עקידת יצחק · פרק ס״א, ו׳

אשה כי תזריע וילדה זכר ירצה שהיה המולד טוב ונאות אל זכר ירצה אל פעולות השכל המכונות אל הזכרות בכל מקום הנה לזה תבא בו צורה נכבדת ושלמה יגבלו ימי טומאותם במספר מועט מהימים והם שבעה לבד כימי נדת דותה כלומר שא"א מבלי שיהיה הנוצר היותר שלם בתולדת האנשים שבע שנים משני חייו נטרד בטירוף הקטנות והילדות בלתי מתעורר בו הכח השכלי שיעור שיספיח לשלמות מה ולזאת ההשערה אמרו חז"ל (כתובות ס"ה:) שהאדם חייב לזון בניו הקטנים עד סוף שש שנים כי כשקרבה שנת השבע כבר יש לו התחלות המעוררות מעצמו והיא זמן הפעוטות (גיטין נ"ט.) וגם כן אמרו (כתובות נ'.) בר שית קבל בציר מבר שית לא תקבל כי דרך חז"ל (יומא פ"ב.) להקדים החנוך שנה או שנתים ואמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו כי נוצר כזה כאשר יעברו עליו מספר השבעה מיד ימול בשר ערלתו ושלשים יום ושלשת ימים שיושלמו לו מהשנים עד מלאת לו ארבעים שנה בדמי טוהר המעשים ההגונים אבל מידי קצת ההרהורים וקיצור ההשגות בעיוניות לא יצא כי עדיין אע"פ שהוא דם טהור מ"מ דם הוא. אמנם אחר הארבעים כבר יוכל ליגע בכל קדש ולבא אל מקדש אלהיו עד היותו כאלהים יודע טוב כענין רבי אליעזר בן הורקנוס וחביריו (אדר"נ פ"ו) כנזכר. אמנם אם נקבה תלד יהי' הזמן הטומאה כפלים והוא מה שיהי' על זה הטבע כללות האדם שרוב בני הדורות כלם נקבות ודרך כלל הוא שעיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) ושלש עשרה שנה מרדו משני חייהם הראשונים ובארבע עשרה שנה בא אור השכל להופיע עליו ואז הוא בר מצוה (אבות פ"ה) ובר עונשין אל בית דין של מטה כמו שרמזוהו חז"ל באומרם (פסחים ב'.) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר כאשר כתבנו בשער נ"ט. ולזה וטמאה שבועים כנדתה ועל זה הדרך ישב ס"ו יום על דמי טהרה שהוא סוף ימיו שנאמר (תלים צ') ואם בגבורות שמונים שנה. ועל דרך שאמר (משלי כ״ב:ו׳) כי יזקין לא יסור ממנה. ועם זה העצה היעוצה כי כמלאת ימי טהרה לבן או לבת יופלג ההשתדלות להביא את חטאתו ואת טולתו לכפרה באופן שיכשיר עצמו לפני מותו ויכפר עליו השם ותטהר העיסה הזאת ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה על הדרך שזכרנו ועם שהוא דרך משל הענין הוא אמיתי מאד ומסכים יפה אל הכתובים ואל מה שימשך מהדבור לפי הכוונה. ונבא אל העניינים הנמשכים אל תלדת הנקבה אשר מהם הוא הסוג השני שהוא טומאת הצרעת אשר בעור הבשר כי היא ודאי באה משבוש הטבע ובלתי שווי הליחות אשר מהם נתיסד ונבנה האדם ולזה היו מספר פרשיותיה על ארבע מראות נגעים כנגד הד' ליחות כי ארבעתם תתחלפנה לפי התחלפותם כי ממה שיראה שהבהרת תתילד מהלבנה כאומרו ואם בהרת לבנה היא הכרת מראה ענתה בה. והשאת מהשחורה כי לתגבורת יסרר העפר היה ממשותה נשא וגבה מזולתה. והשחין מתגבורת הדם. והמכוה מהאדומה שהיא חמה ויבשה. ולזה מצינו שבאה טומאת נגע צרעת הגוף בעונש ארבעה גופי עבירות הבאות מפאת תגבורת כל אחד ואחד מהיסודות בפני עצמו אמרו (ערכין ט"ז.) שהיא ראוי' לבא על גסות הרוח שהוא מתגבורת יסוד האויר כי גבה עינים רחב לב ישנא הש"י ולא יוכל שאתו וכמו שאמרו חז"ל (שם ט"ו:) לבקרים אצמית (תהילים ק״א:ח׳) כמה דאת אמר (ויקרא כ"ה) לצמיתות ותרגם אונקלוס לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט (מגילה ח'.) ומהמין הזה היתה צרעת נעמן (מלכים ב ה׳:א׳) אשר היה שר צבא לבן הדד הרשע הוא מלך ארם אשר הגיס את דעתו לדבר על ה' תועה לאמר (מלכים א כ׳:י׳) כה יעשון לי אלהים וכה יוסיפון אם יספוק עפר שומרון לשעלים אל העם אשר ברגלי ועוד המריד בגאוה וגודל לבב לומר אלהי הרים יי' ולא אלהי עמקים ומה גם עתה במעשה הזה שאפילו שאמרה הנער' (שם ב' ה') אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו הנה הוא בגובה אפו בל ידרוש ממנו בדרך בקשה ותחנה אדרבה לא חשש אליו אלא שכתב אל המלך כמצוה אל אחד מעבדיו לאמר ועתה כבא הספר הזה אליך הנה שלחתי אליך את נעמן עבדי ואספתו מצרעתו עד שחלשה דעתו של מלך ישראל לאמר אך מתאנה הוא לי ואין ספק כי כעבד כאדוניו היה נוהג בשגעון הגאוה וגסות הרוח כי עם סבלו החולי העצום ההוא לא בא אל בית הנביא להביא תחנוניו לפניו ולא הסביר לו פנים אבל חשב שהוא ילך לרגליו ויעשה כרצונו ועריין אולי ישא פניו אמנם הנביא בהרגישו כי הצרעת עמד במקומה הראוי ע"פ מדתו הפחותה הזאת הנה לקנאת ה' צבאות ולקנאת המלך גבה לבו בדרכי יי' לענות כסיל כאולתו. ואמר יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל (שם) ואע"פ שבא לפתח ביתו בפרשיו וברכבו לא יצא אליו אבל שלח לאמר לו הלוך ורחצת שבע פעמים וישב בשרך לך וטהר עד שקצף עליו נעמן ולא חשך פיו ולשונו מהגיד עונו ומגלות ערותו כמה שאמר הנה אמרתי אלי יצוא יצא כי הוא היה הענין הראשון העימד נגד נגעו. והשני שהוא חשב כי הנביא לא ירפאהו בדבר שיש לו מבוא ברפואות בדרך הטבעי רק ע"ד התפלה לאלהיו ולזה אמר ועמד וקרא בשם אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע ירצה כי במה שילחוש על המכה ויניף ידו עליה לבד ירפא שאם היה ממשות ברחיצה הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ואף גם בזאת דבר בגובה רוח כי מה לו ולכל מימי ישראל שהוא מחרף אותם. אמנם עבדיו השיבו לו כהוגן. באמרם לו על פי דרכו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ירצה כיון שהוא צוה לרחץ שבע פעמים דבר גדול הוא וחוץ למנהג הטבע כי הטבע לא יקפיד על המספר שיהיה זה או פחות ויותר ולזה ראוי לך לעשות. ואף כי אמר אליך רחץ וטהר ואין מכח הטבע לטהר הצרעת ולרפאתו ברחיצה לבד. והטיבו בכל זה כי תנאי התנה הקב"ה עם הטבע (ב"ר פ"ה) לתת לו מקום בעניינים הנסיים עד מקום שידו מגעת אמנם כאשר עשה ע"פ דבריהם ורחץ וטהר אז נכנע לבבו הגאוה והכיר כי כל אלהי העכ"ום אשר הם מתגאים בהם תוהו המה מעשה תעתועים ולו ית' יאתה ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם וגו'. כי זאת היתה הודאה שלמה משני הצדדים לא נזכר כמוה בזולתו מהבאים לכלל דעת ה' אלא שיש בזה צד מהעיון והוא שאם נאמר שיתרו חסר מחק הודאה זו באומרו (שמות י״ח:י״א) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים ויש להפלא איך נפל בחסרון הזה עצמו דוד מלך ישראל באומרו (תהילים קל״ה:ד׳-ה׳) כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל האלהים אלא שהאמת בזה כי מאמר ה' מכל האלהים הוא שוה לאומרו (דברים ד׳:ל״ה) אין עוד מלבדו כי גודל האלהות אינו רק היותו סבה לכולם וכלם עלולים ממנו והעלול אינו אלוה כי האלוה יחוייב שיהיה מחוייב המציאות. והנה דוד אמר כי הוא יודע שהוא כן לא שהגיעה לו הידיע' ההיא מחדש. אמנם יתרו ונעמן נתחלפו אליו וזה לזה במה שנאמר. והוא כי יתרו מתחל' חשב שיש רבוי אלוהות יכלתם שוה בעניינים או בדברים מתחלפים אבל עתה שהכיר מחדש בדבר אשר זדו עליהם (שמות שם) לפי הפירושים שנאמרו בו כי הוא יתעלה גדול מכל אלהים לא נעלם ממנו שאשר לו כן לו לבדו יאתה האלהות כי חכם היה וזה אמר אותו מאמר עצמו שאמרו דוד. אמנם נעמן היה יודע מתחלה שאלהי ישראל גדול מכל האלהים כמו שאמר אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים אבל לא היה יודע בדרכי המופת שאשר לו כן הוא סבת הסבות. ושיתחייב מזה שלילת האלהות מכל זולתו עד עתה שראה שכל אלהי ארם ותועבות דמשק לא הועילו לו בצרעתו ונביא ה' ריפא אותו בנקלה כי אז בא לכלל זה הדעת ואמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ ולא אמר עתה ידעתי כי כבר ידע עקר הדבר והוא שהוא גדול מכל אלהים אלא שאז בא לכלל התבוננות במה שימשך מזה שאין אלהים בכל הארץ זולתו כמו שביארו והוא פירוש נכון בענין וכוונה נכונה מאד במאמרו וזאת היתה רפואת הצרעת על דרך האמת אשר כוונה החכמה האלהית בה כשיכיר מלך ארם את חטאו ואת נגע לבבו והראוי שתהיה בו עצמו הצרעת אלא שנהג המקום ב"ה כבוד במלכים והטיל החוב על עבדו נאמן ביתו ושר צבאו ועל ידו נתפרסם אמתת הענין כפי מה שבא בהודאתו ונדרו אשר לא יעלה עוד עולה וזבח לשום אלהים ובקשת הסליח' עד בואו בית אדוניו בית רמון וגו' (מלכים שם): מצינו (ערכין ט"ז.) שהיא באה על לשון הרע שהיא נמשכה מתולדת המים כי כן בעליה הומים כהמון ימים וקולם לא יפסיק כקול מים רבים וגם כי כמו שהמים בלתי שומרים תמונתם כן הם לא יבחינו בין צדיק לרשע כמו שאמר (במדבר כ״א:ה׳) וידבר העם באלהים ובמשה ולא בין אוהב לשונא תשב באחיך תדבר (תהילים נ׳:כ׳). ולהיות עביר' זו באה מכח הלבנה נמצא על הרוב בנשים ובדומים להם. ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר י״ב:א׳) כי היא לבדו היתה המדברת והוא שתק שאם לא כן היה לו לומר וידבר אהרן ומרים והיא קבלה עונשה בצרעת והוא במה שנכלל עמה בספור המעשה ורבותינו ז"ל (שבת צ"ז:) דרשו כי על ה הענין נצטרע ידו של משה עליו השלום ועוד אמרו (ערכין ט"ו:) מצורע מוציא שם רע והנה על זה החטא המגונה יתיחד הדבור בשער הבא אחרי זה ב"ה: מצינו שבא על החמדה היתרה (שם ט"ז.) הבאה מטבע העפר כי רוב השחורים יתדמו לזוחלי עפר כל היום יתאוו תאוה וכל טוב העולם לא ימלא את חוקם וכמו שאמרו (סנהדרין כ"ט:) עכברא דשכיב אדינרי והוא עפריי מאד והטבע הזה מפסיד הנפש מאד ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות כמו שאמר (משלי ל׳:ט׳) ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. ומזה המין היתה צרעת גיחזי אשר חמד לקחת מנעמן מה שלקח צרעתו עמו (מלכים שם). ומזה אמרו (ויקרא רבות פ' י"ז) כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת דכתיב (ישעיהו כ״ב:י״ז) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה. ונאמר ועל שפם יעטה. ואמרו (ויקרא רבות שה) כי זה שבנא הסוכן שלח ידו בהקדשות: מצינו (ערכין שם ור"ל מיואב) שבא על הזדון והכעס הבא מכח האש כי באש עברתו מכה ורוצח ואומר בלבו לית דין ולית דיין. ולזה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פ' כ"ב) וישם ה' לקין אות. ר' יהודה אומר הזריח עליו גלגל א"ל רבי נחמיה לאותו רשע הזריח גלגל חמה אלא הזריח עליו את הצרעת שנאמר (שמות ג') והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון. ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת כמו שאמר (שמואל ב ג׳:כ״ט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'. וזה תחת מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם. והנה שנתבארו היטב אלו הארבעה מינים הנכללים בסוג צרעת הבשר כשינטו אל תגבורת כל אחת מן הליחות הפשוטות ואחשוב כי מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) על עשרה דברים נגעים באים כלם הם נכללים תחת ארבע אלו הפשוטות עם המורכבות מהם וגם מהפועל הנזכר שיבא אחרי זה: