עקידת יצחק · פרק נ״ה, ט׳

א אומרו (שמות ל"א) אך את שבתותי תשמרו. כי אחר שהיום הזה הוא יום מיוחד בשבוע כמו שהוא יום הכפורים אחת בשנה וכדומה למה נזכר שבתותי בלשון רבים. אם בכאן ואם בזולתו מהמקומות את שבתותי תשמרו (ויקרא כ'). ובנביאים (יחזקאל כ׳:י״ב) את שבתותי נתתי להם (שם) ואת שבתותי חללו. ואין לומר שכולל שביתת שאר המועדי' שבפרשה שהרי נאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם ולא נאמר כי אות המה. ועוד שכבר ביאר שהשבת לבד היא האות המיוחד אשר בינו לביניו באומרו (שמות שם) ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וכן הנביא אומר (יחזקאל שם) וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם: ב בבוא בפרשה זו ההכפל בענין מצוה זו מה שיפלא עליו כל בעל שכל. כי אחר שאמר אך את שבתותי תשמרו כי אות היא וגו' חזר ואמר (שמות שם) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה וגו' ואחר חזר ואמר ששת ימים יעשה מלאכה כל העושה מלאכה ביום השבת וגו' ואחר כך ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' כי ששת ימים וגו' והנה רוב דבריה וקושי התרתם מבואר מאד. והרמ"בן ז"ל כתב (כי תשא שם) שהיא מפורש' לו לפי רמזיו מעניני הקבלה ואני בער ולא אדע. והנה בפרשת ויכלו (בראשית א') יש גם כן מזה הענין נאמר ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. ואחר וישבות ביום השביעי ואחר ויברך אלדים את יום השביעי ועוד ויקדש אותו כי בו שבת וגו'. ואם שכבר התבארו הכתובים האלה במקומו בשער ד': ג בפרשה זו עצמה באומרו מחלליה מות יומת כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש ההיא וגו'. כי איך יהיה טעם מחלליה מות יומת מאמר כי כל העושה בו מלאכה וגו'. ועוד אומרו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת כי היה לו לומר ושמרו בני ישראל לעשות את השבת: ד כי מאחר שהמצוה היא השביתה של יום השביעי אל הטעם הנפלא שכתבנו בשער הנזכר מה זה ועל מה זה שבכל מקום שבאת מצוה ואזהרה על השבת צוה לעשות מלאכה בששת הימים כמו שיראה מפשוטו של מקרא באומרו ששת ימים תעשה מלאכה. (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד. ואין לומר שהוא לתת רשות שמהיכן יחשב בהן שום חשש איסור. וכבר באו על זה דברי חכמינו ז"ל (מכלתא שם) ללמד שהמחשבה בעסקיו מועלת ביום הזה אבל מצד רבוי ההכפל עדיין הקושיא במקומה כל שכן שהכתוב הבא בפרשה הזאת לומר ששת ימים תעשה ודאי מצוה היא על מלאכת המשכן שאמר עליה אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ויש לומר שיהיה בנין אב לכלם. ועוד למה קצר משה במה שנאמר לו על ענין זה בפרשה ההיא שזכרנו. ולמה זכר בראשונה מה שנאמר לו באחרונה: ה במה שכבר נתנה התורה למצוה הזאת שתי סבות מתחלפות. בדברות הראשונו' נאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' והוא זכר חדוש העולם ובמשנה תורה (דברים ה׳:ט״ו) אמר וזכרת כי עבד היית במצרים וחתם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. וכבר השתדל הרב המורה להתיר הספק הזה בפרק ל"א חלק ב' שאמר שבאו במצוה הזאת שתי עלות מתחלפות לשני עלולים מתחלפים כי העלול במאמר הראשון כבוד היום והגדלותו כמ"ש (שמות שם) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו והוא מה שימשך לעלות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש (שם ל"א). אמנם תתו לנו תורת השבת הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים וכו' ככתוב שם. ואמת זה במה שאמר במאמר הראשון על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ובמאמר השני על כן צוך ה' אלהיך. והענין נכון והדקדוק נחמד למראה אלא שצריך לדחוק לפי פירושו כי מה שאמר בדברות ראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' לא יהיה מוסב למעלה כלל ותבא מצות השביתה בכאן בלי טעם ומילי מילי הוא קורא וכל זה הוא דבר זר לפי הפשט: ו מה שבאת ההזהרה בראשונות במלת זכירה ובשניות בשמירה וכל שכן למה שאמרו רז"ל (שבועות כ':) ששניהם בדבור אחד נאמרו שיראה שהיה זה צורך גדולה למצוה זו: ז בטעם מאמרם זה שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. כי יש מי שאמר שמלת זכור תורה על מצות עשה שבשבת ושמור על מצות לא תעשה שבו ואמרו כי בדברות הראשונות כיון אל מצות עשה שבו להורות על חדוש העולם כמו שאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ובשניות על מצות לא תעשה שבו שהוא השביתה ממלאכה זכר שהשם יתעלה השביתם מעבודת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' ואמרו כי שני הענינים הללו נכללו בדבור השבת. וכבר הקשה על זה החכם בעל העקרים בפרק כ"ו מהמאמר השלישי מספרו שאם כן היה ראוי שלא יזכור בדבור זכור לא תעשה מלאכה. ואחר שזכרו אין טעם לפירוש ההוא כלל גם בטל דברים אחרים שנאמרו בו. והוא ז"ל אמר כי בדבור זכור כיון להודיעם אמונת החדוש כמו שאמרו. ובדבור שמר הודיע שהוא פועל ברצון כמו שנאמר וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' כי מי שחדש העולם כרצונו יוכל להתמיד לעשות כאלה וכאלה לא זולת. ולפי ששני אלו הענינים נזכרים ונרשמים בדבור השבת אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כלומר ענין החדוש הנזכר בראשונות וענין הרצון התמידי הנזכר בשניות בדבור השבת נאמרו. והנה הוא שבח זה הפירוש להפליא ואמר שלא ראה כמוהו לכל המפרשים אשר קדמוהו. ואני איני רואה בעקרו שום טעם לשבח כי לפי דבריו לא שמשו בכאן מלת זכור ושמור בדבר שתבא הוראתם עליו ולא לקחום רק לסימני התחנות הדבורים ההם כענין שאומרים ספר בראשית או ספר ויקרא וזה מגונה וכמעט יצדקו ג"כ דבריהם אם יאמרו וישמע יתרו ואתחנן בדבור אחד נאמרו והוא מבואר: אלו הן הספקות אשר ראיתי זכרונם הנה להיותם הערה וגלוי דעת להבין ולהשכיל במעלת המצות הזאת וגודל ערכה אצל שאר כל המצוות ואיך הישיר אותנו בשני פנים אשר בם תושלם כל הישרה שלמה. האחד בהוראת תכלית האדם והכרתו. והשני בהודיע הדברים המביאים אליו והתישר אליהם. וזה בקיים בנפשותינו אמונות נכבדות ודעות אמיתיות בג' פנות ועקרים אשר ההגעה אל ההצלחה ההיא בלתי אפשרית זולתם. והם כמו מדרגות לעלות מזו לזו עד העליונה. ואחשוב שבהשקפתן יותרו אלו הספקות ויותרו פשטי הכתובים יפה לפי חומר הענין ותכונתו: