עקידת יצחק · פרק ס״ב, י״ד

מחכם אחד מחכמי הרופאים שכתב סודותיו וחתם בחותמו כי הצמחים והעשבים הצומחים בהרי יון היו מרפאים כל מחלה ומחיים את המתים והספר ההוא כתוב וחתום היה כמוס בגנזיו ויסך עליו בדלתות נחשת ובריחי ברזל ויהי כן ימים רבים במשמר עד כי ארכו השנים ונחפשו אוצריו נבעו מצפוניו וימצאו הספר ההוא ויפתחו חותמיו וימצא כתוב הסוד ההוא הכמוס והנפלא אשר כל שמעו תצילנה אזניו ושמחו עמו שמחה גדולה כי החכם אשר כתבו איש אמונים היה בדורותיו ועולה לא נמצא בשפתיו ויהיו בעיניהם כמוצאי חיים נצחיים וישימו מגמת פניהם לבא אל ההרים ההם בחיל ובפרשים ללקוט מצמחיהם ולרעות בעשביהם ולהביא לאוהביהם ולקרוביהם ולכל אשר ירבה במחירם. והנה כאשר באו אל הארץ ההיא וימלאו את כל כליהם מכל ירק עשב אשר שם וינסו אותם זה עשר פעמים ולא נמצא בהם שום תועלת מאשר חשבו ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה לנו זה האיש החכם הנאמן רוח מכסה דבר הלא הוא התל בנו עתה נשרוף את כל ספריו באש. עודם מדברים את הדברים האלה ויקם אחד מקציניהם ויאמר נלכה נא אל זקני הארץ הלזו ונספר להם את כל הקורות אותנו אולי ידעו את סודו ויגידו לנו דבר ויעשו כן. ויהי כאשר שמעו זקני הארץ את דבריהם כן תמהו על שכליהם ויאמרו להם אל נא אחי תרעו להבאיש דברי החכם ההוא ולגנות את ספריו כי כל דבריו האמת והצדק ואין החסרון רק במנסים כי לא על חיי הגופות דבר החכם חלילה כי הם פגרים מתים ונתנו לארץ לאכלה כי בנפשו דבר החכם ועל החיים האמתיים אשר הם חיי הנפש המשכלת ותחלואי' ורמז לכם כי דברי החכמות בעניינים העיונים ובמדות הנמצאים לחכמי הארץ הזאת מלפנים הם המחיות הנפשות האנושיות והם המרפאות כל נגע וכל מחלה אשר יולדו להם בעניינים השכליים והמעשיים כי אלו הם תרופות יקרות אין ערוך אליהם עם אותם אשר חשבתם ראשונ' והנה אנשים האלה כשמעם שמו לבם וישמח ויגל מאד. ועתה ראה כי אלו הם דברי המשל הקדמוני באומרו (קהלת ז') החכמ' תחיה את בעליה גם מאמר שמעו ותחי נפשכם. ומה נמלצו דברי הרוכל החכם הזה אשר היה מביא בידו זה הסם הנפלא המחיה הנפשות ומסיר מהם כל נגע וכל מחלה וגם אמנה כי מונע רעות רבות וצרות מן הגופים והשמיע לכל שכבר קדמו המשורר להוציא הכרוז הזה עצמו אלא שלא שמו לבם מפני שלא היה כרוכל המחזר בעיירות. והנה רבי ינאי בשמעו הענין הנכבד הזה ידע כי לא דבר רק הוא כי הם דברים עתיקים מפי זקן חדש. אמר תא סליק להכא זבין לי כסבור היותה עצה עמוק' תועיל לחכמים ולשלמים להשלים עוד את עצמם. א"ל לא את צריך ליה ולא דכוותך כי באמת מה שאני מכריז הוא תועלת אל ההמון להוציאם מכלל מתים או בלתי מדברים כאשר אמרנו. אמנם רבי ינאי אמר שהדבר הזה עצמו היה מוצא אותו ממה שאמר שלמה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו אלא שהוצרך לפרש שצרות הנפש הם המות הנפשיי ותחלואי' כלומר שהשומר פיו מרע ולשונו מדבר מרמה הוא לבדו אשר הוא חי ובריא הנפש והבלתי שומרם אין צ"ל שהוא חולה אבל הוא חשוב כמת. וזהו מה שאמר כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא ידעתי היכן הוא הדבר פשוט וברור מבלי צורך שום ביאור עד שבא רוכל זה ואמר מי האיש וגו'. נצור לשונך מרע וגו'. כי מתחלה למה שהיו הכתובים האלה האחד מדבר דרך כלל והשני כלפי הנמצא היה מפרש אותם כל אחד בפני עצמו כוונת הראשון לומר תדעו מי הוא אשר יאמר עליו שחפץ בחיים על דרך האמת הוא האוהב ימי החיים לקנות בהם הטוב האנושי בהחלט לא האוהב טוב ההצלחות כדי להאריך ימיו בעולם הזה ושאחר זה הסב פניו אל הנמצא ואמר אם כן נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. אמנם עכשיו ידע שדברי המשורר הם עצמם המצאת הרוכל שהכתוב הראשון הוא קול הקורא והבאים אחריו הם תשובת הבאים לשבור אכל לנפשם והוא פירוש נאה וצח בכתובים. ולפי שהכרוז הזה הוא עצמו תורת המצורע ביום טהרתו ולזה סיים לפיכך משה הזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע: