עקידת יצחק · פרק נ״ח, י״ח

וזהו אצלי מה שנזכר בפרק קמא דשבת (י"ב:) אמר רבי יוחנן כי הוה אזילנא בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה זמנין אמר המקום יפקדך לשלום וזמנין אמר רחמנא ידכרינך לשלום. והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקים לו לפי שאין מכירין בלשון ארמית שאני חולה ששכינה עמו דאמר רב יהודה אמר רב מניין שהקב"ה זן את החולה וכו'. וכן במסכת סוטה פ' אלו נאמרים (סוטה דף ל"ג ע"א) ותפלה בכל לשון והא אמר רב יהודה אמר רב אל ישאל אדם צרכיו וגו' לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ורחוק מאד שתהיה כוונתם ז"ל שמלאכי השרת אינן מבינין לשון ארמית או זולתו כי הם הראשונים לכל שבמדע. והלשון אינו אלא הוראת הדבור הפנימי אשר הוא שוה לכל. והנה מצינו נאמר בדניאל (ה') באדין מן קדמוהי שליח פסא די ידא וכתבא דנא רשים ודא כתבה די רשים מנה מנה תקל ופרסין. וכבר נתבאר בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין כ"ב.) שכך נכתב בלשון ארמי עם שנחלקו אם היה נכתב בא"ת ב"ש או בהפוך האותיות או בסירוסין והנה הכותב מלאך ה' צבאות הוא: אך כוונתם ז"ל לזרז האנשים שישתדלו לדעת ולהשכיל בתורה ובחכמה על הדרך שאמרנו עד שיוכר שלמותו בסדור לשונו בבואו להתפלל לפני אלהיו בלשון התורה הקדוש' והנקיה מכל סיג כדי שימצאו לו האמצעיים הנאותים להשלים רצונו ושלא ישים אדם עצמו מכלל שאינם יודעים לבקש צרכיהם רק בלשון הדיוט והוא הלעז המשותף לנשים ונערים. כי אנשים אשר כאלה כאשר יצטרכו לבקש צורכיהם מבוראם לא ימצאו להם מליצים ואמצעיים מפני חסרונן והוא מה שאמרו שמלאכי השרת אינן נזקקין להם לפי שאינם מכירים בלשונם לומר שאינם מטפלין אל לשון הדיוט ולא למתפלל בו כמו שאמר (רות ב׳:י׳) יהי מכירך ברוך (שם) מצאתי חן בעיניך להכירני. אמנם במקום חולה שהשכינה למעלה מראשותיו לזון אותו ולסעדו המקום בתורת חסד ירחם עליו ולא יקפיד על חסרונו וכמו שאמר (תהילים קט״ז:ו׳) שומר פתאים ה' וכן בצבור כדפירש"י ז"ל יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת רבים לא צריכי להו שנאמר (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס וגו' והוא עצמו מה שאמר שם (בסוטה ל"ג.) ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית והא תניא יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שאומר נצחו טליא דאזלן לאגחא קרבא באנטוכי"א ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדשי הקדשים שאומר בטלית עבידא דאמר שנאה לאיתאה על היכלא ונהרג גסגלגס ובטלו גזרותיו וכתבו אותו שעה וכיוונוה ובלשון ארמי אמרום אי בעית אימא קול דלא שמיע עביד איבעית אימא גבריאל הוה דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשון. ומן התימא נהי דבת קול יהיה דבר זולתי מלאכי השרת וכדפירש"י ז"ל עלה אותה מדה הממונ' על כך יודעת שבעים לשון מפני שנעשת להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות גבריאל מיהא מי לא הוה מכלל מלאכי השרת הא מדגבריאל ידע כלהו נמי ידעי. גם פסא די ידא אשר אמרנו הוה תיובתיה. ועוד שהרי אלו המאמרים לא שמעום אלא הכהנים הגדולים בבית קדשי הקדשים ולמה נשמעו בתרגום. אלא שכוונו בזה לפי הנראה כי כשהדבר בא על יד בת קול או מלאך או איזה שליח מן השמים ודאי ישתמש בכל הלשונות כי אין דבר נעלם מלמעלה כמו שתקנו חכמינו ז"ל נוסח הקדיש בל' ארמי לפי שהיא הלעז שלהם כדי לצרף הרבים בהבנתו ולשתף עמי הארן למנין עשרה. אמנם בתורת זכות וסיוע אין נזקקין ואינן קרובים ומכירים כי אם אל השואל בלשון תורה צחה וברה. ולזה היטיבו כל החכמים והחסידים הראשונים אנשי השם מעולם אשר ייסדו פיוטים נפלאים וסדרו בהם שבחים ותהלות מגבורות הש"י ומעוצם פליאותיו איש איש ממלאכתו אשר המה עושים אשר הענינים ההם כלם בכלל מאמר הוי זהיר בקרית שמע הקודמת לתפלה שהיא ההשכלה והמדע בו יתברך ובמעשיו כמה שאמרנו ראשונ'. ואמר עוד (אבות פ"ב) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע כאלו היתה התפלה חובת הגוף לבד לעמוד בתפלה שעה אחת או יותר או פחות כפי התקון המסודר יום יום מבלי שיקפיד שיכוין בלבו בתפלתו או לא כי ודאי אין הפרש בין תפלה זו לצפצוף העופות המצפצפי' המהגים בלי שום דעת ותבונה ואיך יזקק אליו הבורא יתברך והרי הוא פוטר אותו בסוף תפלתו שאומר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך (ברכות ד':) וכאשר היה מתפלל לבד בפיו ולשונו ולבו בל עמו הנה לא יהיה לרצונו. ובכאן מקים תמה למה שנמצא בירושלמי פרק היה קורא אמר ר' חייא סבא אנא מיומוי לא איכוונית אלא חד זמן בעית כוינית והרהרית בלבי ואמרית מאן ליעול קמי מלכא קדמאי אלקפתא או ריש גלותא שמואל אמר אני מניתי אפרוחיא פירוש העופות הפורחות. רבי בון אמר אנא מניתי דומסיא פירוש שורות אבני הכותל אמר רבי מתניה מחזיק אנא טיבו לרישי דכד הוה מטי למודים כרע מגרמיה. כי הנה לפי הנראה דברים אלו הם מכוערים מאד לכל האנשים כל שכן לאנשי השם כמו אלה. ואם אנוסים היו ולא יכלו לעמוד על יצרם למה יכתבו דבריהם אלה על ספר להכשיל בהם את הרבים להתפקרם בענין התפלה ולתלות עצמן בגאוני עולם שכן עשו. אמנם בעיני כיוונו בזה להפליג הענין ולהגזים בו כפי הראוי שיובן משם לפי מעלת חסידותם להודיע שאין צריך לומר שהאדם כשישוב פניו אל הקיר מתראה כורע ומשתחוה מתודה ומתפלל ולבו שוקע במצולות מחשבות עסקיו הזמניים אשר הוא פונה עליהם יום יום שעבודתו נכריה וזרה גם תפלתו תועבה. אלא שגם המחשבה בעת ההיא בדברים העיוניים היא מזקת מאד וכמו שאמר (שבת ו':) זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד והנה בהיות החכמים האלה חיים תמיד בחיים המחשביים ואינן יכולין להפנות עצמן מהעיון אפילו שעה אחת הם חושדין עצמן שלא כיוונו יפה בתפלתם ומחשיבים עצמם כאלו מהרהרים אז בדברי הבאי. והנה ר' חייא יתכן שהיה מתודה כי פעם אחד בהיותו מתבודד בתפלתו אגב עיון תפלה בא לחשוב ממדרגות האנשים קצתם מקצתם כמו שאדם עשוי לחשוב כן בברכת אבות בזכרו זכותם ומעלתם משאר האנשים. או ענין הבעלי תשובה עם הצדיקים הגמורים בברכת השיבנו וסלח לנו או מדרגות הצדיקים והחסידים בברכתם וכדומה ממה שימשך לו מעיון תפלתי ודמה אותו לחושב מאן ליעול קמיה דמלכא קדמו וכו'. והוא דמיון נאות. ועל זה הדרך אמר שמואל שקרה לו בזה בעיונו בברכ' אתה חונן בהבדיל ענינו בין כחות הנפש אשר נתחלקו אל הדעת ואל הבינה ואל השכל שהוא עיון דק ונכבד כמו שנתבאר במאמר הששי מספר המדות ולזה אמר אנא מניתי אפרוחי' כלומר שהיה מחשב בכחות הנפש ומספרם אשר בם יגביה האדם לעוף על כל הנמצאים השפלים כלם ועל דרך שאמר הכתוב (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. גם רבי בון בעברו על מאמר קונה הכל ומה שיצורף לזה יעלה על לבו סדרי בראשית גבוה מעל גבוה כמו שהוא מבואר מענינ' ולזה אמר אנא מניתי דומסיא כי המעלות ההם הם שורות הבנין הכללי ומפני גודל ערכם אמרו שאפילו מחשבות אלו ודומיהם היו לזרות ונכריות להם כדברי המשלי' אשר הניחו. אמנם רבי מתניה כל כך היתה כוונתו מעוטה בעיניו שאמר שהיה מחזיק טובה לראשו שכורע במודים לומר שהוא כורע מעצמו עם היות שאין כוונתו באותו עומק שהראוי להיות בו לעת הכריעה לפי רוב החשק אל ההכנעה אליו יתעלה אשר בידו להשלים צרכי תפלתו. כך ראוי לבאר דברים אלו לפי ענינם ולפי שלמות האנשי' האלה וכיוצא בהם ולהסכי' עם מאמר רבי שמעון אל תעש תפלתך קבע אלא תחנוני' לפני המקום ברוך הוא שנאמר כי חנון ורחום וגו'. שזה כולל כל מה שאמרנו שהוא בא בשם ה' צבאות ובהכרת מדותיו האלהיות. ואמר ונחם על הרעה לזכור ענין התשובה והטהרה ההכרחית כי הוא הנרצה באומרו (שמות ל"נ) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם. ואמר אל תהי רשע בפני עצמך כי הנה המתפלל בלי כוונה הגונה הנה הוא נופל כרשע ומיוחד בפני עצמו וזה כי הכופר בהשגחה אינו מתפלל גם המודה בהשגחה והוא משולח ביד יצרו לבלתו בוא בעול התבודדות התפלה ועזיבת עסקיו אמנם שירצה להתפלל ולא יחוש לכוונת התפלה אלא שסובר שהסגולה דבקה בדבורים או בקביעות השעה לא בכוונת המשמיע והשומע. הנה הוא רשע נפרד בפני עצמו לא רשע של כפירה ולא רשע של עצלה אלא רשע שבוש ובלבול הדעת והוא מגונה מאד. מכל מקום כללה זאת המשנה מענין התפלה ומהפנות הגדולות הנכללות בה ומאופן סידורה מה שכיווננו אליו: