עקידת יצחק · פרק ו׳, י״ט

ובמדרש הנעלם (בראשית פ' ויפח) תא חזי מה דעבד בר נש דא דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא לאחיא יתיה בעלמא ואיהו איתהדר בחובתיה ואתהפך לההוא נפשא דבעירא דאתמר עלה תוצא הארץ נפש חיה: ועתה ראה שהמדרש הזה לבדו יפרש מאמר ויהי האדם לנפש חיה כלשון נפש חיה למינה. לתלות בו אותה תלונה שכתב החכם באומרו אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שכתבנו למעלה. אמנם כל שאר המפרשים יפרשו אותו בענין התואר כמו שכתב רש"י ז"ל אלא שזו של אדם הראשון חיה שבכלם אלא שכל אחד פירשו לפי ענינו. אמנם לפי מה שקדם מכל הדברים והאמת אשר בשער יובן הכתוב הזה יפה. ויתבאר שהוא כולל כל טבע יצירת האדם ומהותו הכל כמו שהונח. וזה כי ביתור וייצר יי' אלהים את האדם עפר וכו' תאר יצירת החמר ושלמות תקונו ומזגו מכל שאר החמרים כי על כן יחסו אליו ית' מה שלא עשה כן לשום אחר זולתו כמו שכתבנו בסוף השער שקדם. ובאומרו ויפח באפיו נשמת חיים ביאור ענין הצורה הראשונה אשר איננה עומדת בעצמה אלא נשמת רוח חיים בעלמא. כד"א (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וכו' ופי' רש"י ז"ל נשימה של רוח חיים. ויהיו שניהם מענין אחד. כי זאת הצורה היא אשר תאות אל החמר התוא המיוחד לזה תלאה בנפיחה. כלומר כי ברוח שפתיו לבד יספיק להלביש זאת הצורה אל החמר הזה הראוי לה. וענין זה הוא אליו במדרגת ההתחלה. אמנם תכלית גמר מעשהו והשלמתו הוא מה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה. לומר כי האדם הנברא בצלם הוא אשר יהיה מעצמו מכח ההתחלה הזאת לנפש. כלומר קיימת ושלמה על ידי ההתעצמות הנדרש ממנו והמושפע עליו יום יום כמו שאמרנו. עד שיהיה מה שעשה האל ית' בו הוא אפשרות תואר החיות ההוא המיוחד לו לבד. אמנם האדם הוא מה שישימהו בפועל עד שיתלבש בו ויתואר ממנו. כמו האומן שעשה האבוקה מהשעוה שהוא מהדומם ונותן הפתילה לתוכה מהצומח להכין אותה אל קבלת אור האש הנאחז בה. ואחר יבא האדם וידליק אותה להאיר אל עבר פניו אשר הוא תכליתה. ועל דרך שאמר נר יי' נשמת אדם וכו' (משלי כ׳:כ״ז). ותשלום זה המשל הנכבד יבא בפרשת וישמע שער מ"ד ב"ה. והרי בכאן הרוח החיוני אשר ביצירה ראשונה כאחד הב"ח ונשמת חיים הנוספת בה ונפש חיה מסכים למ"ש ז"ל (חגיגה י"ב:) ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות וכו' כאשר זכרנו למעלה בפי' הרב המורה ז"ל. ואולי שאל זה כוון רש"י ז"ל באומרו אלא שזו של אדם חיה ביותר שנתוסף בה דעה ודבור. והוא מה שכוונו הראשונים במה שלא נאמר כי טוב בבריאת האדם עד שנלוה אליו שלמותו אשר זולתו אינה אלא כנפיחת רוח או הבלא דפומא. אלא שאנחנו כבר אמרנו שם שהיות זה הנמצא על זה האופן מהמציאות והיות אפשרות שלמותו תלוי ועומד בחריצותו ובכח בחירתו הוא הטוב מאד וכמו שאמרו שם חז"ל והנה טוב זה יצר הטוב, מאד זה יצר הרע (ב"ר פ"ט). והנה כאשר יהיה האדם מעצמו ע"י הכח המסור אליו מהכנת אותו החמר הנוצר מיד היוצר ית' ומשלמות נפיחת נשמת חיים אשר באפיו לנפש חיה קיימת ומתעצמות בעצמה מיד ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם וכו' כמו שיבא: