עקידת יצחק · פרק ס״ג, ו׳

הענין הראשון והוא בתורת הקרבנות והצום על פי התור' הכתובה בהם בחלק הזה. וראוי ראשונ' לעורר בו קצת ספקות: מ' אומרו בתחלה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם וגומר. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו': בזאת יבא אהרן וגומר כי מה טעם שיזכור שהית' זאת המצוה אחרי מות שני בני אהרן. ומה טעם שיזכור טעם מיתתם. והמדרש (תו"כ) פ' אחרי פ"א סימן ג') שאומר משל לשני רופאים וכו' לומר שהכוונה הית' לזרזו יותר יראה שצריך לפרש שמאמר אחרי מות שני בני אהרן הוא דברי המדבר עצמו כלומר אחר שמתו בני אהרן בקרבתם וגומר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת והיה פירוש נאה אם לא יפסיק מותר המאמר השני שאומר ויאמר ה' אל משה. ועל כל פנים היתור קשה: ב' בענין הקרבנות שצוה שיהיו שנים לכהן אחד לחטאת ואחד לעולה אמנם לעם צוה שנים לחטאת ואחד לעולה: ג' בענין הגורלות שיראה דבר זר כאלו חלקו בין השוים בהם בזכות וענין עזאזל ושחד לסמאל שכבר נודע מה שכתבו בו הראשונים ובפרט הרמב"ן ז"ל במשל העושה סעודה למלך וצוה לו המלך תן מנה לעבדי פלוני וכו'. והנה לא נתבאר לנו יפה אלה העניינים ולא ידענו מה צורך למלך להפיס בעל הסעודה עם עבדו זה ומה טיבו. גם טעם ונתן אותם על ראש השעיר וגו': ד' בטעם ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו שאם כדבר הראשונים (יומא ל"ב:) שאמרו שאינו במקומו עם קישוט הרמב"ן ז"ל שכתב שהכתוב הזה אומר דורשני שלא יתכן שיצוה הכתוב לבא אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון אבל על כרחנו ובא אהרן אל אהל מועד לעבוד עבודה לא הוצרך הכתוב להזכירה והיא הוצאת הכף והמחתה וכו' (יומא שם) ואני תמה נהי שלא נזכרה שם הוצאת כף ומחתה למה לא אמר בכאן ובא אהרן אל הקדש או אל הקדש פנימה כמו שאמר בכל ביאותיו לשם אלא אמר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו אשר לבש בבואו אל הקדש נרא' באמת כי ביאת אהל מועד לחוד וביאת הקדש לחוד. ועוד כי איך יתכן שעל ביאתו להוציא כף ומחתה ידבר שהרי נאמר ופשט את בגדיו והניחם שם והנה הבגדים שיוציא בהם כף ומחתה אינם טעונים גניזה כמו שיבא בפרשה: ה' מה טעם לא יזכור בפרשה זאת כל עבודות היום בשלמות. ואם תאמר שלא הזכיר רק מה שהוא מיוחד לעבודת היום בבגדי לבן הנה אם כן למה אמר ורחץ את בשרו במקום טהור ולבש את בגדיו ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגומר. ואת חלב החטאת וגומר. כ. כל זה הוא בבגדי זהב: ו'בטעם הענוי שנזכר בפרש' זו פעמים בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגומר. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם וגומר. והנה בפרשת אמור נזכר זה הענוי שלשה פעמים וכן המלאכה ובהרבה הגזמות. גם כי פעם ראשונה ושניה זכר הענוי קודם המלאכה. ובשלישית נאמר ראשונה כל מלאכה לא תעשו וגו'. ואחר כך ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב: ז' במאמר הזה כי איך יפול במעט ההוא מהערב לשון ענוי אחר שמלא כריסו ושבע ילין בו ואחשוב שאל זה כיון רב חייא בר רב מדפתי (ברכות ח':) כדאמר וכי בתשיעי מתענין והלא בעשרה מתענין אלא שמה שתרץ בו הוא נחמד ודרך דרש לומר שאחר שהאכילה נעשית לצורך התענית הרי היא נקראת תענית שכל הפעולות על שם תכליתן וכמו שאמרו (נדרים מ'.) סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה והרי הדבר הזה נתבאר פרשת עמלק שער מ"ב. ואם יבא טעם אחר הרי טוב ומוטב: ח' כי נאמר שם (ויקרא כ״ג:כ״ט) בענין הענוי כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה וגומר. אמנם במלאכה אמר (שם) וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה והאבדתי את הנפש ההוא וגומר. גם אומרו כי כל הנפש אשר לא תעונה בתורת טעמא: ט' הכנסו בתחלת הפרש' (שה) במלת אך בעשור כי היא מלה קושרת ולא יתכן בראש ענין: י' וגדולה היא אלי לפי הענין להכתיב כל הענינים האלה על הנפשות. כי אם יפול זה הענוי על הנפש כמו שאמר (במדבר ל׳:י״ד) כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש או כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) יום ענות אדם נפשו. הנה במלאכה ראוי שיאמר וכל האיש כי המלאכה תיוחס אל האיש בעל הנפש לא אליה וכ"ש אם יאמר זה על הנפש המשכלת. ואחר התעוררות הספקות האלו בשתי הפרשיות המדברות במצות היום נבא אל הביאור.