עקידת יצחק · פרק מ״ו, י״ג

האמנה כי צריך לתת לה גט כריתות (שם י"ח:) אחר שקנאה בדרכים שהאשה נקנית בהם. אמנם לא הזכירה התורה כך כי אין זה מקומו והוא ידוע מאליו כי בכל מקום שיש אישות צריכה גט ודרך הראשונים ידועה וכבושה לרבים. וזה שכתבנו הוא פשט הכתוב בהסכמת אמתת הדין: והנה אחר שזכר אלו הדינים אשר יכללו שלשה מיני הצדק ראשונה על האופן הנזכר נעתק לבאר המשפטים החלקיים על אותן החלקים החלקיים שסדרם החוקר בחלוקתו אותן בפרק ד' מהמאמר החמישי הנזכר. אמר אמנם יש מין אחר מיושר בחברת בני אדם ובו שני חלקים כי החלופים מהם רצוניים ומהם בלתי רצוניים. הרצוניים כמו מקח וממכר חליפין ערבות השאלה ופקדון ושמירת שכר יקראו אלו רצוניים יען תחלת חברתם היא ברצון. בלתי רצוניים מהם נסתרים כמו הגנבה והניאוף ונתינת סם מזיק והשגת גבול ופתוי העבד והריגה בערמה ועדות שקר ומאלה אמנם עשויין בהכרח כמו ההכאה בשוטים והאסירה והמות והגזילה והשכול והוצאת דבה ונשיאת חרפה. ועתה ראה כמה כלל זה החכם מהדינים המפורשים בפרשה זו ומסודרים בה. ובגדול החל והוא היותר מגונה מהבלתי רצוני והיא הרציחה אלא שגם בזה יש הבדל לא מעט בין העושה בסתר ושלא מדעת הסובל ובין העושה מדעת ובגלוי ובזה ובזה בין העושה בצדיה וערמה לעושה בפתע מחמת כעס ומריבה. ואל השקפת אלו החלקים אמר: ומכה איש ומת מות יומת. ירצה בין שידע שהוא הורג ושההורג חייב מיתה בין שידע שהוא הורג לבד מות יומת המכה עכ"פ. אלא שבענין הראשון נהרג על ידי ב"ד ובענין השני ע"י גואל הדם כי כשיתבאר מענין ההכאה וממצב השנאה אשר ביניהם שידע בהריגה לא יקלטוהו ערי מקלט כמו שמפורש אצלנו הדבר בפ' מסעי אבל מניחין אותו ביד גואל הדם בפגעו בו הוא ימיתנו אם יתחזק עליו שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגומר (במדבר ל״ה:י״ט). אמנם אשר לא צדה להכות בכלי אשר ימות בו ועוד שהוא לא שונא אותו ולא מבקש רעתו אלא האלהים אנה לידו אז ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה כמו שנאמר שם ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגומר והיא שונא לא לו וגו': ואלו השני דינים האחרונים נמסרים ג"כ לשמים כמו שאמרו (כתובות ל'.) אע"פי שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו. והאלהים אנה לידו במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו' (מכות י':) (ה) ואין ספק כי כה יעשה אלהים לכל מזיד שלא יחוייב בב"ד מאי זה טעם שיהיה כי לא יתכן שיגלה שהגולה גלות מכפרת עליו וזה לא נתן למחילה עד יומו יבוא וה' יגפנו כמו שנזכר: וכי יזיד איש על רעהו וגו'. למה נאמר לפי שנאמר ומכה איש שומע אני אפי' כותי וכו'. כמ"ש רש"י ז"ל (מכילתא משפטים פ"ה) וירצה שאשר יזיד על זה התו?ר אין לו שום המלט מב"ד ואפילו יהיה כהן מזומן לעבודה מעם מזבחי תקחנו למות. אמנם לפי משמעות פשוטן של דברים יאמר שאפי' הרוצח הנמסר למיתת ב"ד אם נזדמן לו הענין ההוא פתאום ובחמתו אשר בערה בו קבל ההתראה ובפתע הכה שזה אם נמלט למזבח מזבח קולטו כי יש לו עדין שום טענה שלא היה במתון המחשב' והמתק העצה אמנם אם היה צודהו ואורב בערמה ועצה חמוצה אז אין לו שום טענה ואפי' מזבח אינו קולטו כי חשב מחשבות לשפוך דם נקי והוא יותר רע מהחיות המזיקות. ולפ"ז הוא ענין גדול שנתחדש בדיוק הכתוב הזה ומסתייע מאד ממה שנמצא במס' מכות (י"ב.) אמר רבי יהודה שתי טעיות טעה יואב באותה שעה שנאמר (מלכים א ב׳:כ״ח) וינס יואב אל אהל מועד ויחזק בקרנות המזבח. טעה שאין קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו. טעה שאין קולט אלא מזבח של בית עולמו והוא תפס מזבח של שילה וגריס ז"ל מזבח של במה: אביי אמר בהאי נמי טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הוא. ואלו שאינו קולט מזיד אלא שוגג לא אמרו כמו שהוא מפורש בכתוב האומר וכי יזיד איש רעהו וגו'. וכמו שאמר שם סמוך אמר ריש לקיש שלשה טעיות עתיד שרו של פרס לטעות שנאמר (ישעיהו ס״ג:א׳) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. טועה שאינה קולטת אלא בצר והוא גולה לבצרה טועה שאינה קולטת אלא שוגג והוא מזיד. טועה שאינה קולטת אלא איש וזה מלאך הוא. אבל נראה ששרו של פרס נקרא מזיד ערום לפי שהוא רודף אחיו ואורב לו בצדיה עמד ושחת רחמיו. אמנם יואב לא תשב עצמו מזיד על זה האופן במיתת עמשא (ש"ב כ') שבפגעו בו הוא המיתהו מבלי קדימת עצה ואריבה ולו הונח שיהיה מותרה ועומד מצד חכמתו אלו היה מזבח קולטו מצדדים אחרים מזה הצד לא היה קולטו ול"ה לא חשבו זה לטעות כמו האחרים וזה היה בעיני הכרח גדול לזה הדין. אלא מפני שיש להתיר זה בשנאמר שלא אמרו שאין המזבח קולט אלא כהן כי אם על עסקי רציחה לבד אבל על שאר דברים היה קולט לכל אדם כי נראה שהיה מנהגם להנצל בבית אלדים ואצל מזבחו כמו שהוא המנהג היום בין האומות לזה מה שהוצרך הכתוב לומר שהרוצח יוקח מעם המזבח אבל אם היה כהן ועומד על המזבח לא יוציאוהו עד שיגמור עבודתו. והנה יואב לא חשב להמלט שם אלא מאשר נטה אחרי אדוניהו כי חשב שלא יהרגהו שלמה על מיתה עמשא מפני כבוד אביו שלא יאמרו קטנו עבה ממתניו כמו שנראה שחשש לזה דוד באומרו (מלכים א ב׳:כ״ח) ועשית כחכמתך וגו'. הוא מה שאמר הכתוב (שם) והשמועה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח שהכוונה שראה עצמו באשמה עצומה אבל שלמה בנטותו אחרי אדוניהו לבדו כי אם היה נוטה אחרי אבשלום יאמר כי לסבת המלכות היה עושה כמ"ש חושי לאבשלום (שמואל ב ט״ז:י״ט) כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך ועכשו אין לו התנצלות כלל ולזה נמלט באהל ה' ויחזק בקרנות המזבח ולזה כשאמר לו בניהו לצאת משם (מלכים שם) אמר לא כי פה אמות לומר לא אצא מכאן בשום פנים ואם תרצה המיתני פה אבל אם תמיתני ידעו כל העם כי על עסקי נפשות אני מת ולא לכבוד יהיה לו והוא מה שאמר לו בניהו לשלמה כה דבר יואב וכה ענני ירצה ראה כה דבר יואב שלא יצא וכה ענני שהטעם כדי שיתפרסם על מה הוא מת. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר שלא תוציאהו אלא שתמיתהו שם ודי בזה חכמה לעיני כל ישראל להעלים סבת מיתתו שאילו על עסקי רציחה הוא מת היינו מקיימים בו מעם מזבחי תקחנו למות עכשיו שתמיתנו שם יאמרו שעל עסקי מלחמה הוא מת. וכך נאמר ויעל בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו והנה תלה עצמו כחוט השערה לבער מעל ממלכתו דם נקי כמו שאמר ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו עד עולם ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום עד עולם מעם ה' (שם). ולזה לא מנה רב יהודה כ"א השתי טעיות שהיו טעיות בידו ואפילו לפי מחשבתו שאינו מתבקש כרוצח. אמנם אביי חשב טעות שלישי כי לפי האמת לרוצח נתבקש וטעה שאין מזבח קולט על עסקי רציחה אלא כהן. וזה דרך נאות לישב הכתובים ומחלוקת האמוראים אמנם על הדרך הראשון למדנו מה שיראה שהוא פשט הכתוב באומרו וכי יזיד איש על רעהו וגו'. ושוב מצאתי במדרש רבה פרשת אלה מסעי (פ' כ"ג) ויחזק בקרנות המזבח תחכמוני ראש השלישי (שמואל ב כ״ג:ח׳) לא היה יודע שכתוב בתורה וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אלא אמר הרוגי ב"ד אין נקברין בקברי אבותיהם אלא לעצמן מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי וישב בניהו אל המלך דבר לאמור כה דבר יואב וכה ענני ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו והסירות דמי חנם וגו' (מלכים שם). הנה שהוקשה להם מה שהקשינו והתירו בפנים אחרים אשר מצאו להם מקום מטעם מאמר וקברתו. אלא שהדבר סתום ותלוי כי מי יאמר שלא רצה וקברתו בקבר ב"ד והרואה יבחר בטוב לו ומ"מ צריך שנלמוד מכאן ק"ו לעצמינו כי המזיד לאחד מבני האדם ובא להמלט בית אלהים ואוחז בקרנות מזבחו לומר הושיעני הנה הוא יתעלה לא יצילהו אבל יסגירהו להשפט עם בעל דינו כ"ש החוטא אליו יתעלה באחד מהדברים שחייב עליהם מיתה או מלקות או מרדות ובא להנצל ולהעזר באחד מגדולי שופטינו וזקנינו שאין לו לקבל אותו אלא שיסגירו לפניו יתעלה לעשות בו משפט כתוב כמו שהוא מנהג הנחשבים לאנשי חיל מזקנינו. ואחר שדבר בגדול שבחמסים שהיא רציחת אדם בכוונה סמך הקרוב אליו והוא ומכה אביו ואמו כ"א שאינו שוה במעשה שהראשונים ברציחה וזה בהכאה שיוציא בה דם לבד הרי הם שוום בעונש כי הכאת האב והאם לרציחה דאחר תחשב. (ו) ואחרי זה סדר וגונב איש ומכרו כי אם שהוא שוה לראשונות בעונש מפני גודל החמס אשר יעשה בו מ"מ אינו שוה לרוצח שאיפשר שזה הגנב אחרי נמכר גאולה תהיה לו. ואחריו ומקלל אביו כי אם הוא שוה בעונש לראשוני' מפני רוב העזות אינו שוה להם בנזק כי ברוב דברים וקללות לא יוציא דם. ואחר שכלה לדבר בזה המין מהעול שהצד השוה שבהם שהחומס בו חייב מיתה נעתק אל מין מהבלתי רצוני למטה ממנו והוא אשר יש בו ספק עונש מיתה ודאי תשלומי נזקים. אמר וכי יריבון אנשים ואמר שאשר יכה את רעהו באבן או באגרוף הדין הוא שחובשין אותו עד שיודע אם יהיה אסון ויומת בב"ד כדין מכה איש ומת (סנהדרין ע"ח.) אמנם אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה מבי' האסורין רק שבתו יתן ורפא ירפא האמנם יראה שגם לאסור אותו על זה צריך שתהיה התראה בהכאה שאם לא כן אפי' ימות לא ימיתוהו ב"ד ולמה יאסרוהו. וסדר אחריו הדין השוה לו בספק חיוב המיתה. ואמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם. (ז) כי אע"פ שכספו הוא ראוי לבער מן העולם איש זד יהיר אשר אין מעצור לרוחו ומכה בכעסו מכת אכזרי שימות המוכה תחת ידו כי גם שלא יחשב זה העבד אלא כאחד מכליו הרי אמרו השובר כליו בכעס חייב נדוי והשווהו לעובד ע"א (שבת ק"ה:) ועל זה הדרך עצמו אמר דוד חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת ואת הכבשה ישלם ארבעתי' (שמואל ב י״ב:ה׳-ו׳). ולמה יומת אלא כמו שפירשו דבריו באומרו עקב אשר עשה את הדבר הזה ואשר לא חמל ירצה עקב אשר לקח הצאן ושחט אותה ישלם ארבעתי' ועקב אשר לא חמל על האיש הרש יומת כמו שאמר שלמה בנו (משלי כ״ב:כ״ג) אל תגזול דל וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. אמנם אם יומם או יומים יעמד כבר יצאה ממכת אכזרי אל מכת המוסר ולא יוקם כי כספו הוא כי אין להעניש האדם על שברו את כליו כסבור שהוא מתקנם מדי דהוה לאב עם בנו ולרב עם תלמידו והרופא שהמית שאע"פי שמזידין אינן מערימין (מכות ח':) גם מצערו ונזקו אין לו דין עמו כי הוא מקנת כספו כמו שכתבנו ראשונה. וכמה הסכים בזה החוקר פרק י"א מספר המדות אמר אמנם האהבה אינה לבלתי ב"ח ולא הצדק וגם לא אל הסוס ואל השור ולא אל העבד באשר הוא עבד כי אין דבר משותף ביניהם כי העבד הוא כלי חי והכלי הוא עבד בלתי חי וע"כ כפי אשר הוא עבד אין לאדון אהבה עמו אבל כפי אשר הוא אדם כי יראה דבר ה' צודק בכל אדם וישתתף עם כל שליט בדת ותבונה. והנה אחרי זה סדר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו וגו'. לפי שהוא ג"כ מנזקי הגוף אלא שאין בו רק תשלומי ממון כמו שאמר ענש יענש כאשר ישית עליו ואומרו ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש הוא תשלומי ממון שהמכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה (סנהדרין ע"ט.) ומשלם כופר נפשו ליורשיו כאילו הוא נמכר בשוק. (ט) אמנם אמר ונתת נפש תחת נפש לומר שכל הורג נפש חייב מיתה אלא שנתן רשות להתכוין לזה והרג לזה לפדות עצמו בכופר נפשו וכן הוא הדין באומרו וגם בעליו יומת והוציאם ממה שאמר על הרוצח הגמור ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' עין תחת עין וגו'. עם שנאמנו מאד דברי חז"ל במה שאמרו (ב"ק פ"ג:) בכל הנזקין האלו תשלומי ממון. אכתוב לי הנה דברי חמודות שנמצאו בענין הזה אל המפורסם מחכמי החקירה אשר יסכימו אל אמיתת הקבלה הנאמנה עד שגזר שא"א להצדיק המדות זולתה. בפרק ה' מהמאמר הה' מספר המדות אמר אין הפרש אם הצדיק ישלול את הרשע או הרשע ישלול את הצדיק ולא אם הנואף הוא צדיק או רשע. אבל תביט הדת אל הבדל הנזק לבד ותדין כמו בשוים כי אם זה יעשה עול וזה יקבל עול ואם זה יזיק זה יהיה ניזק על כן בהיות זה בלי צדק בלתי שוה ינסה השופט לעשותו שוה עד כאן. הנה שביאר כי הצדק בכל אלו העניינים הוא להשוות בין המזיק והניזק בבחינת הנזק לא בהשקפת ערך המזיק והניזק כי אף על פי שיהיה האחד גדול והשני קטון תדין הדת כמו בשוי' והוא הנקרא לו שם צדק מאמת ומהראוי שיעויין כי הוא עצמו כתב שם בפרק ו' מה שיראה ממנו הפך זה אמר יראה לקצת אנשים כי הצדק בהחלט הוא כי כאשר עשה כן יעשה לו כמו שאמר כת פיתגוריש אשר ביארו כי הצדק בהחלט הוא באשר יקבל כאשר עשה. אמנם זה לא יכון לא בצדק החלוקה ולא ביושר וזה כי במקומות רבים לא יתכן זה כמו אם הנשיא הכה לאדם אחד אין ראוי שיוכה הנשיא. אבל אם אחר הכה לנשיא לא יספיק שיוכה לבד אבל שיענש עוד ע"כ. הרי שבמאמר הראשון הוא מסכים אל פשוטי הכתובים המשוים הדת בין כל חובל ונחבל לקבל הנזק עצמו שעשה. ובמאמר השני הוא מסכים עם קבלת חז"ל האומרי' הכל לפי המבייש והמתבייש (שם) אשר מזה יחוייב לשום החבלות בממון וכבר יראה שימשך מזה חלוף הצדק בהחלט שזה יחסר אחד מאיבריו וזה מעט מממונו. ואולם כשתובן הסכמת מאמרי החוקר יראה יושר דרכי ה' הצדיקים בלי ספק. וזה שהחכם שם שם לו הבדל בין הצדק המחלק הטובות אשר במדינ' ובין הצדק המאמת אשר בין איש לאיש כי בצדק המחלק אין אדם נדון כפי מעשיו בשוה. אבל כבר יקרה שיקבל מהתועלת יותר או פחות ממה שהשתדל כי הכל יהיה לפי מה שבא מהתועלת מהמדינ' אשר יחלקוה ביניהם איש לפי ערכו הבכור כבכרתו והצעיר כצעירתו. אמנם הצדק המאמת אינו מביט אל ערך שאר האנשים. אבל הוא משלם לאיש כמעשהו ממש ואם הזיק בעשרה דינרים יצוה שיוזק בעשרה דינרים ואם קבל נזק מעשרה דנרי' ראוי שיקבל ריוח כנגדם ולזה ראוי ומחוייב אל הצדק המאמת לשער הנזק בכמות ואיכות. כי כמו שתביט הדת אל הבדל הנזק בכמותו כן ראוי להביט אל איכותו שהאיכות יתחבר אל הכמות וזה שההכאה המגעת מהנשיא להדיוט אינה שוות הבשת ופגם להכאה שתגיע מההדיוט לנשיא. וכאשר יוכה הנשיא בעונש שהכה להדיוט כבר קבל מהבשת ופגם שיעור נמרץ מאשר עשה והוא עול מפורסם וגם כשיוכה ההדיוט לבד כאשר הכה לנשיא הנה לא סבל עונש שוה למה שעשה. אמנם הראוי שיהיה הכל לפי המבייש והמתבייש ובזה תדין הדת כמו בשוים כי כאשר יקלו מהנשיא על זה האופן לא נמחל לו מפני נשיאותו דבר מהעונש הראוי לו אלא שלא הגיע ממנו להדיוט נזק יותר גדול מאותו העונש שהענישוהו. וגם כאשר יענש ההדיוט יותר מהכאה לא מפני שפלותו נענש כי אם מפני שהנזק אשר קבל הנשיא ממנו הוא יותר גדול מאשר יוכה עליו בלבד. והנה בזה הענין ישתוו כל האנשים בצדק הזה כקטון כגדול כצדיק כרשע כי כאשר עשו יעשה להם שוה בשוה. והנה שהסכימ' דעת החקירה אל הקבלה (ח) ונתברר שא"א להתקיים מאמר פשטי הכתובים האומרים עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל או כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו באופן אחד. אם מפני שלא יהיה עין ונפש תחת עין וכבר יהיה העונש יותר גדול מהנזק. ואם מפני שכבר יקרה שיקבל החובל עול כאשר ינטל ממנו האבר שחבל בו כמו שהחובל הוא כ"ג והכה איש מבני ישראל על אזנו ורצעו או אי זה דבר שיקרא מום כי כאשר ינתן בו מום כזה נפסל מכהונתו והוא נזק מופלג והנחבל לא יפסיד כלום וכן בכל אחד מהאברים או איפכא. והנה יהיה תקן כל זה כשיושם בממון כי הוא השעור והמדה לכל הדברים כמו שנתבאר מסגולות הטבע במאמר ההוא. וזהו מה שרצינו בזה הענין הנכבד: