עקידת יצחק · פרק ל״ו, י״ז

ועתה אחר שנתיישב כל זה נבוא לתשובתו של משה על שבושו בענין המקנה באומרו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וכו' וגם מקננו וכו' להיות הראוי שיהפוך את דבריו לומר מקננו ילך עמנו וגם אתה תתן בידינו וגו'. ועוד שלא נמצא שנתן זבחים ועולות כדבריו כמו שאמרנו בספקות והוא מגונה שיבואו דברי הנביא לריק: (יא) ואני אומר שהוא עליו השלום הרגיש בפרעה שהיה קוהה את שיניו על הזביחה לה' מתועבת מצרים. ולזה אמר לו קודם לכן (שמות ח׳:כ״ה) רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבוח ל"י. ולזה כשאמר לו עכשו רק צאנכם ובקרכם יוצג השיב לו לא די שנלך לנפשנו כאשר דברת אלא שגם אתה תתן ותכין בידינו זבחים ועולות ממקננו שאתה חשבתו כשלך ועשינו לי"י אלהינו בהודאתך כלומר כי תועבת מצרים נזבח לפניו בהסכמתך. וגם במה שאמרת שאין הכוונה לאלהינו בלתי על גוייתינו אין הדבר כן כי גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד וגו'. ואחר שאמר שלח עמי ויעבדני הרי המקנה בכלל כי ממנו נקח וגו' ולפי שלא נדע עד היכן תגיע העבודה לא תשאר פרסה: (ה) ויחזק י"י את לב פרעה ולא אבה לשלחם ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו'. וענין זה החוזק לא היה רק מה שחשב בלא ספק שמשה היה בודה מלבו דברים אלו שהוא חדשם עכשיו ולא מאת י"י היתה זאת כי לא עלה על שום דעת שיצוה אליהם להביא המקנה לפניו לחוג את חג י"י עד בלי השאר פרסה אלא שהשליח התל במלכו ובאלהיו: (יב) ולזה חרה אפו עליו וא"ל לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני וגו'. כלומר אחר שעשיתי כל מה שעלי לעשות למלאת את מצות דבר י"י אלהי ישראל ואתה מוסיף דברים אשר לא צוה ולא עלה על לבו הרי נתחייבה בנפשך והותר דמך אצלי אם תוסיף: (יג) וכמה יתברר זה במה שאמר בסוף קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל וגו' כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם. על הענין הראשון אמר כדברכם שכן היו נוהגים לומר תמיד והיא היתה הכוונה ביניהם. אמנם על הצאן והבקר אמר כאשר דברתם כלומר שהוא מה שדברו באחרונה כמו שהבין הוא מדבריהם: ויאמר משה כן דברת וגו'. דבר יציב ונכון דברת כי באמת אין מהראוי לכבדך עוד לראות פניך: ולהצדיק דבר נביאו היה דבר י"י אליו במקום ההוא עוד נגע אחד אביא על פרעה כדי שיודיענו טרם צאתו. והעיר את אזנו שכבר הגיע העת שעליו אמר בשעת השליחות הראשונה ושאלה אשה משכנתה. ולזה אמר דבר נא באזני העם ירצה שידבר עכשיו מה שאמר לו ראשונה ויתן י"י את חן העם וגו'. גם האיש משה גדול מאד כי הכל סיוע לדבר השאלה וכבר כתבנו שם שלא היה בזה שום גנאי. ויאמר משה כה אמר י"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו'. ומת כל בכור וגו'. אחר שבא פרעה לכלל דעת כי י"י אלהי ישראל אלהי כל הארץ יקרא ולא נסתפק לו רק אם היה השליח נאמן בשליחות הזה הפרטי או אם בדהו מלבו. מה לעשות עוד כי אם להביא הסימן המיוחד אל השליחות עצמו ביחוד כמו שאמר מתחלה בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ומעתה לא יוכל להכחיש: (יד) וזהו טעם ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג י"י כל בכור וגו' שנראה בפי' שהיא המכה המיוחדת לקושי השליחות וכאלו לא היה שם זולתה. אך ראה נא איך כלל כל ענייני שלשת הסימנין הנזכרים במכה הזאת העשירית עם הענין המיוחד בה שהוא מכת בכורות כמו שהיה המנהג בכל הסימנין אלא שהיו העניינים בכאן על צד יותר נפלא מבראשונות והוא דבר שיאות שימצא כן במה שהוא תשלום הענין הזה הנפלא וסיומו שיוכללו בו כל דברי השליחות שאמר (שם ה') כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. וזה כי הענין המיוחד בסימן הראשון אשר בו נתבאר מציאות הש"י הוא לבראת בריאות חדשות שהוא ענין מיוחס לו ית' עם ההתפארות הזמני שנתגלגל במכת הצפרדעים והוא מה שנמצא בכאן עם המכה הזאת הנפלאה המיוחדת לו התפארות הזמן כמ"ש כה אמר ה' בחצות הלילה אני יוצא וגו' ומת כל בכור וגו'. ונאמר ועברתי בארץ מצרים וגו', וכמה דקדקו חז"ל לייחס לו ית' זה הענין הנפלא באומרו (מכילתא בא פ"ז) אני ולא המלאך אני ולא השרף אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר יבוא ביאורו בשער ל"ח ב"ה. וגם שההתפארות הזמני היא קביעות זמן יותר דק מכל הקביעות הקודמות. והענין המיוחד בסימן השני הוא ההפלאה כמו שנתבאר ועליה אמר בכאן ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וזו היא הבחנה יותר עצומה וכמו שאמרו חז"ל (ב"מ ס"א:). אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור וכו' וכן נאמר אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. ונאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. והענין המיוחד בסימן הג' הוא אשר כמוהו לא הורגל להיות כאשר נתבאר והוא מה שאמר בכאן והיתה צעקה גדולה במצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. הנה שכלל שני העניינים מהעבר והעתיד כמו שהיה הענין בסימן ההוא כי בראשונה מהמכות אמר אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה ובשנייה הוסיף לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן. והנה שהוא מבואר שהסימן הראשון לקח ענין אחד. והשני לקח הענין ההוא והמיוחד אליו. והשלישי השני' הראשונים והמיוחד אליו. והמכה העשירית לקחה השלשה העניינים הקודמים והמיוחד אליה והוא מה שיאמת הדרך אשר דרכנו בו מלבד שאר ההכרחיות אשר הכרחנו לפי דרכנו: והנה אחר שהשלים לו דבר המכה המסיימת חזר להשלים תשובתו על אומרו אל תוסף ראות פני ואמר וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם וכו' ירצה אני לא אוסיף עוד לבא אליך. ואולם אתם תשובו ותבואו לבקש פני על זה בבקשה ותחנונים ואח"כ אצא ותתקיים גזרתך לא בי לבדי כי בכל העם אשר בארצך כי כלנו נקיים מה שאמרת אל תוסף ראות פני. ועל גזרה זו שגזר משה נאמר להלן (שמות י״ד:י״ג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ועם זה יצא מלפניו בחרי אף ולא חשש לרצותו כי ראה כי כלתה אליו הרעה וממהר האלהים לעשותו. ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים ומשה ואהרן וגו'. (ה) ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. לפי שכבר יראה מפרסום אופני זה השליחות וסרבנות פרעה והתוליו כי כהתל באנוש יהתלו בו ושכבר נתאוה בו ובכזביו פעמים ח"ו לזה טרח וכתב בסוף כלם מה שהודיעו הש"י למשה בתחלה כי הוא ית' אשר יסבב שלא ישמט אליהם פרעה לסבת רבות מופתיו כלומר שהמופתים ההם עצמם היו ענין סרבנותו כמו שפירשנו כבר ושכן נמשך המעשה כי משה ואהרן עשו כל המופתים האלה לפני פרעה באופן שנשאר לו תמיד דבר שיפקפק בו ויסרב בשלוח העם בתואנת אמתת הדבר ההוא שמפקפק בו ושעל זה האופן היה מה שהחזיק הש"י את לבו לבלתי שלחם עד הנה. והנה אחרי כן באה פרשה בפני עצמה להורות מעשה אלו הדברים המיועדים במכה הזאת העשירית כמה שנא' אחר פרשת החדש אשר ראינו לחלקו לדרוש בפני עצמו פרשת ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' ובה באה ההודאה השלמ' באומרו קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם וכמו שכבר ביארנוהו ואמר וברכתם גם אותי. כי אחר שהמקנה היה מוחזק בידו ובדעתו הנה הנזבח ממנו לה' ראה שיקחהו לברכה מאתו: (טו) וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'. הנה הם ודאי עשו עיסותן מצות כמצותן. אמנם לפי שיראה שנתעכבו בידם כדי חימוץ ועוד. העיד הכתוב כי נשא העם את בצקו טרם יחמץ ושהוליכו אותם צרורות בשמלותם על שכמם וכל עוד שהתעסקו בהם לא החמיצה והוא מה שהעיד הכתוב אחרי כן ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ. אלא שאם יאמר אומר ומי הכניסם לזה הדוחק יעזבו העיסות ההנה במצרים ויעשו אחרות כתקונן אמר כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה ירצה הוצרכו לאפות הבצק אשר הוציאו ממצרים אשר לא חמץ ולא חזרו אחר בצק אחר כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתעכב לעשות צדה אחרת והנה יש בכתוב שתי עלות לשני עלולים והפירוש נכון. והנה לפי שיש בענין הזה צד נס שבו נתקיימה המצוה הזאת בתחלת' כיון רבן גמליאל (פסחים קט"ז:) לצרף אותו בטעמה לומר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק כו' כאלו הנם ההוא קיים מאמר המצוה הזאת בראשיתה ומשם ואילך קיימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות וכוונתו גם היא נכונה: או שיהיה מאמרו דרך דרש לומר שזכו לאכול מצה של חירות על שם שלא הספיק שאור שבעיסתן להחמיץ עד שנגלה וכו' וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' ל"ב) שלא שינו את שמם ולא גילו את מסתוריהם וכו' וכמו שאמר עוד (בהגדה) ואלו לא הוציא הק"בה את אבותינו ממצרים עדין אנו ובנינו וגו' וסמך אותו למקרא הזה ואיך שיהיה המשיך הענין ואמר כי בכל החפזון ההוא לא הפסידו כלום שכבר היה להם פנאי לעשות כדבר משה וישאלו וגו' וי"י נתן את חן העם וגו' וכבר כתבנו טעם וינצלו את מצרים: (טו) וסמך לזה ומושב בני ישראל אשר ישבו לומר שאע"פי שגורשו ממצרים על זה האופן מהמהירות וגם שלא היו שם כי אם רד"ו מהשנים הנה בעבור זה לא ישוב דבר י"י אחור אשר דבר (בראשית ט״ו:י״ג) גר יהיה זרעך בארץ לא להם שהרי יש לו יתבר' דין וחשבון או חשבונות רבים בהם יוכל לכוין הזמן כמו שירצה עד שכבר יחשוב מעת הבשורה או זולתו עד שצדק באומרו שהיו במצרים כל הארבע מאות שנה ועוד שלשים והם דרכי י"י וחסדיו עם אוהביו ושומרי בריתו כי על כן אמרו ז"ל (שמות רבה פ' ב') יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו (תהילים ק״ג:ז׳) והוא אומרו ז"ל (בהגדה) שה"בה מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו וכו': והנה בזה נשלם מה שראינו לבארו בעניינים החמורים האלה אשר בהם נודעה גבורתו ועוצם יכולתו של אלהינו עם יושר דרכיו וצדקתו הנורא ורב טוב וחסד לכל בית ישראל אשר גמלם ברחמיו להורידם למצרים לקבל עול השיעבוד וההכנעה על השיעור ההוא העצום תחת יד פרעה מלך עז וקשה כדי שיבינו וידעו מה טוב ומה נעים עבוד את י"י כמו שאמר שמעיה הנביא (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות וכבר כתבנו זה הענין בתחלת פירוש ואלה שמות שער ל"ד ויבא עוד בשער מ"ד ב"ה. והוא מה שא"ר יהודה בעל הסימנין הנזכרין ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (שו"חט תהלי' ק"ה) כי השם ית' באהבתו אותם לא מנע מהם הירידה לשם באחד מאופני ההשגחה אבל העבה את החבלים וכפל אותם עד שעשה אותם עבותות וסבות חזקות לרדתם שם כדי להמשיכם ג"כ בחבלי אדם ובעבותות אהבת עבודת האל יתברך אל טוב ההצלחה האמיתית הצפונה לעבדיו ובני בריתו. וכבר נתבאר זה המאמר בשער ל"א והתהלה לאל אשר עזרנו אמן: