עקידת יצחק · פרק ד׳, כ׳

ומזה נדע למה היתה זאת השבית' אצלנו מצוה נפלא' וחמור'. שאם לא כן יספיק בשתבא המצוה לעשות כל ימים העולם סבובים מששת ימי לזכור כי ששת ימים עשה יי' וגו' כי המעש' הוא עיקר ומה טעם השבית'. אלא כדי שיתפרסמו אל המוננו הדברים הנפלאים האלה המספיקות לגרש מבינותנו הדעות הארורות המתגוררות עמנו המבטלות ממנו כל שום יראה ועבוד' ותשאר בידינו האמונ' השלימ' עם אלהינו אשר נתן לנו תורה ומצות להנחילנו בם העולם הגנוז הנקרא בפי החכמים שבת הגדול (עיין של"ה מס' פסחים פ' תורה אור) ואשר שמו ערכו אצל המשך ימי עולם ערך היום הז' עם ששת ימי המעש' כמ"ש שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב (סנהדרין צ"ז.) והכוונ' כי באלו הו' אלפים ימשוך תגבורת היצר בעולם עד שעיקר השתדלות האנשים יהיה בבנינו אמנם מתחלת הז' והלא' בהמול השם לבבם יהיה כל כוונתם לבנות את עצמם ולעזוב את העולם חרב רצונו שלא יקפדו עליו וכברכת החכם לתלמידו יהי רצון שיחרב ביתך וישתכלול אושפיזך (מ"ק ט':). וכמשפט הזה יעשה לכל איש ואיש בפני עצמו כשיעריך ימי חלדו שהם ימי שנוי ותנוע' אל העולם הבא אחריו שהוא שבתו וזמן מנוחתו: