עקידת יצחק · פרק ס״ב, ו׳

והנה מזה יתחייב הנמשך שאם ישתמש האדם בזה הכח בדברים בלתי מיוחדים אליו הנה החטיא הכוונה והחליף השטה והוא כמעיד עדות שקר בעצמו והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלבישו לחמורו כי כן משפט האיש שנתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו והוא משתמש בו לדברים שאין בהם תועלת או שיזיקו ויפסידו שלמותו מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרישת תאוותיו ובקשת פחיתותיו והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר ולזה היו מחכמי ישראל שנשתבחו (סוכה כ"ח.) שלא שחו שיחה בטלה מעולם אשריהם ואשרי חלקם. וכמה נמלצו דברי פי חכם שכתב הרמב"ם ז"ל (אבות ס"פ א') ששאלוהו למה היה יושב ושותק והשיב לפי שראה הדבורים נחלקים לארבעה חלוקים האחד רע לגמרי כקללת בני אדם ורכילות ודבור נבלה וכיוצא והשני רע מצד וטוב מצד כדבור בשבחי בני אדם לקבל שכר. והשלישי לא רע ולא טוב כרוב דברי ההמון בספורי המאורעות ודברי הימים והד' שהוא כלו טוב כדבר בחכמות ובמעלות ובמה שהוא צריך לו. בכל עת שאשמע דברים משלשה החלקים הראשונים אני שותק מהם. ואם אשמעם מהחלק הרביעי אדבר בהם ולפי שהחלק הזה ימצאו הדוברים בו בזרות לכן אני יושב ושותק רוב הזמן. והרב עצמו ז"ל חלק שם הדבור לפי חיוב התורה האלהית לחמשה חלקים. מצוה בו. ונזהר ממנו. ונמאם. ואהוב. ומותר. האחד בקש' ולמודת התור' וקריאתה. והשני. בעדות שקר ורכילות וקללת חבירו וכו'. והשלישי ברוב ספורי ההמון במאורעות הימים שקראו אותו חכמים שיחה בטלה והרביעי בשבחי המעלות השכליות והמדותיות ובגנות הפחותות משני המינים שהכוונה לעורר הנפש אל השלמות וכו'. והחמישי והוא מה שצריך בדבר בו מסחורתו ומפרנסתו ומלאכיו ומשקיו וכו' והנה לפי זה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות פ"א) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה יהי' בנזהר ובנמאס או במזיק לבד אמנם מצד הקדימו לומר כל ימי גדלתי בין החכמים ירא' לי שאפי' במנהג המיוחד לחכמים לבדם ידבר ואמר כי מצא במנהג החכמים שהם מכוונים בחריצותם על הלמוד אל השגת החכמה לא אל הדבור בהרבות שיחתם בה להתפאר ולהשתבח בה גם השתרר כמנהג הכסילים שאמר עליהם נא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו (משלי י"ח) כי הוא אין כוונתו אל הידיעה בעצמה כי אם אל הדבור בה והודעו בה לפני רואיו ולזה תמצאהו תמיד מרבה שיחה כי לא תשקוט החכמה בו כמו שאמר בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע (שם י"ד) אמר כי לב הנבון הוא מקום טבעי אל החכמה כמו שאמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (משלי י') חכם לב וגו'. ולכן תנוח בו להיותה שם שוקטת כמו שהוא מנהג היסודות כל אחד במקומו הטבעי אמנם הכסילים אינה נכנסת בלבם אבל היא בקרבם רצוני בתוך כרסם שאין המקום לפי כבודה ולזה לא תנוח ולא תשקוט לשם והוא כנגד בקרב כסילים תודע כלומר תתנועע ותשתבר כמו ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח') כי הוא מנענע אותה תמיד להודע בה לעיני הכל וכמו שאמר (ב"מ פ"ה.) אסתרא בלגינא קיש קיש קריא. והוא הטעם כי מקום האסתרא או איזה מטבע טבעו הוא בכיס ושם הוא יושב שוקט ובוטח ובלתי משמיע קולו. אמנם כשהוא בלגינה שאין זה מקומו כשתנענעהו ישמע קולו ולכל זה אמרו החכמים סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג) וכונתם שגדר החכמה וסימנה המובהק הוא השתיקה לפי שעקר מה שילמדהו האדם בחכמה הוא הגבלת הדבורים ותקונם וקיצורם והשתיקה מרובם והוא מבואר שהדיבור הנוסף ושבושו ובלבולו לא יחשך ולא יאסר רק בחבלי החכמה ובעבודות התבונה כמו שהבד יות הדמיוניות וההרכבות הכוזבות אשר במדמה לא יוגבלו כי אם במציאות השכל ובריאותו כי על כן המראות המשובשות והבדויות מצויות אצל חסרי הדעת בהקיץ גם מציאות' הוא סימן נפילת הכח השכלי בחולי' כמ"ש החכם בסוף טבעיות וענין זה הגדר עצמו כתבו החכם באומרו חשך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי י"ז). אמר כי לפי שהסימן אשר בו נכר החכם היודע דעת הוא שהוא חושך אמריו לגמרי והאיש תבונה שהוא מדבר בכבדות ודברו היה יקר או שלא יחם לבבו ברוב דברים יחוייב מזה שגם אויל מחריש יחשב חכם ואחר שהשתיקה שהיא סגולת החכמה היא עמו גם אוטם שפתיו לדבר בכבדות יחשב נבון ולזה אמר (אבות פ"א) כל ימיו גודל בין החכמים ולא מצא לגופו של מעשה עצמו המבוקש ביניהם שהיא החכמה מוסר טוב ונאה ומיוחד משתיקה כי אף על פי שהדבור בין החכמים הכרחי מאד ללמוד וללמד הנה המדה המשובחת ביניהם היא השתיקה מרובי הדברים עד שיהיו כל דבריהם מוגבלים קצרי המלות ושלמי הטעמים וכמו שאמר (פסחים ג':) לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה וזה היה דרך החכמים בנתינת הגדרים שהיא היתה עקר חכמתם וביאר דבריו במה שאמר (אבות שם) כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה ירצה כי לא ההתבארות באריכות הדרישה והרחבת הדברים והברת הקולות הוא העקר אלא גופו של מעשה עצמו שהוא הלמוד או הלמידה וכל המרבה דברים יותר מזה הוא מחטיא הכונה ומביא חטא וחסרון בגופו של מעשה. או שירצה שלא מצא שימשך טוב לגופו של למוד מהיותו יושב ושותק כי לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד (שם פ"ב) כי צריך התלמיד לשאל והרב להשיב גם לפלפל בשמועתו עם החברים כי לא ישיבת המדרש הוא העקר אלא המעשה. אמנם כל המרבה דברים יותר ממה שאמרנו הן בשאלה הן בתשובה והיו דבריו בלתי מוגבלים על הדרך הנזכר מביא חטא וחסרון במעשה. והכל חוזר לענין אחד. סוף דבר למדנו מזה מה שהיתה אליו הכוונה והוא כי חוייב האדם לשתוק מכל דבר זולתי מה שיסכים אליו הדבור הפנימי כי כאשר ימשך הדבור אל כל א' מחלקי הדבור אשר נזכרו שאין בו תועלת אין זה דבור אבל צפצוף שוה לאחד מבני הזרזיר אשר ילמדום לדבר בלשון האדם וכל שכן כשיהיה הדבור מאותם שיזיקי וירעו וישחיתו ברכילות והוצאת הדבות והקללות והשגעונות ודברי הזדונות שכבר היה הדבור החצוני בכל א' מאלה מתנגד אל מגמת הפנימי לפי המכוון ממנו ואין בעליו נקרא חי מדבר על דרך האמת וזה שמו אשר יקראו החכם (משלי כ"ו) מתלהלה יורה זיקים חצים ומות כי שפתותיו חנית וחצים וביד לשונם מחזיקים באבן ובקלע לזרוק אבני נגף הנה והנה להמית בהם בני אדם ולא יחטיאו ובאו המכות ההנה ראשונה בעצמו וכלוהו ומתבל ינידוהו ונמצא שנוי למעלה ומתועב למטה וסופו יורש גהינם. והנה נמצאו מסקלי אבנים בקלע לשונם על שלש מדות. יש מטיח דברים לא בדעת ומרבה שיחותיו לא בהשכיל לגנות המשובח ולשבח המגונה וכיוצא מאלו הדברים המנגדים אל השכל לגמרי שעליהם אמר החכם (שם) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי ממומי הדבור הגדולים הוא ההלול והשבח למי שאינו ראוי לו וכמו שאמר (שם כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולזה הנותן לכסיל כבוד הוא כמשליך אבנים בקלע כי מרגמה הוא שם מן וירגמו אותו (ויקרא כ"ד) ובהיות הפלשתי הערל (שמואל א' י"ז) משליך אבני זדון וסכלות אשר בהם חרף מערכות אלהים חיים בא אליו דוד ע"פ מדתו באבן ובקלע כבא על כלב כמו שהעיד הוא על עצמו. ויש מכה כחרב לשונו להכאות לב ולהאדיב נפש ומראה עצמו שהוא עושה כן לשום תכלית טוב כאלו הוא מקנא כבוד שמים או הרב או השופט וכיוצא ואיש כזה ידמה למי שהוא מכה באבן או באגרוף מכות גדולות ונאמנות ואומר שהוא מתיז צרורות לבד כמו שהיה הענין בשמעי (שם ב' ט"ז) בשאמר לדוד צא צא איש הדמים ואיש הבליעל השיב י"י עליך את דמי שאול אשר מלכת אחריו הנה שהיה מחרף ומקלל באות נפשו כמי שאמר דוד בסוף (מ"א ב') והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים וכוונתו עוד תתבאר בפרשת בלעם (במדבר כ"ב) בעזרת האל והנה הוא היה תולה קללותיו בקנאת שאול מלכו מה נכתב בסוף (ש"ב שם) ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו ויסקל באבנים לעומתו ועפר בעפר המליץ מליצה עצומה למה שהוא מכוון להכותו מכה טריה ושפך את דמו וכסהו בעפר. ויש שישלח יד לשונו להשיב על עלבונו והוא הנקלה שברעותיו והנה עם שהפוטר מים הוא ראשית מדון (משלי י"ז) והוא הזורק האבן הראשונ' מ"מ המשיבה אליו לא יצא מידי שם משיב אבן כי על זה נאמר (שם כ"ו) וגולל אבן אליו תשוב קרא הראשון בכמו אלה הענינים גולל אבן והשני משיבה אליו ושניהם לא יצאו מכלל משליכי אבנים ולזה היה מוסר החכמים (גיטין ל"ו:) להיות האדם סובל להיות מהעלובים ושומעים חרפתם ושותקים, לא מהעולבים. ועל שלשת אלו יראה שתקנו (ברכות י"ז.) אלהי נצור לשוני מרע וכו'. כי באומרו שינצור לשונו מרע הוא הענין הראשון שהיא רעה חולה מפורסמת. ועל השני אמר ושפתותי מדבר מרמה. ועל השלישי אמר ולמקללי נפשי תדום שבשלשתן יתבאר שתדמה הלשון בזורקת אבנים. אמנם נפשי כעפר לכל תהי' בשפלות וירדות אשר יהי' זה סבה לאהבת הבריות ועשות רצונ' כמו שהוא כן טבע העפר שהכל דשין אותו והכל נהפכין אליו והוא ימשול בם הוא מה שאמר וכל הקמים עלי לרעה וגו'. כי מן הדין הוא שואלו כענין ומה לנו ללכת לקראת משלים בזה הענין: והנה זה הענין רצוני מבנות רוע הלשון אל ההכאות הגדולות והממיתות הורגל בכל הכתובים אמר דוד (תלים נ"ב) כננד דואג הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמיה ונגד הבריות (שם נ"ט) הנה יביעון בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שומע ובמקום אחר (שם נ"ז) שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וזולתם. וכמה היו מכותם אצלו מסוכנות מחץ פתאום כמו שהיה מתלונן ומתפלל עליהם במזמור מיוחד (שם ק"כ) אל יי' בצרתה לי קראתי ויענני ירצה כשם שענית לי בכל צרה וצרה שקראתי לפניך ואיפשר שכיון אל הצרה הידועה ביום הפלשתי כך תענני בשאלתי זאת שאני מבקש כי גדולה היא. אלי ואמר הצילה נפשי משפת שקר וגו'. כנה השקר אל השפה כי אין לו שום מציאו' משם ולפנים אמנם התרמית יחסו אל הלשון שהוא אבר פנימי כמו שהרמיה היא במחשבה. ומה יתן לך וגומר. הוא כשואל אל עצמו אמר מה יתן לך דוד ומה יוסיף לך בן ישי לשון רמיה ואיו צ"ל לשפת שקר. הלא איש אתה ומי כמוך מלך ואדון על כלם ומה יוכלו להרע ולהזיק לך הולכי רכיל ומוציאי דבה המתקוממים ברוב לשונות. והית' התשובה חצי גבור שנונים וגומר אויה לי כי גרתי משך וגו'. ירצה ואיך לא אזעק ולא אצטער מחצי גבור שנונים עם גחלי רתמים כי עם היותי יושב בבתי ארזים ומגדולות חזקים לא היו לי לסתרה מפניהם יותר משהייתי בתוך היריעה גר עם בני משך ואהלי קדר אשר בנקל יעברום כל בני קשת ואין ספק שאחיתופל ודואג וחביריהם וכל סיעתם היו בעלי חצים קולעים כנגדו אל השערה ולא יחטיאו ואפי' בהיותם בבית המדרש אז"ל שהיו מקניטים אותו ואומרים לו דוד הבא על אשת איש מיתתו במה והוא היה מצטער מאד ומשיב הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (בבא מציעא נ"ט.). ואם לפניו כן בשאר המקומות הנגלים והנסתרים מה עשו. ולאמת המשל ולחזק התלונה וצורך הבקשה אמר (תהלים שם) רבת שכנה לה נפשי אמר שתבחר ותקרב נפשו לשכון בין שונאי השלום הלוחמים ממש בחצים ובקשת ובכל מיני מלחמה משכון אצל אלו כי אצלם תשכון נפשו בטח בדד יותר מעמהם וזה כי אני שלום וכי אדבר המה למלחמה משל מפורסם הוא אם לא יאבה אחד לא יריבו שנים ולזה אני אבקש השלום ואם אולי אני אדבר אתם קשות לא יקשה עלי שיקומו המה למלחמ' וכבר אשתדל בהצלתי מהם בכל יכלתי. אבל אלו שאני חפץ בשלומם יריבוני בסתר ולא אדע כמו שאמר חרבות בשפתותיהם כי מי שומע הנה אין לי שום מנוס מריב לשונם זולתך. ראה כמה הית' מלחמת הלשון חמורה אצלו. גם שלמה החכם תאר הפסד הדבור על זה התואר עצמו שאמר (משלי י"ח) שפתי כסיל יבואו בריב ופיו למהלומות יקרא דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן וכאלה רבי' ובקהלת (י') אם ישוך הנחש בלא לחש. והנביא אמר (ירמי' ט') וידרכו את לשונם קשתם שקר וגו'. וזולתו הנושכים בשניהם וקראו שלום (מיכה ג') ורבים מספור: