עקידת יצחק · פרק ס״ז, נ״ט

אמנם הקודם הוא מבואר ממה שנתפרסם שהתשוקות אשר אל הקנינים הזמניים עצמו מאד על האנשי' ועבודתם כי כבדה עד כי גברה יד העולם עליהם וילדי הזמן וקורותיו יכבשום ועבדים וענו אותן אין נקי מבלי שיוציאו שום שכר טוב בעמלם עד שמפני כן הית' החכמה האלהית לרחם על אישי האומה הזאת הנבחרת להוציאם לחפשי מתחת ידו ולהקל מעליהם טורח סבלות עבודותיו לתת להם שכר טוב במעט עמל שיהיה להם במעש' המצות התוריות יספיק להצליח נפשם בעולם הנצחי וגם באשר הם שם לאכל לשבעה ולמכסה עתיק כמו שהודיע זה להם במאמר (שמות כ׳:ב׳-ג׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהי' לך אלהים אחרים על פני כמוזכר שם וכמו שאמר (ויקרא כ'ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד. כי המוכר עצמו ליהודי אחיהו להיותו עשיר ממנו וראותו כי יש לו פת בסלו ויין בקנקנו. הנה הוא שם על עסקי הזמן וטובותיו מבטחו בפרנסתו ופרנסת ביתו ומן ה' יסור לבו ולסוף נדבקה בו חרפתו ומאומה לא ישא בעמלו אשר על זה חרף אותו הכתוב באותה פרשה המספרת בענינו כמו שביארנו במקומו. וקרוב להליץ כל הכתובים ההם על העבד הלזה הקנוי קנין עולם אמר (שמות כ"א) כי תקנה עבד עברי הנה הוא ודאי המוכר עצמו לצמיתות אל העולם הזה ויוצא מתחת העבדות האלהי ומההשענות עליו לפי מה שהרגיש מהתועלת יותר קרוב אליו כי לא שמע אל דברי המשורר (תלים קי"ח) טוב לחסות בה' מבטוח באדם. ועתה ראה את אשר יקרה לו הנה הוא שש עשיריות שנים יעבוד את העול' אשר קנה לו לאדון לפי המנהג הטבעי וכמ"ש (איוב ה׳:כ״ו) תבא בכלח אלי קבר ובשביעית יצא לחפשי חנם וכמו שאמר המשורר (תלים מ"ט) אל תירא כי יעשיר איש וגומר כי לא במותו יקח הכל וגו'. אם בגפו יבא בגפו יצא כמו שאמר איוב (א') ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה וזה האמת הברור כי מה יקח בידו כי אם מעשי שלחנו אחד המרבה ואחד הממעיט כמו שנתבאר המוסר הזה בפרשת המן שער מ"א. אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו כי הרודף אחר הבלי העולם לא נתעצמה נפשו בו ואם בעל היולאניות הוא מתחלת יצירתו הנה נשארה היולאניותו עמו ועל זה יצדק באמת ערום אשוב שמה כי נקבר ערום משום שלמות. אם אדוניו זה יתן לו קצת קניינים ואפילו היותר עצמיים לו כמו האשה והבנים הנה באמת האשה וילדיה היו לאדוניה כי הם ילדי הזמן וקניניו אין לעצם האדם חלק בהם כמו שאמר החכם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ומאומה לא ישא בעמלו כמו שכתבנו בשער י"א. והוא יצא בגפו. כי לסוף יפרד מהם על כרחו וכל שכן מיתר הקנינים היותר חצונים. ואם יאמר עבד העולם הזה אהבתי את אדוני זה ואת אשתי ובני ויתר קניני אשר עבדתי אותו בהם ולא אצא חפשי מהם הנה לא יועילו לו רוב אמירותיו כי עכ"פ יצא מאתו גם אדניו יסייע ביציאתו בכל עוז להביאו לרשות האדון האמתי ולהסגירו בידו, מה כתיב והגישו אדוניו אל האלהים כי הוא יגיש אותו אליו בהכרח וכמו שאמר (שם י ב) עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ עד אשר לא תחשך וגומר. וסוף הכל וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. והרי נפרד הבנין והעבד נסגר ביד אדניו האמתי. ואמר והגישו אל הדלת או אל המזוזה לרמוז אל שני דרכי ההתכה וההפסד אשר נזכרו שם. האחד דרך התכת הגופות כמו שאמר עד אשר לא תחשך השמש וגי' ביום שיזועו שומרי הבית וגו' עד כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים (שם). והשני התכת התשוקות והפסד המאויים והעדר ייגעתם אשר עליהם אמר (שם) עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור. והכוונה כי הוא המשיל האיש הזמני לדולה בחבל הכסף מגולת הזהב עם כד של חרש דרך גלגל והוא משל נמרץ בדברים עתיקים ונוראים. וזה כי חבל הכסף הוא משל נכבד לעוצם הכוסף האנושי אל עבודת אדוניו זה כי עמו יקשר ובו יובא בחוזק אל תכליתן בלי ספק. וגולת הזהב הוא ריבוי מציאות אותם הדברים הזמניים כי כל עוד שיחזק הכוסף ימצאו הם בשפע רב: והכד אשר בו ידלה הוא הממון אשר בידו ומחשבות לבו ועשתנותיו גם האוהבים אשר באמת הם כליו להגיע מאוייו. יהגלנל הוא המזל החוזר בקביעות הגלגל הסובב תמיד וכמו שאמרו (זוהר פ' בראשית) הכל תלוי במזל. ולזה אמר שיזכור את בוראו בימי בחורותיו שהשעה משחקת לפניו וכל אלה הדברים יעמדו על עמדן עד אשר לא יבאו ימי הרעה וגומר. והם ימי נפילת הכח הגופיי וירידתו במעלות אשר זכר בענין הראשון כנזכר אשר הימים ההם הם השנים אשר אין בהם חפץ בכל מבוקשיו גם הם והוא רתוק חבל הכסף כי בהחליש הכחות יחלש הכוסף והתשוקה. ובהחליש הכוסף או ביטולו מיד תרוץ גולת הזהב כי תבקע ויצאו מימיה וישוב כליו ריקם גם תשבר הכד אשר ידלה בו על המבוע. וזה שכל האמצעיים חלפו הלכו להם ואפילו בעניינים הקרובים להגיע לא יועילו ולא יצילו. ונרוץ הגלגל אל הבור והוא שמהסבות הגלגליות כלם יורדות ושוקעות ואינם עולות למעלה. ולזה היא עצה נכונה להתעורר האדם אל השגת הצלחת נפשו בעוד כח בו מצד ארבעת רבעיו אלה עד אשר לא יסגירנו אדוניו זה בשני האופנים האלה הנזכרים כי הם ודאי דלתות ההתכה ומזוזות ההפסד יצאו בם בהכרח כל באי עולם. ובשער ק"ב ב"ה יתבאר כי לבחינות אלו הוכשר הזמן שבו הוקבעה פרשת הקהל את העם עיין עליו. והנה באמת אם יש לעבד הלזה לב לדעת ואזנים לשמוע כבר ירצע אדוניו זה באלו ההשקפות אשר הם גלויות ומפורסמות את אזנו במרצע שם לפני האלהים ויצא מתחת ידו וישוב אל ה' כי הוא אדוניו האמיתי ועבדו לעולם ואוזן שלא שמעה תרצע לעבדות עולם. והנה לזה היתה מגמת התורה האלהית מראשה ועד סופה לשחרר אנשיה מזה השעבוד העצום מבלי תועלת ולהחליפו בקבלת מלכות שמים אשר הוא משא נקל מאד יגיע להם בשמרו עקב רב והזהירם בכל עוז שלא להרבות מאלו הקניינים המשעבדים את בעליהם ושלא להשתדל בהשגתם רק כפי הצורך ההכרחי ועל פי עבודת מצות התורה האלהית תחת עבודת האדמה כמו שנתבאר באומרו (דברים י״א:י״ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם וגו' ואספת דגנך וגו' ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. וכן אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' (ויקרא כ״ו:ג׳). ואף מאלו הטובות על זה האופן הזהירם שלא להרבות מהן כמו שנתבאר זה הענין בפרשת כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' (דברים ח׳:ז׳) עד אומרו (שם) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך: השמר לך פן תשכח וגו'. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו'. ורם לבבך ושכחת וגו'. כמו שנתבאר זה הענין יפה בפרשת המן הנזכרת כי היא המיוחדת בתורה לזה הדרוש בלי ספק וכל האנשים המעולים שמעו את שמעה ונרצעו אזניהם בה ופטרו עצמן משעבוד העולם הזה ורוב קנייניו וקבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה רבה. כמו שהיה מישיר האלהי רבי מאיר באומרו הוי ממעט עסק ועסוק בתורה וכו' (אבות פ"ד). כי היה מישיר אל בקשת הצרכים בדרך עראי כדי לעשות עקר מעסק התורה אשר לקיומה ועשות מלאכתה שולח הנה לא לזולת. ויש ליזהר שלא יפול בסכלות השליח הסכל אשר כתבנו ענינו אצל עבודת י"ה שער ס"ג וכבר אמרו בסנהדרין (כ'.) אשה יראת יי' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה בר' אלעאי שהיו ששה תלמידי חכמים ישנים תחת טלית אחד ועוסקים בתורה שכולם מאסו חמודות העולם הזה כמואסים ברע ובשעבוד עולם וחפצים בעבודת התורה כבוחרים בטוב ובחירות עולם. והנה הדרוש הזה עצמו לפי מה שאחשוב הוא מה שביארו דוד המלך בדבריו האחרונים אשר יסד אחר השירה אשר שר לה' (שמואל ב כ״ב:א׳) ביום הציל ה" אותו וגו'. (שם כ"ג) ואלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל. רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנגה ממטר דשא מארץ. כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמרה כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח. ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית ובאש שרוף ישרפו בשבת. למה שראה דוד כי שבוש האנשים וטעותם בהיות להם עסקי הקנינים הזמניים לעקר תכליתם ושלמותם עד שבעבורם קבלו עליהם עול מלכות העולם ושעבודו הכבד ופרקו עול מלכות שמים מעליהם ואמונת השגחתו וזה כי מצד מה שישתכחו בעיר אנשים רעים וחטאים לי"י אשר בתיהם מלאים כל טוב ולצדיקים השלמים אשר בקרבה רק אין דבר גזרו אומר שאין טובות האדם ורעותיו תלויות בטוב בחירתו או ברעתה גם לא בפעולות הנמשכות מהנה אבל הוא מקרה קרה לטוב ולחוטא גם כחשו בשכר והעונש לגמרי. לזה אחר שנצח את כל אויביו ואחר עבור עליו כל העתים שעברו להשלים הנסיון רצה לישר בזה הענין הנפלא לבאים אחריו ולהוכיח וליסר כל המשתבשים בו, ואחר שהוסכמו במאמרו זה כל הסבות המחייבים האמונה בו מבלי שום ספק אם מצד עצמו אם מצד מה שקבל מאביו וגם מצד שהיה גבר הוקם על כסא מלכות ישראל אשר מפני זה הושלם בידו הנסיון. כ"ש שהיה משיח אלהי יעקב שכבר בחר בו ה' לשלמותו ואשר יבחר ה' הוא הקדוש הראוי לסמוך על דבריו ונעים זמירות ישראל אשר זה יחייב ספור הענינים האלה ע"ד השיר והחידה כי לא אל עם עמקי שפה, והמשכילים יבינו ולהשלים האמתות במאמריו אמר רוח ה' דבר בי וגו'. לומר שהטעמים גם המלות עצמן שם על לשונו ולא סדרם מעצמו ומכח כל אלו הטעמים אמר דוד אלהי ישראל לי דבר ומה דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. באלו הדברים אשר שם בפיו כיון כל הענין הנכבד שאמרנו מהיות האדם מושל על מעשיו ומשוחרר וחפשי מילדי הזמן ותלאותיו והוא שליט עליהם אם ירצה והפליג נעימות המליצה באומרו. כי אם שצור ישראל מצד יכלתו המוחלט הוא מושל על האדם. צדקו ויושרו יחייבו שהצדיק ימשול על יכלתו מצד מושלו יראת אלהים וכמ"ש (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והרי הוא כמי שיאמר שהשר השופט הוא המושל על בעל הריב אמנם זכות בעל הריב מושל על השופט הישר המחוייב אל הצדק מצד שהוא צדיק וכמ"ש ז"ל (מו"ק ט"ז:) אני מושל באדם ומי מושל בי צדיק וזו היא ממשלת האדם המוחלטת וחפשיותו מעבודת החומר ומעשהו. ואחר שהחליט המאמר על אמתות זאת האמונה נעתק להתיר הספק העומד בפני חלושי הדעת אשר זכרנוהו ואמר כי לא התחזק להם השבוש ההוא רק מפני התחלף להם הטובות המדומות לאמתיות והאלהיות ללא דבר ואמר כי לא כן האמת כי הנה הטוב האמתי הנכסף והמקווה ליראי האלהים הוא כאור בקר יזרח שמש. כי ההצלחות הנפשיות אין לנו משל לזוכרם או להודיעם רק האור הבהיר המצוחצח אשר לא ישכון עליו לא עב ולא ענן כלל. והוא מה שפירש באומרו בקר לא עבות ירצה הכוונה באומרו וכאור בקר יזרח שמש הוא שהבקר הנכסף אצלי הוא אור הנפש הצח לא יתערב בו דבר מטרדת הענינים הזמניים המאפלים הנפש והוא בקר לא עבות מנוגה ממטר להצמיח דשא מארץ והוא ודאי כנוי אל כלל ההצלחות הזמניות הבאים מטל השמים ומשמני הארץ אשר יחפצו בהם הסכלים המחטיאים כוונת מציאותם אשר זה וזה לא נתקיים בידם כמו שאמרנו. ולזה הירא את דבר ה' אין לו חפץ בהם ולא מהמהם ולא נוח בהם. כי המתחיל בהם לא יסוג אחור ונפל לשעבוד הזמן וקושי עבודתו ואין מציל. ולזה אמר כי לא כן ביתי עם אל לאהוב אלו הטובית המדומות ולחשבם לאמתיות כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל מבלי שום חסרון ושמורה מבלי שום פגע כי הם שני ענינים שהטובות הזמניות חסרים מהם ואיך יחליף אדם האמיתי בכוזב והקיים באובד חלילה. כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח. זה הצמח אשר לא יעשה קמח סלת חטים. כי ידעתי אם היה חפצי ותשוקתי אל צמיחת נוגה ממטר דשא מארץ מיד אהיה בעכרי ומהרסי ומחריבי ממני יצאו להגדיל כח הצר הצורר עלי והייתי כאחד הנבלים אשר נפלו תחת ידו דוחו ולא יכלו קום ולזה שנאתי זה הצמח ובחרתי לי צמח צדיק. וזה נתבאר ממנו מאד כי כל העושר אשר הציל מן המלכים אשר נצח ומהממלכות אשר כבש הכל נתן למלאכת הקדש והוא היה מסתפק בהכרחי כמ"ש והנה בעוניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין מספר (ד"ה א' כ"ב) ותקטן זאת בעיניו עד שאמר במקום אחר (שם כ"ט) ובכל כחי הכינותי לבית אלהי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחשת לנחשת והברזל לברזל והעצים לעצים אבני שוהם ומלואים אבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה לרוב ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגלת זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש שלשת אלפים ככרי זהב מזהב אופיר ושבעת אלפים ככר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים: