עקידת יצחק · פרק נ״ה, י׳

העיקר הראשון מה שמגיע אל כללות שומריה מאמונת אמתת החדוש אשר יתלו ממנה ענפים ושריגים אין מקום לשום דת זולתם והוא יכולת השם יתברך על הנמצאים עליונים ותחתונים למה שהם מעשה ידיו ואפשרותו לחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ להיטיב לאוהביו ולשומרי מצותיו או להנקם מצריו כמו שנתבאר שם מספורי הבריאה והמבול. והנה להודיע הענין הנפלא הזה ואופן החדוש המוחלט אשר עשו ידיו באה האזהרה וההקפדה על שמירת יום השביתה למה שהשביתה היא המבארת ומאמתת היות זה החדוש מוחלט מאפס הגמור. וזה כי לכאורה יש לשאול אחר שהחדוש הוא בפועל לא בשביתה למה תהיה השביתה זכר לפועל היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שנמנה סבוב ששת ימי המעשה לעולם. אלא שבטוב הבחינה השביתה היא העדות על החדוש מאפס המוחלט שתעיד שעשה מלאכה בתחלת הבריאה שכבר שבת ממנה משם והלאה ואי זו היא מלאכת חדוש יש מאין כי להמציא מצואין יש מיש לא שבת לעולם. וכמ"ש (בראשית א׳:א׳) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. וזה להוציא מדעת הנמשכים אחר דעת הקדמות מבני עמנו המגלים פנים בתורה ואומרים שיסבלו פשטי ספוריה הדעת ההוא הנפסד חלילה. כמו שכתבנו וביארנו ענינו היטב אצל פירוש ויכלו שער ד' כי אין להם המלט משיכפרו בתורה בכללה או שיודו בזה החדוש הגמור אשר הוא היסוד והעקר אל מציאות הטבע המעולה. והמתבונן במעשיו אשר בו יתפרנס העולם על פי ההנהגה ההשגחיית המיוחדת לאומה זו אשר נתפרסם התקיים ענינו מכל האותות והמופתים הנזכרים בתורה האלהית אשר לזכרונם ואמותם קבע ראש השנה שני (שמות י״ב:ב׳) לחדשים ולמועדות ומסרום ביד ישראל (ר"ה כ"ה.) כמי שביארנו ענינם בשער ט"ו ובפרשת החדש שער ל"ז. וזהו עצמו מה שכוונו חכמינו ז"ל בתקון הקדוש שאמרו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים כי למה לא כללו זכרונות להדדי. אמנם רצו שזה שהשבת הוא זכרון לחדוש העולם שהוא מעשה בראשית שהוא התתלה ושורש ויסוד למועדים כלם שהם מקראי קדש הקבועים לזכור יציאת מצרים שהוא הוראת היכולת הרצוני המוחלט שאם לא נניח ראשונה שחדשו לא יקובל עדות המועדים האלו. ואם כן מצות השבת היא בעצם וראשונה לטעת בלבנו אמונת החדוש אשר ממנה תחוייב אמונת היכולת הגמור. והמועדים הוקבעו לקבוע בדעתנו יציאת היכולת הגמור ההוא אל הפועל אשר ממנה תחויב באמונת החדוש. האמנה כי שני הענינים האלו נזכרו ונפקדו במניעת מלאכה ביום השבת כשנבוא על הענין בטוב ההתבוננות. והוא שבמניעת המלאכה לשום אדם יש שתי בחינות. האחד שקט ונופש האיש ההוא המוזהר. והשני ביטול המלאכה ההיא והעדרה. והנה כאשר תחשב בעצם אל הכוונה הראשונה יהיה כאלו לא יחוש המצוה אם תעשה המלאכה ההיא מאליה אם אפשר מבלי הגיע לו ממנה עמל ויגיעה. וכאשר תחשב בעצם אל הכונה השנית יהיה כאלו עקר. החשש הוא אל שלא תעשה המלאכה בשום פנים ולא יחוש אם יהיה המוזהר עייף ויגע ממקום אחר. והנה במניעת מלאכת השבת חשש האל יתעלה אל שתיהן אחת אחת כפי עצמה. כי הוא יתעלה כיוון אל שינוח וינפש האדם ביום מנוח הזה גם אל בטול המלאכה שלא תעשה בו בשום פנים כמו שאמר בפירוש (שמות כ') ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לי"י אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. הנה שפירש כי בששת ימים הוטל עליו עמל העבודה אשר עליו נאמר ששת ימים תעביד גם עשיית המלאכה שעליה נאמר ועשית כל מלאכתך וכנגד הענין הראשון אמר וביום השביעי שבת לה' אלהיך שהוא השביתה והנופש כננד העבודה וכנגד מה שאמר ועשית כל מלאכתך אמר נא תעשה כל מלאכה וגו'. אמנם התועלת אשר כוונו תעלה בעצם וראשונה בנופש והמנוחה לתת להם מקום להשכיל ולהתבונן באמתת מציאותו יתעלה וגודל מעשיו כי הגדול שבכלן הוא חדוש העולם והמציאו מאפם המוחלט כמו שתורה עליו השביתה על הדרך שזכרנו. אמנם התועלת שכוונו בעצם וראשונה בבטול המלאכה ההוא כדי שעל ידי זה יזכרו ויפקדו הגדולות והנוראות אשר עשה כאשר הוציא אותנו מתחת סבלות מצרים ועבודתם אשר הוא אמות היכולת והרצון הנזכר וכמו שיבא. (ו) ומפני שלשון זכירה יפול על דבר שיש בו מעשה ולשון שמירה על המניעה ממנו כמו שאמרו הראשונים (ברכות כ':) הנה לזה כאשר היתה הכוונה אל המצאת המנוחה והנופש ראוי שיאמר זכור את יום השבת שהכוונה זכור אותו לנוח ולינפש בו. וכאשר תהיה הכונה אל ביטול המלאכה ומניעתה ראוי שיאמר שמור את יום השבת שהכונה השמר פן תעשה בו כל מלאכה: (ב) ולזה בא הענין כלו בתכלית הכוון כי בדברות הראשונות נאמר זכור לפי שבהן היתה הכוונה אל הנופש והמנוחה אשר תועלתם ההשכלה בו יתברך ודעת אמונת החדוש הגמור כמו שפירשנו ואמר כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי וסיים על כן ברך. ה' את יום השבת ויקדשהו ירצה שבירך אותו במנוחת מרגוע וקדשו להשכיל מפעליו כמו שאמרנו. ואולם בדברות השניות שהיתה הכונה בעצם וראשונה אל בטול המלאכה ומניעתה כמו ששם תכליתה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. ועל כן אמר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך מה שלא נזכר כן בראשונות לומר שעקר הכוונה בזה לזכור מה שבטל ושבר עול עבודת מצרים ומלאכתם מעליהם. לכן אמר שמור את יום השבת שהכונה השמר פן תעשה בו כל מלאכה לא על ידך ולא על ידי זולתך לא בצווי ולא בשליחות (מכלתא בא פ"ט) שהכוונה שיהיה היום כל אדם בטל ועבד חפשי מאדוניו זכר למה שהוצאתי אתכם מעבודת מצרים ואשבור מוטות עולכם. ועל הבטול הזה אמר על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת להגדיל ממה שאמר בראשונות על כן ברך י"י את יום השבת. ולפי שהעקר שהכל תלוי בו הוא ענין המנוחה אשר לזכרונה צוה על הנופש והמרגוע כמו שאמרנו הקפידו אנשי כנסת הגדולה וכל חז"ל אשר מעולם בכל התפלות לפרש ולומר את יום המנוח הזה (נוסחת הראשונים) ולא לזכור שבת סתם לפי שמלת שבת תכלול שני הענינים בטול המלאכה וענין מנוחת הנפש. והיה עקר המצוה אל המנוחה הנזכרת בדברות הראשונות שנאמר בהם וינח ביום השביעי להוציא מלבן של אפיקורסים כאשר כתבנו בשער הנזכר תדע שכן תרנם אנקלוס (ויקרא כ"ה) שנת שבתון יהיה לארץ שנת שמטתא שהיא שמטת העבודה ובטולה. אמנם שבת שבתון. לה' תרגם שבת נייחא (לא נמצא בת"א רק ביב"ע). והכוונה אל הכנוי הזה רצוני יום המנוח הזה נפלא מאד ואלו עלתה בעיון מי שהיה משתדל שיאמרו את יום השבת הזה בתפלות ודאי היה יושב ודומם ומודה לדברי הראשוני' המתקני' הקדושים אשר בארץ יתפאר זכרם מעולם ועד עולם: (ז) ועתה ראה כי לפי שהמרגוע והנופש אשר תרשמהו מלת זכור. והבטול והמניעה מהמלאכה אשר תרשמהו מלת שמור. אינן נפרדין זה מזה ואינן נמצאים זה זולת זה. כי בבטול המלאכה ימצא המרגוע ובהמצא המרגוע תבטל המלאכה וכאלו הם אחד בנושא ושנים במאמר. לזה אמרו חז"ל (מכלתא פ' מ"ת פ"ז) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שנאמר (תהלים ס"ב) אחת דבר אלהים. ירצה אחת דבר בדבור שביתת השבת כשאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתיך ויום השביעי שבת לי"י שתים זו שמענו והוא מה שנשלם ביאורם במה שכתב בדברות השניות שמור את יום ושאר החלופים כי גלה אזן המבינים כי לשני העניינים ולשני הטעמים יחד נתבונן ואם שבמציאותם לא נפרדו. והנה בזה נמצא למאמרם טעם נכון לשבח ותהלה והוא התר הספק הז'. גם נודע טעם אומרו זכירה בראשונות ושמירה בשניות עם שאר החלופים כי הוא ענין הספק ששי. ואגבן הותר הספק שהשתדל הרב המורה בהתרתו כמו שזכרנו עם שעבר נתבטל מעיקרא כמה שאמרנו ראשונה שאמונת החדוש ואמונת היכולת הם שני ענינים שוים במציאות ובתועלת ומתהפכים זה לזה. כי מי שאינו יכול לא יחדש ומי שלא יחדש אינו יכול. ובדברות הראשונות הודיע החדוש אשר נתחייב ממנו היכולת הרצוני על שנוי טבע המציאות חיוב סבה ובשניות הודיע היכולת אשר תתחייב ממנו אמונת החדוש חיוב ראיה ושני הענינים אינם אלא דבר אחד שלם כלומר דעו איפה כי אני הוא הממציא העולם והמחדשו ולכן אני יכול לעשות בו כרצוני. ובזולת כל זה שהוא ספק חלוש וקל ההתר כשנאמר שאפילו נודה שנתן הכתוב שתי ספות מתחלפו' לא יראה בזה לומר שבהסתלק אי זו מהסבות תסתלק מצות השבת עד שתפול סתירה בחלופם. אבל אם תסתלק תסולק מהמצוה הבחינה ההיא. ד"מ ראובן נתן פרוטה לעני מפני המצוה גם כי נכמרו רחמיו עליו הרי שאי זו מהסבות האלו שעלתה על לבו ראשונה הניעתהו אל המעשה. והשנייה לא חדשה המעשה אבל חדשה בו בחינה אחרת. וכן בהסתלק אחת מהנה תסתלק הבחינה ההיא המחודשת לא הפעל. וכן הענין בסבות. סבתו הראשונה היא מה שתרצה מהשתים אשר נזכרו ונטפלה אליה השנייה וכשתסתלק הסבה ההיא הנטפלת לא תסתלק המצוה אבל תסתלק הבחינה. והנה במאמרות הראשונות תלה המצוה בסבתה העצמית. ובשניות בסבה הנטפלת ואמר על כן צוך י"י אלהיך לעשות את יום השבת לומר שימשך משם זה התועלת הנפלא נוסף על מה שנזכר בראשונות ואולם במה שכתבנו הותר הכל התר שלם ועלה בידינו מה שכוננו אליו מתועלת העקר הראשון שהוא אמונת החדוש שנתקיים אמותו בכל עם ולשון וכל שכן בעם י"י אשר שם תורתו בלבם: