרע מנחלת שדה וכרם שאתה שובת מעבודתם שביעית הזמן ועוד כמו שנזכר ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה וגם מבני התושבים וגו'. לשון רש"י ז"ל אם תאמר א"כ במה אשתמש בעבדי איני מושל בעכ"ום איני נוחל שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה אם כן מי ישמשני מאת הגוים הם יהיו לך לעבדים אשר סביבותיכם ולא שבתוך גבול ארצכם שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה וגם מבני התושבים שבאו לישא נשים בארצכם וילדו להם הבן הולך אחר האב ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה אלא מותר אתה לקנותו כעבד. וממשפחתם אשר עמכם. נראה שבא להתיר אחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן שמותר לקנותו ומבני התושבים מתיר בני האומות עצמן שהן האבות שבאו לגור עמכם בארץ ע"כ. והנה זה הלשון הוא מבואר הבלבול שהוא לומר על בני האומות שתי פעמים אחת מבני התושבים ואחת ממשפחתם ואחר כך חוזר לומר מבני התושבים על האומות עצמן. אלא שהכוונה אצלי לדעתי לומר כי לכאורה משמעות בני התושבים על הבנים הוא מדבר להתיר אותם לעבדים אבל כשחזר ואמר ממשפחחם הרי הבנים אמורים א"כ מה אני מקיים מבני התושבים על האבות עצמן ויהיה מאמר בני התושבים כמאמר בני בבל בני ארץ ישראל והיא דרך נהוגה במדרשים: