עקידת יצחק · פרק מ״ג, ד׳

למה שהיו חיי האדם שלשה עניינים. אם לבדו. אם בעירוב זולתו. והיה העירוב אם מיוחד מאנשי הבית ואם כולל לאנשי העיר. כמו שכתב החכם בתחלת אלהיות. והנה טוב היות האדם לבדו היא בהשתלם עצמו במעלות השכליות בכל מה שיאות לדעתו להשכיל בנמצאות עד הגיעו להודות הסבה הראשונה יתעלה שמו. גם במעלות המדותיות מצד מה שהם קנינים מעולים נשארים בנפשו מגבילים משערים כחותיה על צד היותר נאות ואם שאין פעולותיהן יוצאות לחוץ. והנה המחסר את חקו בזה הנה חוטא לנפשו ומעול לעצמו. ואם שכבר נתבאר בה' מס' המדות שא"א לאדם לעול לעצמו הנה זה יהיה באמת בחלוקות הטובות החצוניות. אמנם בקנינים הפנימיים מן המעלות כבר יחשב האדם אצלם לשנים זה מעול וזה מקבל העול כמ"ש בסוף המאמר ההוא. אמר כפי המשל והדמיון יהי' האדם צדיק לעצמו כי מדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים אינו בלי צדיק כי אם מושל ומנהיג כי באלה הדברים יהיה רחוק חלק הנפש השכלי מהחלק הבהמי אשר אליו יביטו ויראה שהוא בלתי צדיק לעצמו כי באלה יהיה לו סבול דבר בלתי אשר הם עצמו בעבור תאותו כמו אם היו שנים מצוה ומצוה זה לזה אשר יהיה דבר צדק בהם יאמר שכבר יהיה האדם צדיק ובלתי צדיק לעצמו על צד דמיון כחותיו לחלקי המדינה לפי שלא יאמר עליו מהדברים אשר בו יהיו בלתי ישרים שהוא בלי צדיק מצד שהוא אחד בנושא אלא מצד מה שימצאו בו נושאים מתחלפים חלק מושל ומנהיג וחלקים מקבלים ההנהגה כמו שהוא חלק השכלי עם הבהמי שהמה רחוקים זה מזה מאד וכאשר יקובל טוב ההנהגה אז יקבל המושל והמצוה מהמצוה צדק וכאשר ימאן בו ויעשה דברי' בלתי הגונים יסבול בלי צדק. וכבר הסכים החכם הזה באומרו (שם י"א) גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי. הורה שיש בהנהגת אדם עצמו צדק ובלי צדק בלי ספק יותר מזה ביארו באומרו (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכל המשל ההוא הנמרץ כפי מה שביארוהו חז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האיברים ובא עליה מלך גדול זה יצר הרע וכו'. והם אמרו ג"כ (תענית י"א.) מאשר חטא על הנפש ורבו מספור המאמרים המסכימים ומורים על זה הענין מהצדק הנופל בזה המין הראשון מהחיים: