עקידת יצחק · פרק נ״ט, י״א

אמנם הפי' הנכון הוא מה שאמרנו כי המעשה הנורא ההוא בעצמו הוא הדבור האלהי אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו לאמר להם בקרובי אקדש כדי שאכבד על פני כל העם ולפי שלא היתה זאת טענה הכרחית למיתתם ויש להשיב עליה לאמר למה יתקדש ע"ז האופן נאמר וידם אהרן לאמר שלא השיב דבר כי הוא באחד ומי ישיבנו. ולזה אחז"ל (זבחים קט"ז) שתק וקבל שכר על השתיקה. ואיפשר כי מאמר ועל פני כל העם יהיה כמו המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה:ג׳) ותעבר המנחה על פניו (בראשית ל״ב:כ״א-כ״ב) כדרך חז"ל (ב"ר פ' ע"ו) לא אמר בפני כל העם לומר שיתקדש בקרוביו ולא יחוש אל מה שיהיה הדבר רק וקשה מאד בעיני כל העם לערבבם ולהבהילם ביום חתונתם וביום שמחת לבם כי אז יתקדש עוד על ידם לא יהרסו מתוך השמחה ויגילו ברעדה כי הוא הענין הנאות לפני ה' כמו שנתבאר הענין ממעשה פרץ עוזא הדומה לו כי שם נאמר ראשונה ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים (שמואל ב ו׳:ה׳) וזה כי היו משתפים בשמחה ההיא הנאת עצמן עד שיצאו אל השחוק וקלות ראש ואחר שפרץ ה' פרץ בעוזא נאמר (שם) ויחר לדוד על כי פרץ ה' פרץ בעוזא ויקרא שמו וגו' ויירא דוד את ה' ביום ההוא. ירצה שנתכבד האל יתעלה על פניו ועל פני כל העם ביום ההוא כלומר על אפם ועל חמתם. ולזה בפעם השנית תקנו את אשר עוותוהו ראשונה והרחיקו השחוק והקלות ראש וצמצמו עצמם בשמחה הראויה. על הדרך שביאר זה הענין החוקר בי' מספר המדות כי שם כתב שהעונג הוא דבק עם שלמות הפעולות בלתי מתפרד מהם. ולזה השמחה מצויה בכל המעשים השלמים. אמנם בפרק התשיעי ממנו נתן ההבדל בין השמחה והשחוק ובסוף דבריו אמר אמנם יראה כי החיים המאושרים הם כפי המעלה וזה אמנם יהיה בשמחה אבל לא בשחוק כי אמנם יותר טובים הדברים אשר במעלה מההתולים אשר בשחוק ע"כ. יבאר שהשמחה הנפשיית בפעולות המעולות היא ואף כי בשמחתה לא יתערבו הכחות הגופיות היא טובה ומעולה מהתולי השחוק אשר יתחזקו מאד על הכחות הגשמיות ונפשו עליהם תאבל והנה לזה ראוי להרחיק כל שחוק לא השמחה כי השמחה אינה מזקת וכמו שאמר החכם לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עשה (קהלת ב׳:ב׳). כלומר מה זו רעה היא עושה. ולזה נאמר אחר כך וילך דוד ויעל את ארזון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה (שמואל ב ו׳:י״ב). הנה שהחליפו השחוק הנכר ראשונה בשמחה וגם החליפו כלי הזמר הנזכרים בתחלה על זה האופן שנאמר (שם) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה וקול שופר כי אלו הם הנגונים הראויים לשם לא זולת ועל דרך שאמר המשורר שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו (תלים פ"א). ירצה ביום הזה הנכבד שהוא יום הדין שאו זמרה ותנו תוף עם כל שאר כלי הזמר לכל מי שיצטרך אליו ותקעו בו שופר תרועה לבד כי הוא הראוי לו לזולתו. ודוד גם כן שנה הסדר כי לא נשתתף עמהם כראשונה שנאמר (שמואל שם) ודוד וכל בית ישראל משחקים וגו'. אבל ייחד לעצמו הפיזוז והכרכור בכל עוז לכבוד השם יתעלה ולכבוד תורתו כמו שנאמר (שם) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד שחגורתו מעידה עליו שקיים בעצמו הוי קל לראש ונוח לתשחורת (אבות פ"ג) ועשה לשמחת נפשו ולר להנאת גופו. ולפי שנעלמה בחינה זו מעיני אשתו נאמר (שמואל שם) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה. יאמר שטעתה במה שלא יקרה בעיניה המלאכה ההיא לשעתה כפי ערך העושה אותה אבל שבזתה אותו בלבה בערך אותה המלאכה הנמבזה מצד עצמה. כי זאת היתה נסבה למה שאמרה לו (שם) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים. ירצה יום גדול ונכבד כזה שבו המנהג לחלק מנות הכבוד והשררה לכל איש ואיש כפי מעלתו בסדרו איש על עבודתו ועל משאו מה טוב ומה נעים שנפל בחלקך להגלות נגלית לעיני אמהות עבדיך שהוא המעשה אשר יביאהו הכרח הרקות להפילו על הרקים ופוחזים שבעם כי לקלים המרוץ ומנהג השגעון. והנה באמת לפי מה שעלה על לבה בתחלה, פיה פתחה בחכמה ודבר אמת היה אתה ודבריה מוכיחין עליה כי בת מלך היא. אלא שהוא ע"ה השיב לה דברים נכוחים כאשר עם לבבו לב תם וישר ונאמן לאלהיו וזרק עליה מרה. ואמר לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל ושחקתי לפניו ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה (שם) אמר אין הדבר כמו שחשבת שאני מיקל ראשי ומזלזל בכבודי לעשות יקר לאמהות עבדי כי לפני ה' ההולך לפנינו אשר לא נוכל להכחיש מציאותו והשגחתו עלינו הלא הוא אשר הסיר את אביך מלפניו ובחר בי להיות נגיד ומצוה על עם ה' אלהי ולזה ראוי ומחוייב לי להקל עצמי וכבודי להרבות ביקרו השיעור אשר ראיתי ונקלותי עוד מזאת מכאן ולהבא בכל מה שיבא הצורך בכיוצא בזה אמנם בכל זה הייתי שפל בעיני לא נקלה כי השפלות מדה אמצעית בין הקלות והכבדות בכמו אלו העניינים ויאמר שאין כל זה בעיניו שחוק וקלות ראש כמו שחשבה רק מדת שפלות וענוה אשר הוא דרך כבוד ומעלה למתבוננים. ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. כלומר עמם אביא ראיה על אמתת דברי זה שאם היו מלכות ושרות איפשר לחשוד כן אמנם כשהיו אמהות עבדי הן הנה תהיינה מדות ומופת שלא עשיתי לכבודן רק לכבוד השם יתברך אשר הכל חייבין בכבודו ואני יותר מכלן לסבה שקדמה. הנה שנמשכנו מענין לענין הדומה לו אשר לצרכו ולכוונתו נאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. וזה מה שיספיק בכוונה בענין חטא נדב ואביהוא אשר בעבורו פירשו למיתה כמו שמוזכר בזה החלק מהספור.