עקידת יצחק · פרק ו׳, כ״א

והנה לפי שמכלל מה שאמרנו יוצא שטבע היצירה האנושית הלז היא הית' סוף כל היצירות וחתימתן אשר ברא אלהים לעשות תמיד מהיום ההוא ולעולם. אמנם ענין האצילות האלהי המושפע עליה תמיד אשר בו תתעצם כמו שאמרנו איננו מורגש בחוש ונשאר פתחון פה לכל מתפקר להכחישו כמו שהיה מכחיש המין ההוא שזכרנו. ויאמר שהיא צורה היולנית בטלה מאליה בהפסד נושא' ולא יי' עשה בה דבר של קיימא. ומרבים על זה חבילות של טענות מהנזכר למעלה. וזורקים מררית המינות בעולם. ראיתי לחתום הדרוש הזה במה שנמצא לדוד הע"ה שהי' דורש הפרעון והנקמ' מהם במזמור שייחד לזה. הוא אלהי תהלתי אל תחרש (תהילים ק״ט:א׳) שחשבו רבים שתקנו לקלל איש את אחיו או את רעהו כאשר יקרה ביניהם ריב ומדון וחלילה לו. אבל היה מקלל אויבי יי' האוהבים הקללה לעצמם והיא תבואם אלהי תהלתי אל תחרש. כלומר אלהי נפשי כי הנפש הוא המהולל שבאדם ואחר תהלל בה אלהיו באומרו כל הנשמה תהלל יה (תהילים ק״נ:ו׳). ובקש שלא יחרש משמוע עלבונ' מהמבטלים אותה בפיהם ובטענותיהם. כי פי רשע ופי מרמה כו' כי מהן טענות רשע ואפיקורוסות גמורה כמו אותו המין דפקר טפי. ומהם שהם דברי מרמה בהראות עצמם שהם שמים הנפש דבר של ממשות וכשתהפוך בדבריהם תקוץ והנה רקה. ודברו עלי שקר כי מהם גם כן שקר מבואר כאלו שמניחים בג"ע נהרי נחלי דבש וחמא' ושבעה היערות הראויות לתת לה וכו' ויתר התעתועים הנאמרים בה (עיין כוזרי מ"א סימן ק"ד). דרוש וקבל שכר אם בעל נפש אתה. ודברי שנאה סבבוני כו' שיאמרו כי משנאת ה' את מין האדם ולנקמה ממנו בראו ונלחם בו על לא חמס עשה. כמ"ש הרב המור' פרק י"ב חלק ג' שטעו בדעת זה קצת הקודמים. ותחת ששמתי אהבתי בו יתברך היו לי לשטן לדחותו ממציאות הנפש או בבטל אותה. ואני אם כן מה אני עומד ומתפלל על נפשי הרי זו תפלת שוא. וישימו עלי רעה שהאלהים חשבה לטובה ושנאה תחת אהבה. ואחר שאמר ענין תלונתו עליהם חלק להם הקללות הראויות לתת לאיש ואיש כפי רשעתו. ועל הרשע המפורסם אשר זכר ראשונ' אמר הפקד עליו רשע כי'. ועל המדבר בשפתי מרמה כבא בתורת חקירה וישפוט שפוט אמר בהשפטו יצא רשע כו'. ואף כי ירב' תפלה לגגוב דעת הבריות תהי' לחטאה. ומפני שכלל מה שיוצא מעיון הפיקורוס הוא ההפקרות בחיים וכפירת עולם הגמול. לזה קלל אותו שימות בקצרות שנים ויניח אשתו ועולליו על הפתחים ולא יהי' להם גומל חסד. גם שיהי' אחריתו להכרית כמו שגזר הוא עצמו על נפשו. רק במה שיזכר תמיד עון אבותיו אל יי' שהוא גנאי ודופי כי הם יהיו נגד יי' תמיד אף על פי שיכרת מארץ זכרם. ולפרש סבת הקלל' וטעמה אמר יען אשר לא זכר עשות חסד. והוא שפרסם שאין שום תועלת ושכר בעשות חסד. אשר בזה ירדוף עני יאביון שלא ימצא מי שיחמול עליו. ועל דרך שאמר אליפז לאיוב הלא רעתך רבה היא כי תחבול אחיך חגם וכו' לא מים עיף תשקה וכו' אלמנות שלחת ריקם וכולי (איוב כ״ב:ט׳) והכונה כי הכופר בהשגחה ובשכר הנפשות יגרום כל זה בלי ספק: והתנצל בקללו אותו. ואמר ויאהב קללה ותבואהו וכו'. כי הוא עצמו שנא בברכה אשר ברכו יי' והבדילו מכל הבעלי חיים כמ"ש ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וכולי ובחר שיהי' מקולל כנחש ופחות ממנו. ואומר שהקללה שקלל אותו תתלבש בו כמדו וכו' כלומר מדה כגגד מדה כמו שזכר. ולכן שתבא כמים בקרבו ותהי לו כבגד יעטה וכו'. ואחרי כן ביאר כל התרעומת ואמר זאת פעולת שוטני מאת יי'. כי הראוי והנאות שהשוטנים את האדם משלמות נפשם יצא יי' להם לשטן פגע רע להנקם מהם ותקולל חלקתם בארץ. ואתה יי' עשה אתי למען שמך כי טוב חסדך הצילני מהם ומטענותיהם. כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי כצל כנטותו וכו' ברכי כשלו מצום וכו'. ואני הייתי חרפה להם כי יתלוצצו עלי לאמר שכל זה הוא פועל ריק. כי לסוף יהי' קרח מכאן ומכאן. עזרני יי' אלהי וכו' וידעו כי ידך זאת אתה יי' עשיתה. כי במה שתעזרני ותהי עמי ועם שאר עבדיך ידעו כל העמים כי מידך זאת הנפש אשר בנו מתחלת הוייתה. וגם אתה יי' עשית אותה יום יום על דרך האצילות שאמרנו. ומה נכבד טעם המפיק בה"א. וזה יהי' במה שתברך אתה למה שיקללו המה. כי אז יבושו וילבשו כלימה ועבדך ישמח. וחתם גם כאן בעצמיות הדרוש ואמר אודה יי' מאד בפי כו' כי יעמוד לימין אביון וכולי. והוא מה שפתח באומרו אלהי תהלתי אל תחרש. כי כאשר ישמע ויקבל תפלתו יודה אותו מאד בפיו ויהללנו בתוך רבים לאמר בפרסום כי הוא אשר יעמוד לימין החלוש והאביון להושיעו מאלו החומסים נפשו להוציא עליה משפטים מעוקלים. זהו שיעור מה שהתפלל המשורר להתישר ולהעזר מאת האלהים לאבד ולבטל הדעות הנפסדות בענין הזה הנמרץ. ולקיים ולפרסם הדעת האמתי הנכון אשר בו נושע. זהו מה שרצינו אליו עתה בזה העיון והתהלה לאל: