עקידת יצחק · פרק נ״ה, י״ד

העקר השלישי הוא היות היום הקדוש הזה רמז גדול רושם נפלא אל העולם הנצחי שכלו שבת (סוף מס' תמיד) והוא השבת הגדול באמת. כי כמו שאמרנו בעקר הראשון שששת ימי המעשה הם זכר לכל זמני השנוי והתנועה ויום השבת זכר המנוחה אשר היא תשלום המלאכה כן היו רמז גם כן לכל ימי האדם אשר בהם יתנועע אל הפעולות המביאים אל התכלית ויום השביעי הוא יום המנוחה דמיון לתכלית עצמו. הוא מה שאמרו מסדרי התפלות בראשונה שלו אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ עשית אותו. והנה החוקר כתב בפ"י מי' מהמדות יראה כי האושר הוא בשביתה כי לא נשבות בעבור מה שנשבות ונלחם בעבור השלים וכו'. והוא מאמר נכבד עם כל הנלוה אליו מסכים לדעת תורתנו אזכרם עוד אצל שמחת החג בסדר המועדות שער ס"ז בעזרת האל. יורה מכל מקום כי השביתה הוא תכלית הכל אשר לא ננוח ולא נשבות מכל המעשים להשגתה. ולזה הענין הנכבד אז"ל על דרך האמת ששקולה שבת כנגד כל המצות משתי בחינות. האחת מצד שהשבת עם ששת ימי המעשה הוא דמיון וצורה למעשה התורה בהיות ענינה להתנועע בפעולותיה אל המנוחה והנחלה שהוא התכלית. והשנית כי מצד שהשבת הוא במדרגת התכלית המושג ושאר המצות כלן במדרגת הפעולות המביאות אליו. והנה מדרך התכלית להיות נחשב לחלק אחד וכל הפעולות הקודמות לחלק שני הן יהיו הפעולות ההנה רבות או מועטות לזה צדקו מאד באומרם שהיא שקולה כנגד כל המצות כענין שאמרו (מכלתא יתרו פ"א) שקול משה כנגד כל ישראל כי זקן ונשוא פנים הוא הראש. והראש יש לו סגולה ליחשב ככל הגוף כמו שאמרו (חולין ס"ח.) יצא ראשו הוי נולד. והנה לכל אלו הבחינות היא ודאי חשובה ככל המצות ויתר מכלן למה שהוא תל שכלן פונות אליו והוא הולך מהן למדרגת התכלית והשלמות וזהו מה שכוונו חז"ל באומרם (ל' רש"י בראשית א' מב"ר פ"י) מה היה העולם חסר מנוחה באה שבת בא מנוחה כי זולתה היה הפועל חסר השלמות בתכלית והיא המנוחה האמיתית אשר אליה יושלמו כל שאר הפעולות. ועל הענין הזה אמרו בהגדה (שבת י':) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה להם לישראל בוא והודיעם. והכונה שכשיודיעם מצוה זו של שבת ויזהירם עליה ויקבלו אותה הוא הישרה גדולה וסימן נכון בידם שינחלו השבת העליון הגנוז לצדיקים בבית גנזיו כאומרו (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכמו שאמרו (ברכות נ"ז.) שבת אחד מששים מעולם הבא והוא אמרם שם (שבת י'.) דאע"ג דשבת מילתא דעבידה לגלויי היא מתן שכרה לא עבידא לגלויי. הנה מבואר שיש שם שתי שבתות אחת נגלית ואחת צפונה והצפונה תנתן למי שתנתן בידו הנגלית. משל למטרונה שמסר המלך בידה מפתחות בית גנזיו בידוע שחפץ בה המלך להשליטה על העושר הצפון תחתיהם: והנה מפני שהיו השני עקרים שקדמו במדרגות לעלות אל זה השבת הגדול והקדוש כמו שנתבאר לזה אמרו חז"ל (שם קי"ח.) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין כי באמת אם יזכרו שבת ראשונה המקיימות. מציאות השם יתעלה ויכלתו המוחלט וישמרו השבת השנייה הרומזת על עסק התורה האלהית ושמירתה כמו שאמרנו מיד יזכו אל השבת השלישית הגדול והקדוש שהוא גאולת הנפש וישועתה באמת ובכן נתענג בשלש סעודות השבת בלי ספק. ומפני שזה הענין הנפלא לא יושג כי אם כשיזדרז האדם אליו בחריצות גדולה (ד) לזה מה שנאמר בכל מקום ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת שוה למאמר רז"ל (ע"א ג':) מי שטרח בע"ש יאכל בשבת ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת מסכים אל מה שגדר החכם האושר פועל הנפש כפי המעלה לא כשישב ובטל כמו שאמרנו בראשונה. וכמה אמתה התורה האלהית זה הגדר בכל מצוותיה ובפרט במה שהניחה מצות עשה ולא תעשה למספר אברי האדם ולחשבון ימות השנה (מכות כ"ג.) לומר שיספר כל עצמותיו המה יביטו יראו להשתדל בהם בכל כחם ובכל זמן מהזמנים. וכבר אפשר שייחדו מצות לא תעשה למספר הזמן לרמוז שימנע בכל כחו מהבלי הזמן ועסקיו המטרידים הרודפים אחריהם מהשיג הקנינים האמתיים וכל זה בכלל מה שנאמר בכל מקום ששת ימים תעבוד וגו'. שצריך להתאמץ בעבודה האלהית כל ששת ימי המעשה שהם מספר ימי הבלו תחת השמש כדי לזכות להתענג ביום שבת קדש. והנה במצות השמטה אשר בה נאמר גם כן (ויקרא כ״ה:ג׳) שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעי שבת וגו' וגם ביובל הבא אחר שבעה שנים שבעה פעמים (שם) ובמצוות הנלוות אליהם נפלאים רמזים לכל זה יהא במקומו שער ס"ט ב"ה. כי הכל בא להורות לאדם אופן עסקיו ושיעור השתדליותיו כדי שימצא אחר צאתו מזה העולם האבד מנוחת מרגוע והשקט ובטח עד עולם: