עקידת יצחק · פרק נ״ז, ו׳

ובמדרש (ילקוט יחזקאל רמז שנ"ח מפסקת') שאלו לחכמה חוטא מה ענשו אמרה (משלי י"ג) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה ענשו אמרה (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה ענשו אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה חוטא מה ענשו אמר יעשה תשובה ויתודה ויתכפר דכתיב (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב (תלים כ"ה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך: הנך רואה כי חז"ל סדרו בכאן הדעות הנופלות בזה הדרוש ונתנו חלופם לפי טבעם וענינם. וזה כי המה ראו שהחכמ' האנושית לפי שרשיה והנחותי' מצד פחיתות החוטא וגודל אשר חטא לו היותו בלתי בעל תכלית ובלי שום ערך ודמיון כלל כמו שאמרנו לא תגזור בחוטא שום תיקון כלל אלא שהחטאים תרדף רעה עד כלותם לשרש מארץ גזעם וכמו שנאמר בבית עלי אשר זכרנו (ש"א שם) וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. אמנם ששאלו למדרגה אשר עליה והיא המדרג' הנבואיית אשר תשיג במהות הנפשית ואמתת עצמותן ויודע שלכל אחת מהן מחיצה בפני עצמה ולא תתקשר נפש הבן עם נפש האב ולא עם זולתו מהקרובים כשאר בשר עד שיחוייב שתפסד קצת וכמ"ש החכם שלמה ברוח קדשו על זה החלק השלם מהאדם (קהלת ד׳:ח׳) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו כמו שפירש שם היטב לזה תשיב אמריה הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה (יחזקאל שם). והכוונה כי לא כאשר תגזור החכמה האנושית חטאים תרדף רעה מאב לבנים כי כל אחת מהנפשות היא נבדלת מחברת' ולא תשיג האחד עונש זולתה כמו שביאר לגמרי באומרו קודם זה (שם) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החוטאת היא תמות. ואמר למה יתיחסו הנפשות לאבות ולבנים כי במה שהן נפשות אין להם אב ובן כי כלם הם שלי בענין אחד כאומרו (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו'. כלומר לא יתגודד הבן בעבור האב כי בנים אתם לה' אלהיכם ועוד אביכם חי ולא האב בעבור הבן כי הבנים בניו יתעלה וכל זה בבחינת הנפשות ואם כן החוטא לבדו ישא עונו כמו שיבא שער צ"ט ב"ה. וזאת היא תשובת הנבוא' מצד מה שהיא שלמות מושפע באיש הנביא לבד: אמנם מצד שהיא נבואת תורה כוללת משימה דת אל הכלל היתה תשובת' יביא קרבן ויתכפר. וזה שיתכן מאד לפי התועלת הכללי שתושם דת שהחוטא בשום צד על אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה יביא קרבן ויתכפר כמו שהסכימו בזה כל הראשונים ז"ל שהוא תועלת נפלא בו יבואו האנשים החטאים לכלל דעת והכרה בשיעור חטאתם כאשר יראה שהקרבן הנקרב על חטאו ישחט ויופשט וינותח וישרף על האש אשר על המזבח כי ישים אז על לבו שכן משפטו על חטאו וכן ראוי שיעשה לו לולי ה' שרחם עליו לשום אשם נפשו או זולתו מהקרבנות ומתוך כך יהיה מורא שמים עליו באופן שלם והיתה זאת תחבולה נפלאה לפי שעל הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם בהגיע אליו שיעור ענשו. הלא תראה קין כאשר שמע מפיו יתעלה שאמר לו (בראשית ד') קול דמי אחיך וגו' ועתה ארור אתה מן האדמ' וגו' כי תעבוד את האדמ' לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ וגו'. הנה אז הכיר גודל עונו ואמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו'. ואמר כי מתוך כובד העונשין יכיר גודל החטא מה שלא היה מכיר בו תחלה. קרה לו ולחביריו בזה, כמקרה השכור הנכנם אל החנות ושותה ומשתכר ואינו מכיר רוב שתייתו עד שישאלו ממנו מעות הרבה. וכמו שאמר החכם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כ"ג) בכיס כתיב ויש אם למקרא ולמסורת. וטעם המסורת כי כאשר יתן בכיס עינו וישתה לפי דמיו לא לפי רצונו אז יתהלך במישרים. וטעם המקרא כי היושר השלם הוא כאשר יתן בכוס עינו ובבחינת הנזק המגיע לו ממנו יבדל מהמותר לא מדאגה מדבר ההוצא' ולא מזולת'. מכל מקום העונש יורה חטאים שיעור חטאם. וזה לשון הרב המורה פרק מ"ו חלק ג' ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כוונת אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי כי צריך להזכיר חטאו תמיד כמו שנאמר (תלים נ"א) וחטאתי נגדי תמיד. ובמדרש (זוהר פ' ויקרא) חד עתירא קריב קמי כהנא תרין יונין אמר ליה כהנא קורבנא דא לאו דידך הוא אתי לביתיה והוה עציב אמר ליה אחוי אמאי את עציב אמר ליה דלא קריב כהנא קורבנא. אמר ליה ומאי איהו אמר ליה תרין יונין אמר ליה לאו דידך הוא דהא כתיב (ויקרא י״ד:כ״א) ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא שחי תורים וגו'. אלא קריב קרבנך. אמר ליה ומה איהו אמר ליה חד תורא. אמר ליה ומה כל כך חמירא חד מחשבה נדירנא דלא סליקנא על לבא עוד מחשבה דחטאה מכאן ולהלן מה עבד כל יומא אשתדל בסחורתא ובליליא נאים כד איתער קרי ליה אחוי למילף לה מילי דאורייתא והוא לעי עד דסליק יממא אשתכח דאוליף אוריתא והוו קראן ליה יהודא אחרא. והכוונה מבוארת מכל צד. אמנם היה זה הקרבן מכפר בין שיהיה מהבעל חי הבלתי מדבר או מהדברים אשר תחתיו על השגגות אשר תיעשנ' בלא יודעים. אמנם כאשר יחטא האדם בדעת כמו שנתבאר בב' ובג' מהז' מספר המדות ויבא ענינו בפרשת סוטה ונזיר שער ע"ג ב"ה הנה אז לא נתן לכפרת קרבן מב' טעמים. הא' כדי שלא יתפרסם לרבים כי יש אדם משכיל ושלם בדעתו ויודע רבונו ובלתי כובש את עצמו מעשות הרע בעיניו כי הוא שלוח רסן והתר רצועה להורות חטאים בדרך פשעם. והב' כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ״ח:ה׳) הכזה יהיה צוה אבחרהו יום ענות אדם נפשו. ואמר (שם) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' כמו שיתבאר בפרשת יום הכפורים שער ס"ז בעזרת האל. ומה יקר מאמר הנביא האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך וגו' (מיכה ו') ירצה שהפשע והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד איך יכופר בזבח ומנחה ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו. אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה בעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיו. (מיכה שם) וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים (ר"ה י"ח:). והוא מאמר החכם (משלי כ״א:ג׳). עשה צדקה ומשפט נבחר ליי' מזבח. והוא מאמר השם יתעלה לבדו יעשה תשובה ויתודה ויתכפר. והוא מבואר כי זה לא ידבר כי אם במזיד באשר הוא צריך לעשות תשובה כמו שאמר (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל יי' הדא הוא דכתיב טוב וישר יי' על כן יורה חטאים בדרך. ירצה כי הוא טוב ורוצה בקיומם של בריות והוא ישר ומצד יושרו הוא חפץ במשפט ואיך יתפשרו שני הענינים כי אם במה שיורה חטאים בדרך התשובה כי אז יוסכמו הטוב והיושר יחדיו לרחם על החוטא ואפילו מזיד. ואצל התשובה בשער ק' יתבאר זה יותר בעזרת האל. והכלל שזה המין מהקרבנות לא יקשה עליו מציאות כוונתו וגם לפי דרכו יצדקו מאד הכתובים המורים על צרכם עם אותם שיורו שאין חפץ השם יתברך בהם כי טוב הוא לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן וכמו שאמר החכם וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אשר אינם יודעים לעשות רע (קהלת ה'). יאמר זה על הקרבנות המצווים בתורה על השנגות הנעשות בלא יודעים. ואמר כי יותר טוב וקרוב לשכל לשמוע דברי התורה והמצוה עד שידע ויכיר בין טוב לרע לפי התורה ממה שיעזב אל הפתיות ויבא בהם לידי שגגות המחייבות להביא עליהם זבח לפי שלא ידעו בעשות הרע. ועל זה הדרך יתבארו כל הכתובים המרחיקים אותם ואם הם רבים לא אאריך בביאורם רק מה שיבואו לפי דרכנו. ובהמשך דרכנו נוסף על מה שדברו בהם הראשונים בפירושיהם. אמנם המין השני מהקרבנות אשר בלי עון יריצון ויכוננו כנון זבחי שלמים נדר או נדבה עולת ראיה חנוכת המזבח וחנוכת הבית וכדומה הוא מה שיקשה מאד טעמו על השכל האנושי כי לא יוכל למצוא מה העבודה הזאת ומה טעם יש בה עד שהזרות והקושי הזה הכריחו לרב המורה ז"ל לכתוב מה שכתב בפרק ל'ב מהחלק הג' שכלם הם מכוונים מהתורה האלהית על הכוונה השניה ולבער גלולי ע"א המורגלת ראשונה ואין אחד מהם שיהא מכוון לעצמו ותלה סברתו זאת במאמר ירמיהו (ז) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום וגו'. על דברי עולה וזבח כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו'. ויתר הכתובים אשר יובן מהם שאין חפץ השם יתעלה בקרבנות כמו שאמרנו. וכבר השיגוהו האחרונים (רמב"ן ויקרא) בטענות חזקות והכו על קדקד סברתו זאת מכות גדולות ונאמנות לא זורו ולא חובשו מטעם רבוי הקרבנות וחמר דקדוק ענינם ופרטם ורובי תורתם ומשפטיהם וכל הלכותיהם שא"א שיהיה הכל ללא דבר. לא נעלמו דברים אלו מעיני הרב אלא שהפשיר אותם במים קרים לא תתקרר הדעת בהם וזה כי הוא כתב זה לשונו ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבבך ותאמר לי איך באו מצות ואזהרות ופעולות עצומות מבוררות מאוד והושם להם זמנים והם כלם בלתי מכוונות לעצמם אבל מפני ד"א כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כוונתו הראשונה ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונ' ויתן בנו יכולת לקבלה ולא היה צורך לאלו העניינים אשר חשבת שהם על הכוונה השנייה. שמע תשובתך אשר תסיר מלבך זה החולי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין ובשוה והוא אומרו (שמות י״ג:י״ז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ראה איך צדד הרב פני הספק אל אופן שיוכל לקבל תשובה מה באומרו כאלו היא תחבולה וכו'. ואי זה מונע וכו'. כי עקר הקושיא אינה רק שאפילו לנהוג בענין זה אופן התחבולה ודרך המנהג הטבעי בתאר הענינים שזכר היה סכלות עצומה להאמין כי ראה השם יתעלה להרבות מהם בכמו זה השעור ולדקדק במעשיהן כל אלו הדקדוקים ולהחמיר עליהם כל החומרות ההם ולחלל עליהם כל ימים טובים ושבתות שבעולם אחר שלא היתה הכונה רק להעתיקם מהם. ועוד שודאי הנדון שלפנינו הוא הפך המשלים שהביא וזה כי שם לא נמשכה התחבילה כי אם זמן מועט ונשאר תועלת התכלית לעד אבל בכאן נשארה תעתוע התחבולה לנצח לתכלית שלא היה הצורך בו אלא במעט זמן מההתחל' לבד. וגם כי הוא הודה שלא הספיקו לו כל ספרי הצא"בה למצוא סבה לכל מעשה הקרבנות כמו שהוא ביין הנסכים ובאזוב ושני התולעת ושתי צפורים לא במצורע ולא בפרה אדומה כמו שכתב פרק מ"ו ומ"ז חלק שלישי וכן בפרק מ"ח כתב שלא מצא שם טעם לאיסור בשר בחלב ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא וכו'. ועוד קשה מזה למה לו לשלמה המלך להעלות אלף עולות פעם אחת (מלכים א ג׳:ד׳) וליתר המלכים אשר כן עשו אשר לא צוו עליהם ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה. ומה יעשה אל קרבנות האבות אשר העבירו גילולי עבודת אלילים מהארץ. גם בקרבנות הראשונים. אדם קין והבל ונח אשר לא קדמה להם עבודת אלילים מעולם וכ"ש שלא נצטוו עליהם על הכוונה השנית. והנה אלו הם קושיות חזקות אשר לא יוכל להרפא אמנם הנרבוני שעשה עצמו זקן ביתו של הרב ז"ל ואפטרופא שלו בהגיעו בפירושו אל הפרק הנזכר הוא מתמרמר מאד כנגד אלו המקשים הספקות העצומות מנח ובלעם ושמואל וזולתם וגם נגד המקבלים אותם ומשתדלים בהתרתם ואמר שאלו ואלו לא הבינו כוונת הרב בפרק ההוא ולא ירדו לסוף דעתו והתחכם לבאר כי הנה הרב לא חשב לתת טעם על תועלת הקרבנות וצרכם כי תועלתם ידועה ונכרת שהם העבודה היותר מפירסמת שתעשה לשם אלהות כענין התפילות והצעקות והצומות ודומיהם שהם מחזקים האמונה ומעוררים הכוונה וההתיחדות אל האלהים. אבל שכל עצמו היה לתת טעם למה שנצטוינו עליהם בתורה כי אמר שהיה זה להרחיק אותנו מעל אלהים אחרים ולהסב לבנו אליו ושכבר היה מותר אצלנו זאת העבודה כיון שלא נעשת בבחינת עצמה רק על הכוונה השנייה שהיא ההתעוררות על חוזק האמונה וההתיחדות הנזכר אלא מפני שיהיה דבר זר בעיני המונם כמו שאומר בזמננו זה שלא יתפללו אל השם ולא יצומו לפניו אבל שיספיק בכוונת הלב לבד ואף על פי שגם זה לא ירע רק בלב ההמון כי החשובים כבר אמרו ודומו סלה. סוף דבר שהקרבנות אצל הרב ז"ל כדברי הצומות וזעקתם שוה בשוה אלו ואלו שלא יבוקשו בבחינת עצמן כי אם על הכוונה השניה ובזה האריך וכפל דברים ומאד אפלא מזה האיש כי מנהגו בכל מה שביארו בספר ההוא או רובו לטמא הטהרות ולפגל הקדשים ולפחות לגלות מומים נסתרים. ועתה משתדל לטהר ולתקן את הדמאי בתעתועים ודברי הבאי. שאם כדבריו מה צער היה לו לרב בטעם הקרבנות שהוצרך להקדים חידות ומשלים מפליאות הטבע ותחבולות המנהיג היה לו לומר שמעשה הקרבנות והתפלות והצומות והדומה מהם כלם הם ממין אחד והוא לחזק אמונת מציאותו יתעלה והשגחתו ולסבב הבקשה והתוחלת מאתו יתעלה לא מהזולת. ואחר שיש בעצמיותן טעם נכון למה לא היה הטעם ההוא סבת צואתן בתורה ולמה אמר שהיה מבטלן אלא שלא הספיקה לו תחבולה לזה. והנה הרב עצמו שם הבדל נפלא בין הקרבנות והתפלות כמו שאמר כי לפי שהתפלות הם קרובות יותר אל הכוונה הראשונה לזה היה מצותן בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום אמנם הקרבנות שהיו רחוקים מהכוונה הראשונה המעיט מציאותן מאד. ועוד אם כדבריו למה לו לרב ז"ל לעורר על עצמו זה הספק העצום לומר ואני יודע שנפשך תברח וכו'. כי למה תברח נפשנו שאין ספק שכל מיני העבודות כל עוד שירבו ויארך ענינם ואפילו יותמדו בלי הפסק הוא יותר מועיל כי לפי כן תתחזק האמונה ותתרבה האהבה וימצא הדבקות וכמ"ש (ברכות כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו ולמה לו לבקש תחבולות דרך המדבר ים סוף. והכלל שאין ממש בסניגוריא זו להוציאו מידי הספקות העצומים וכמדומה לי שאין דעתו של סניגור זה נוחה בדבר בלתי מתוקן אם לא שימציאהו מעצמו מי יתן איפא החרש יחריש ולא יטיל מומים במקום שאינם ועל כיוצא בזה אמרו (במדבר רבות פ' כ') לא מדבשיך ולא מעוקציך. ועתה אומר כי מה שיראה האמת והיושר בענין הזה הוא שכל הקרבנות כלם הם באים בעצם וראשונה לשתי הבחינות הראשונות שזכרנו ראשונה רצוני לפיוס ורצון לפני האל יתעלה ונתוכחת מוסר המקריב אלא שיתחלפו ב' המינים בעניינים האלה בפחות ויתר. אמנם השלישית והיא תועלת המשרתים תמשך מהם במקרה ובכוונה מה כמו שהרביעית והוא השחתת הנקרב תמשך בהכרח ובלא כוונה אליה כלל. אמנם איך יתכן שיהיה זה מבלי שישיגונו הספקות הנזכרות הוא כפי מה שאומר אחר שאזכור דעת החכם החבר ז"ל אשר השיבו אל המלך כוזר על שאלה זו עצמה למה שראיתיהו כמו שער לבוא בו אל אלו העניינים החמורים עם שלא נשלמה התשוב' על ידו. וזה כי הוא ז"ל אמר (כוזרי מ"ב סימן כ"ו) שכבר ימצא דבוק השכינה האלהית עם האומה הישראלית באמצעות הקרבנות הנקרבים בבית מקדשו כענין שתמצא הנפש השכלית עם הגוף על ידי המזונות שנזון בו וכמו שלא נודע טעם הזנת זאת הנפש העליונ' באלו המזונות הגשמיים שאינם מטבעה אבל מצאנו ראינו תועלתם. ככה לא נדע טעם צורך השכינה אל אלו הקרבנות אבל נמצא דבקות השכינה עמנו באמצעותם. והנה הוא מבואר כי נוסף על מה שהוא ביאר הדבר הנעלם בנעלם כמוהו. הנה המשל אינו דומה לנדון וההבדל ביניהם הוא גלוי כי הנה המזון הוא צורך נכר ומפורסם לבריאות הגוף אשר הוא הכרחי לעמידת הנפש וקיומה אצלו ודאי תטרד בטרדת הגוף כמוזכר שם מה שלא יהיו כן הקרבנות לא צורך השכינ' ולא צורך האומה כדי שתתקיים עמהם השכינ' והדבקות האלהי ביניהם. ובמקום הזה לא נלמוד סתום מן המבואר אחר שלא הושוו בטעם. אלא שאני אומר שהענין בהם שוה ומבואר בלתי מוסכל וזה כי כמו שיושלם בריאות הגוף על ידו המזונות ובבריאותו יהיה לו שלום עם נפשו ותדבק אליו. כן יהיה הענין באלו הקרבנות כי בטוב ההשקפ' הם נותנין הבריאות והשלמות אל כללות האומה ואל יחידיה וסגולותי' כדי שימצא אצלם הדבקות האלהי בלי ספק. והוא כי מהידוע שהנפש האצולה והמתעצמת באדם השלם ברוב זירוזו והשתדלותו אשר על זה נאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה כמו שנתבאר שם שער ו' היא נפש יקרה ומעולה מהיותה חיונית או היולאנית. והנה כמו שהם נבדלות במהיותיהן כן נבדלו מזונותיהם אשר בהם יתפרנסו ויתקיימו אצל הגוף כי הנפש החיונית אשר היא השלמות הראשון אל הגוף ניזונת ומתקיימת אצלו במאכל ובמשק' הגשמיים. אמנם זאת הנפש האצול' הרוחנית אינה מתפרנסת רק בדברים מחשביים שכליים כי לחמה הם כמו שנתפרנס' נפשו של אדונינו עליו השלום ארבעים יום זה שלש רגלים. וכבר כתבנו שם שלא היה ענין רחוק מאד אצל טבעה וכן בכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מיוחדת לה אם שתהי' סעוד' של מצוה או שיכוין אל המצות התלויות בסעוד' ההיא מכשרות המאכלים והרחקת האיסורין לפי דרכי התורה או שיכוין אל ברכותי' או להסעיד הגוף ולהבריאו לעמוד לשרת לפני אלהיו בתושית התור' והעבוד' ולצאת ולבא בכל דבר שבקדוש' כי באמת הכונות האלו הנכבדות והרוחניות יעמידו הנפש הנכבדת ויקיימו אותה כי היא קדש ומן הקדשים תאכל. והוא טעם כי על מוצא פי יי' יחיה האדם (דברים ח׳:ג׳) כמו שנתבאר זה הענין כלו בשלמות בפרשת המן המיוחדת אל זה הדרוש הנפלא שער מ"א. והוא מה שאמרו ז"ל (ברכות ס"ד) כל האוכל מסעוד' שנהנה בה תלמיד חכם כאלו נהנה מזיו השכינ' כי השכל הנאצל הוא ודאי הת"ח המובהק המיסב בראש ועליו אמר החכם (משלי כ"ג) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כי אם בעל נפש יקרה הוא הרי הוא שם לפניו וחייב להכין לפניו מטעמים כאשר אהב כמו שכתבנו זה בשלמות בפרשת ויחי אצל מה שאמרו רב נחמן ורבי יצחק הוו אכלי בסעודת' וכו'. שער ל"ב. וזה ענין נכבד מאד ואמיתי יושלם ענינו במקומות שזכרנו ויתאמת איך תתקיים הנפש השלמ' בגוף על ידי מזונותי' הראוים לה. ועל זה הענין עצמו תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה הנבחרת במעש' הקרבנות לא מצד שהם מאכל לשכינ' ולא לאומ' רק שבהיטיב כוונתם בהם והקריבם באופן נרצה ונאות יועילו למו להשלים נפשם ולהכשיר מעשיהם לפני השם יתעל' עד כי טוב כונתם ועוצם שלמותם יהיו סבה מחייבת להמצא אצלם השכינ' האלהית ולא תפרד מהם בשום צד וכמו שאמר על הקרבנות בכלל ריח ניחח ליי' נחת רוח לפני שצויתי ונעשה רצוני (ספרי פ' פנחס) ובהסתלק הכוונה הזאת השלמ' מעל הקרבנות נעקר השלחן האלהי מלפניו ונתפרד' חביל'. האמנה כי טוב הכוונה והכשר' בענינם היה קשה למצוא אותה מצד הקרבנות המצויים בתורה לפי שלא נודע טעמם ומי הוא זה ערב אל לבו לשער בהם שום השער' אנושית, לבד זה מצאנו קרבנות רבים ונכבדים אשר הם הקריבום שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח אשר לא צוה אותם ויראה שיש רשות לכל בעל דעת או שחוייב לתור ולדרוש בהם ובכוונתם אחר שהסכימו עליהם בטוב שכלם ויושר דעתם כי על כן הפליג בשבחם באומרו (במדבר ז׳:ב׳) ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים וכבר אמר ר' פ:חס בן יאיר (במדב ר רבות פ' י"ג) נתנאל בן צוער השיאם עצה זו דכתיב בו הקריב את קרבנו וגו'. לומר כי מעצת החכמ' המצוי' אצל שבטו מכל זולתו היה זה: