עקידת יצחק · פרק ד׳, י״ט

ובמדרש שייליה לרבי ישמעאל ברבי יוסי א"ל שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי. אתמה'. אפשר שהוא נעשה בשביעי. אמר ליה כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן הגביה' מבעוד יום והוריד' משתחשך. אמר ר"ש בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו נכנס בו אפילו כחוט השער'. גניבא ורבנן. גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה סיידי' וכיידי' מה היתה חסרה חופה זו כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר שבת. ורבנן אמרי למלך שעשה לו טבעת מה חסר' חותם שלה כך העולם מה היה חסר אלא שבת. וזה אחד מהדברים ששנו לתלמי המלך ויכל אלהים ביום הששי וישבת ביום השביעי (ב"ר שם) עתה ראה איך עמדו אלה השלמים על זאת השאל' החמור' שהיא היתה עקר מה שעמדנו עליו מזאת הפרש' הקטנ' ומה ראו עליה ומה הגיע מתשובותיהן מהאמות אל כל מה שכתבנו בה. כי הנה רבי ישמעאל ברבי יוסי כפי שנרא' שהסכימ' דעת אביו לא הפיל דבר מכל דברינו כמו שהמליץ בהמשל ההוא הנמרץ כמו שהוא מכה בפטיש וכו' כי מהידוע שהגבהה בקורנס הוא עצם המעש' ועקר הטורח והעבוד' כי הוא מגביהו כנגד טבעו בכח זרועו אבל ההורד' אין בה טורח ויגיע' כי היא נעשית מעצמ' ובטבע'. אמנם יש בה כוונה והיא העקר מצד מה שהיא מלאכ' והיא היתה תכלית ההגבה'. וכן היה באמת כי מתחלת הבריא' עד סוף יום הששי היה הבורא יתברך פועל כנגד טבע הנוהג בכחו האלהי וממציא מצואים משני המינים שזכרנו כמה פעמים והוא ממש כענין הגבהת הקורנס שהוא עצם הדבר שצריך אל כח הפועל ומעשהו אמנם מתחלת יום השביעי שבת מהמלאכות ההם אבל העולם לא שבת אלא מעתה הנהיג לנהוג מנהגו והולך כי הוא עקר המלאכ' כמו שזה המכה בקורנס וכשהורידו אינו יגע בה אבל מכל מקום ההורד' הוא עקר כונתו מצד אומנתו והוא מה שאמרנו ממציאות זאת המלאכ' שלישית ומסגולת'. וזה החכם הכין משל בעצה עמוקה להוציא לאור תעלומ'. אמנם רשב"י וגניבא לא קבלו השאל' ודחו אותה בפנים לקוחים מדרכי החכמה בעבורם לא ימנע הכתוב מיחס זה הגמר ליום הז' מבלי בחינת שימצא בו שום מלאכ' כלל. ורשב"י בא מפאת טבע הזמן כי אחר שהעת ההוא תכלית הזמן החולף והוא עצמו התחלת העתיד כמו שהנקוד' היא אינה חלק הקו אבל היא התחל' ותכלית לו לזה מה המונע שיאמר ויכל אלהים ביום השביעי וכו' כלומר שהשלים באותו רגע שהיה סוף הששי ותחלת הז' שהרי הוא לא היה צריך להוסיף מחול על הקדש מפני הספק: וגניבא דחה אותה מטבע המלאכ'. וזה כי כל דבר מלאכותיי או טבעי כל עוד שימשך אל התנוע' עדין לא נגמר. ומהו חסר להשלמתו הוי אומר שינוח הפועל מתנועתו כזה שמכה בקורנם כל עוד שמכה אין מלאכתו נגמרת עמד מהכות כבר נשלמ'. ולזה כל עוד שנמשכ' התנוע' בששת ימי המעש' לא היה פועל שלם שכל עוד שהוא בתמידות התנוע' הוא במציאות חסר כמ"ש הרב המורה פ' ל"ד ח"א. ולזה אמר מה היה העולם חסר לשיקרא שלם רק שתפסק זאת התנוע'. באת שבת ונפסק' זאת התנוע' והרי הוא השלמת המלאכ' במנוח'. כמו שהוא עצמו היה ענין החופה עם הכלה כי מעשה החופה והזמנת' הוא התנוע' והשנוי הצריכין להגיע הכלה ובעוד שאין הכלה בא לא ינוחו מהתנועות. ובבואה הנה באה מנוחה לרגלה. אמנם רבנן קבלו השאלה כמו שקבל' ר' ישמעאל והשיבו עליה מצד הענין ההוא הנפלא שחדשנו בה. רצוני מהיותה סימן הבריא' וחותמ'. ואמרו כי העולם בלא שבת כטבעת בלא חותם [ע' שבת נ"ט:[. כי אם שהוא כבר נברא ונעשה אבל לא נחתם בחותם האומן להודיע איך היתה הבריא' ולהסיר הספק מהמגמגמים בפירוש' אם היתה יש מאין או המשך והתמד' עד שחתם עליה בחותם המנוח' כי הוא באמת החותמת והמטה להכות על קדקדן להורות כי בה עדות יי' נאמנה שהיתה הבריא' בריא' שלמה מהאפס המוחלט והיא מה שכבר שבת ממנה מאז ולא הורגל בה רק על המנהג הטבעי כמו שאמרנו. ומעתה לא נשאר פקפוק להוציא דבה מתוך דבריה. והפלא ממה שאמרו שזה א' מהדברים ששנו לתלמי המלך וכו' שירצה שתלמי ושאר מלכי האומות וחכמיהם מאמינים בתורה וסומכין על עדותה והנה חכמי פלוסופי עמנו שומעים את דברינו ומהפכין אותם לשרירות לבם. אמנם בהתבונן בזה הענין הנפלא יוסר כל פרי ראש ולענה כי מעתה אין לוותר בד"ת יבחרו הודאה או כפירה ולא יבאו בפשר'. ואל יקל בעיניך התבוננות בזה הענין החמור כי הוא באמת יתד שכל הצלחת האדם תלוי עליו. ולז"א המאושרים (ירושלמי נדרים סוף פ"ג) שקולה שבת כנגד כל המצות כי אם יאמינו בזאת המנוח' ובמה שהיה סימן לו הנה ודאי יש תורה ומצוה ומתן שכרה בצדה ואם יפקפקו בזה הכל בטל מלב המפקפקים ואם יאמרו מהם אין פיהם ולבם שוים. ובזה תכיר תועלת זה העיון בזאת הפרש'. ועם זה כבר נתבאר מה שכוונו אליו בזאת הפרש' היקר' פרשת ויכלו השמים. ומה שהוא ראוי שיהא סמוך וחתימ' לעשר מאמרות הבריא' להכין אותה ולסעדה על מכונת' והתרנו ספקותי':