עקידת יצחק · פרק ל״ה, י׳

ומשה היה רועה וגו'. (א) כבר כתבנו טעם רעיה זו ושענין הנהגת הצאן אחר המדבר הוא מליצה שלימה להנהגת הכחות הטבעיות החיוניות אחר הכח הדברי אשר כל זה הוא הדרכה ישרה לעלות אל הר האלהים בנקיון כפים ובר לבב המעלה לרוח הקדש ואל הנבואה כמו שנסמך וירא מלאך ה' אליו וגו'. אמנם על היות תחלה הראותו בלבת אש מתוך הסנה כבר נאמרו דברים רבים במדרש חז"ל (ש"ר פ' ב') ויש אומרים רמז לעמו אנכי בצרה. ויש (שם) להבטיח למשה שלא ינזק בשליחות ההוא כמו שהסנה איננו אכל בלב אש הנאחזת בו. ויש אומרים דברים אחרים ואלו ואלו דברים צודקים. והקרוב לדרך הפשט כפי הענין הוא כי בא להגיע אל המדרגה העליונה האלהית שהוא העליה אל הגדולה שאמרו רז"ל במאמר אשר ביארנוהו. ולזה נתראה אליו ענין מבהיל שיפלא מאד עליו כמ"ש אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה וגו'. ויודע לו ע"י כן כי יש הנה הנהגה עליונה נפלאה על אותה שגדל עליה מנעוריו כי זה מה שחוייבה לו ידיעתו מצד שהוא נביא כי הנבואה עצמה היא מהמין ההוא כמו שאמרנו. ויותר יתכן מצד השליחות ההוא המוכן לפניו כמו שבא ויבא עוד ביאורו. ולזה אמר וירא והנה הסנה בוער באש וגו' כי נראה לו בזה שבהנהגה ההיא העליונה אין שום כח אל ההקדמה המונחת מחכמת הטבע המחייבת הנמשך מאמות הקודם ותבטל הקודם מסתירת הנמשך לפי שכבר ראה הסנה בוער באש ולא נמשך אליו האכול המחוייב בדרך הטבע: והנה אז נכנס בלבו ספק גדול שלא ידע אם נתאמת מציאות הקודם והוא היות שם אש ממש טבעי. ויהיה הפלא מה שלא נמשך ההתאכלות: או אם היה הבלתי התאכלות טבעי והיה הפלא במהות הקוד'. רצונו שהיה נראה שהוא בוער באש ואינו כן על דרך האמת כי חקירה זו מחוייבת אליו לעמוד על אמתת המעמד שהיה בו: (ב) והנה על העיון הראשון אמר ויר' והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. אמנם על הספק השני אמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה ירצה אם הנמשך איננו כנגד הטבע ודאי המראה הזאת הוא ענין גדול ממה שחשבתי וראוי להשתדל לדעת מדוע לא יבער הסנה כלומר מה הוא זה שנראה אש בוער ואיננו כן רק מראה גדולה ממנו: והנה לפי שהחלוק וההפרדה על זה האופן בחקירה הוא מה שמגיע החוקר אל אמיתת עיוניו ולמעט יתקרב אל האמת מזולתו אמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה להודיע לו ענין המראה ההוא. והנכון כי לפי שכבר הגיעה לו זאת הידיעה רצוני מהכזבת אלו ההשגות הטבעיות כאשר הוא שם אלא שהוא משתדל להתקרב עוד לדעת מהות המראה הגדול ההוא כמו שאמר אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה והעיון או ההשגה ההיא היתה נמנעת לו אז. לזה נאמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים והיא מידת הדין המשערת הדין והמשפט הראוי לכל אדם. ויאמר משה משה כלומר כי משה צריך שישאר משה בחוקו ושעת' אין עת ליקרב הלום לראות ושאז אין הכונה רק להודיע שצריך שישלוף נעליו מעל רגליו (ג) והוא משל נמרץ למה שרצהו שם לפי מה שאמרנו. וזה כי המנהג הטבעי הוא לעשות המנעל כפי מדת הרגל לא הרגל לפי המנעל ומשל הוא בפי התלמוד (קידושין מ"ט.) מסאנה דרב מכרעה לא בעינן והוא כנוי נכבד לכל הענינים הטבעיים שמנהגם שימשכו המסובבים אחר טבע הסבות ומדתן לא שימצאו הסבות לפי טבע המסובבים. ולפי שבזאת ההנהגה העליונ' על הרוב יתהוו ויתחדשו הסבות הקרובות לצורך המסובבים ולא יקווה בה אל שימשכו המסובבים מהסבות הטבעיות הקדומות כמו שיבא קצת זה בדבר האותות. לזה אמר לו של נעליך מעל רגליך כי המקום וגו' כלומר צא מאצטגנינותיך והעתק מדעותך במה שתחשוב שחוייב להיות המנעלים שהם המסובבים למדת הרגלים שהם הסבות כי המקום והמדרגה אשר אתה עומד שם עכשו אדמת קדש הוא משידרכו שם בנעלים אבל שם יעשו ויתחדשו הסבות בעבור המסובבים כמו שאמרנו: והנה להיות הדברים האלו ביד משה תמיד לשני עניינים. אם לצורך נצחון האויבים כמו שהיה לו בפרעה ובמצרים ובמלחמו' סיחון ועוג וזולתם. ואם בפרנסת העם אשר ברגליו שכל ימי היותם לפניו נתפרנסו שלא על המנהג הטבעי כמו שזכר שני העניינים האלה בסוף פרשת הברית השני. אמר (דברים כ״ט:א׳) אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים וגו' המסות הגדולות וגו' וסמיך ליה ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם וגו' לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' לזה אמר לו שישלוף שני הנעלים מעל שתי רגליו לרמוז אל שני מיני עניינים אלו. (ג) אמנם ביהושע שלא נשתמש בזה הענין רק בענין נצחון המלחמות נאמר לו (יהושע ה׳:ט״ו) של נעלך מעל רגליך לשון יחיד. וזה מה שנרמז אליו ברמז מבואר בענין הסנה כי האש השמיימי ההוא עם היותו חזק מן האש היסודי כמו שנר' מענין הקרבנות וממעשה גדעון ואליהו ז"ל הנה לא נאכל בו הסנה כמו שחוייב מטבעו וכ"ש בזולתו והוא ענין נכבד מאד: ואם לענין הבטחתו שלא ינזק בשליחותו היה המאמר הזה ג"כ נכון מאד וזה שנעילת המנעלי' בכלל כל המלבושים והתקונים הנה הם עניינים הכרחיים עשאום האנשים להגין עליהם מהנזקים המזומנים להם פן תגוף באבן רגלם או פן יקבלו נזק הקור או החום המחויבים להם מצד חמרם. אמנם השרידים הנגשים אל ה' אינן צריכין לדבר מזה כי תורתם ושלמות צורתם משמרתם כמו שאמרו עליו (תהילים צ״א:י״א-י״ב) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגליך על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין. שאין ערוד ממית וגו'. (ברכות ל"ג.) ולזה רמז אליו על תורת השמירה הכוללת במשל הנכבד הזה לומר של נעליך מעל רגליך כי המקו' אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. והקדושי' אשר בארץ אינ' נזוקים בה רגליהם ואינם צריכים שמור וכן בכל הנזקים כי הם כמלאכי עליון. ולזה הרמז אמרו ז"ל (פר"א פ' מ"ו) שישראל הם יחפי רגל ביום הכפורים כמלאכי השרת: ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. הודיעו כי הוא יתברך אשר נתפרסמה ידיעתו לו מפי אביו וזולתו המזכירים אותו בשם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב הוא הנראה אליו שם בתכונת המראה ההיא. והוא טעם מה שאמר לו אל תקרב הלום. ולזה ויסתר משה פניו מראות במראה הגדול ההוא כאשר אמר כי ירא מהביט אל האלהים. וכן ביעקב נאמר (בראשית כ״ח:ט״ז-י״ז) אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ויירא וגו': ויאמר ראה ראיתי וגו' וארד להצילו וגו' ועתה הנה צעקת וגו'. הודיעו מעלת ההשגה ההיא הנפלאה כי לא לבד היתה הגעת שלמות בעצמותו כי אם שג"כ ישפע משם חסד ורב טוב לבית ישראל אשר הם בכור הגלות העצום הצריכים אל נביא כמוהו להצלתם: (ד) ואמר כי עד עתה ראה ראה את עני עמו אשר במצרים אשר לא לכבוד היה לו מעמדם לשם מצד מה שהם עמו. וגם שכבר שמע את צעקתם אשר הם צועקים מפני נוגשיהם מצד שהוא יודע את מכאובם כי אין כל דבר נעלם ממנו לא מצד מה שהיו נותנין לב לצעוק אליו להצילם מידם. ומטעם זה כבר נתתי את לבי וארד בדעתי להצילו מיד מצרים ולהעלותו לעתיד מהשעבוד הצר והמצוק ההוא אל ארץ טובה וכו'. אמנם עתה מקרוב עלתה צעקתם לפני לאמר קומה והושיענו כמו שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כמו שפירשנו שם וגם ראיתי את הלחץ אשר עתה מחדש לוחצים אותם כמו שאמרת ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם וגו' לזה ועתה מיד אשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים כי מה אוחיל עוד. אמנם מהעליה אל ארצם שזכר לא אמר לו דבר כי ידוע וגלוי לפניו את אשר יהיה באחרונה: (ה) מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו' לפי שכבר יצא משה ברוח לפני פרעה אשר בקש להרגו ועתה הוא שולחו אליו היתה תשובתו נכונה לשאל לו מי אנכי כי אלך אל פרעה על דרך מה זה בידך כלומר כמדומה שאתה מתנכר בי ואינך יודע שאנכי מוכתב למלכות. והרי זה דוגמת מאמר שמואל (ש"א כ"ז) ואיך אלך ושמע שאול והרגני: ובמדרש (ש"ר פרש' ג') אמר לפניו רבון העולמים היאך אני יכול ליכנס מי יכנס למקום לסטים למקום הורגי נפשות הוי מי אנכי כי אלך וגו' וכי אוציא וגו'. ירצה ועוד מה טעם יש בהוצאה ממצרים לבד אחר שאין אתה מזכיר לי העליה אל ארצם הנה שחשש השלם אל מה שהיה. ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כו' השיבו על ראשון ראשון. ואמר לא תירא ולא תחת מן פרעה ומהמבקשים את נפשך מקרובי המת ומגואלי דמו כי אתך אנכי להצילך מהם: (ו) וזאת ההצלה שתראה בעיניך טרם בואך שם תהיה לך לאות כי אנכי שלחתיך ותצליח את דרכיך והוא הדבר אשר אמר לו במדין בדרך בשורה לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שכבר נגפם ה' ומתו כל קרובי המת ומיודעיו ואין דורש ואין מבקש והמלך הראשון כבר מת. וכבר כתבנו בשער הקודם כי בשורה זו היתה סבת קראו הבן השני אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה מה שלא יכול לומר כך על בן הראשון. אמנם על מה שאמרת כי מה צורך ההוצאה מבלי זכרון העליה תדע כי בהוציאך את העם הזה ממצרים אתה והם תעבדון את האלהים על ההר הזה ואמר כן על קבלת התורה ומעש' המשכן וסדר הדגלים ויתר העניינים אשר על כלם אמר לסוף (דברים א׳:ו׳) רב לכם שבת בהר הזה לפי מדרש חכמינו ז"ל. (ספרי דברים שם) והפי' הזה הוא נכון מאד בעיני. ובעל הטעמים הכריחו בשהטעים שלחתוך באתנח. אמנם מה שתהיה זאת תשובה אל היותם בלתי הגונים אל ההוצאה כדרך הראשונים ז"ל כבר כתבנוהו בתחלת פירש פרשת ואלה שמות עיין עליו כי הוא נכון מאד ותרוייהו איתנהו: (ו) ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא וגו'. כמדומה לי שכשראה משה שקיים לו האל יתברך בתשובתו מה שחשש מענין העליה ולפחות שלא הבטיחו עליה נתחזק אצלו החשש ההוא מאד. וחשב כי הוא יוציאם ממצרים ותכף ומיד יבא אחר ויעלם אל ארצם וכבר יגיע לו מזה חסרון גדול. ולזה היה מעורר שאלות וטענות רבות כננד השליחות הזה ושישלח מיד אותו שעתיד לשלח לצורך העליה והיה הכל דרך פיוס והרצאה שיודה הוא יתברך על השליחות כלו והוא ענין זריזות וחריצות אל המעלות האלהיות כמו שכתבנו אצל הבכורה שער כ"ד. אמנם הוא יתברך נהגו על פי דרכו כמו שיבא עד דסבר וקביל: (ז) הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי וגו' לפי שכשנגלה עליו אמר לו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' ולא הזכיר לו שם המיוחד מצא מקום לטעון ולשאל שמא לא הרשהו להשתמש בו בענין השליחות והוא אומרו אנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם ולא אזכר המשלח בשמו המיוחך המסור להם ואמרו לי מה שמו הידוע להם והשגור בפיהם מה אומר אליהם הרי מכאן מודעא רבא לשליחות. ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה הרב המורה כתב בפ' ס"ב חלק א' כי משה כששמע ששלחו אל בני ישראל אמר שיתכן שישאלוהו תחלה הוא שיאמת להם מציאות האל תחלה ואח"כ יהיה להם אפשר להאמין בשליחותו. ולזה הודיע לו סוד אמתת מציאותו במאמר הקצר הזה אשר הוא כולל התואר והמתואר במלה אחת בעצמה עם אות הקשר אהיה אשר אהיה המתואר שהוא התואר בעצמו. והכונה הנמצא אשר הוא נמצא כלומר שהוא נמצא ולא במציאות והוא תכלית מה שנתבאר מאמתת מציאותו ית' על ידי כל החקירות כלן. ולזה אמר שיאמר כן לזקנים שקנו חכמה ביניהם והם אשר ישמעו לקולו ויאמינו שליחותו והשיב משה כי אף על פי שיקבלו ממנו אמתת מציאותו עדין צריך אמות שהוא שלוחו כו' כמו שנתבאר שם: ואני לא ראיתי טעם על זה הענין במקום הזה כי איך יתכן שהיו זקני ישראל וחכמיהם משוללים מהידיעה הזאת ואף כי יהיו משוללים ממנה מה יוסף ומה יתן יופי המליצה הזאת וקצורה אמות בענין זולת המאמר לבד אלא אם נאמר שהיה לו ללמדם כל המופתים הפילוסופיים ההם אשר מכלם יתבאר זה הכלל הנפלא. ולכן אני אומר שהנכון הוא מה שימשך ביאורו לפי דרכנו והוא כי לפי שמשה היה מבקש שישנה השם דבורו במה שלא היה מצוהו על העליה אל הארץ בעלת שאלת שמו כמו שאמרנו היתה תשובתו כי כמו הוא אהיה אשר אהיה ירצה הקיים בעצמותו ונאמן במאמרו ובלתי משתנה בדבורו כלומר אל תוסף דבר על זה ושכה יאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם כלומר שלא יוסיף על דבריו הראשונים כי בהויתו יהיה אצלם: (י) ויאמר עוד אלהים אל משה הוסיף עוד על תשובת שאלת שמו ואמר אני לא מנעתיך מהזכיר השם כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם. אמנם יפה דקדקת שצריך שתדע שיש בהזכרת השם דבר סתרי שאין כח לשום בריה לעמוד עליו. והוא מה שיורה זה השם על אמתת המהות בענין הגדרים כנגדרים או התוארים כמתוארים כי זו היא הוראת השם המפורש על פי עומק סודו המופלא אשר עליו דקדקו חכמינו ז"ל (פסחים נ'.) זה שמי לעולם לעלם כתיב אמנם מה שנתן להשתמש בזה השם הוא בענין השמות הנפרדים המורים על המציאות לבד כלומר כראובן ושמעון יהיו לי. ועליו אמר וזה זכרי לדור דור: והנה אחר שנשלם ענין זאת השאלה הראשונ' נעתק לדבר אליו מעצם השליחות. ואמר לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם יי' אלהי אבותיכם נראה אלי וכו' ועתה ראה כי הקפיד האל יתברך להישירו בעצה נכונה מאד והוא במה שבדברים הראשונים אמר שיאמר להם שלחני אליכם כמו שיצא מפיו. הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם וגו' שלחני אליכם וגו' לפי שהמאמר הזה הוא לשון משותף יסבול שיאמר על דרך הנעת הסבות וגלגולם כמו (בראשית מ"ד) וישלחני אלהים לפניכם (שם) למחיה שלחני אלהים (ש"ח כ"ה) ברוך יי' אלהי ישראל אשר שלחך היום וגו' והדומים כמו שכתב הרב המורה פרק מ"ח חלק ב' ועם זה לא יפקפקו המוניהם על שליחותו כמו שיפקפקו אם יאמר להם יי' אלהיכם נראה אלי כי ענין הראות האל יתברך אל האנשים לדבר עמהם היה זר וקשה או נמנע בעיניהם ומעמד הר סיני יוכיח שנאמר בו (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והם אמרו בסוף הענין (דברים כ"ה) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ולפי זה אם יראו שיכנה עצמו לנביא בלשון מבואר יאמרו אעקרא דדינא פירכא וסדר בפיו הלשון ההוא המשותף שיובן ממנו שמהשם יתברך היתה נסבה בואו הנה ויקבלו ממנו ולא ירחיקו מאמרו: (ח) אמנם שיאסף הזקנים אשר בשער שקנו חכמה ויראה ודעת אלהים וקבלו מאבותיהם הקדושים אמתת מציאות זה השפע הנפלא על האיש ההגון. ובעבור הענין הראוי ושיאמר להם בפירוש יי' אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם מארץ מצרים אל ארץ הכנעני וגומר ושמעו לקולך בי הם לא ירחיקו אפשרות זה אבל יגזרו על אמתתו. וכבר ידמה זה למה שדקדק עליו במעמד הר סיני באומרו (שמות שם) כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבני ישראל כמו שאבאר שם בעזרת השם: (יא) ולזה היתה סוף תשובתו והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי כי יאמרו לא נראה אליך יי' שהרי הזקנים ידעו שהנבואה היא אפשרית בראויים לה אבל במה יודע להם שאני ראוי אליה. ולזה מלא בידו האותות כמו שיבא והוא פירוש מפואר: ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו וגומר. לפי שחזר בשליחות לומר ואומר אעלה אתכם מארץ מצרים אל ארץ הכנעני וגו'. אמר אמנם ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו יי' אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים וכו' כלומר כי על זה הפקדתיך שליח לשעה ולא זולת: (ט) ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים וגו' ואני ידעתי וגו' ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' זאת היתה עצה עמוקה אלהית להראות לכל חוזק לבו וקושי ערפו של פרעה הידוע אליו אשר עליו יצדקו משפטי השם יתב' ומכותיו הנאמנים אשר ישלח בו ובעמו והוא כאשר צוה שלא יבקשו ממנו רק שירפה מהם כעשרה ימים ללכת שלשת ימים במדבר לזבוח לאלהיהם ומסתמא יובן מדבריהם שאחר ישובו ועם כל זה לא ישמע וכ"ש אם יאמרו לו לשלחם כלה: (י) וזה אומרו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך כי ידעתי את מריו ואת ערפו הקשה: (י) ולא ביד חזקה. ירצה וכ"ש שלא יתן אתכם להלוך אם תשאלו ממנו ביד חזקה ובזרוע רמה לשלוח אתכם קוממיות. וכבר יהיה האשם המושב אליו על סירובו על זה האופן מהשאלה גדול מאוד ממה שיהיה על האופן השני. אמנם ושלחתי ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו. ואחרי כן ישלח אתכם שלוח ופטור גמור. וכל זה להודיע כי לא לחולשת השליחות ולא לחסרון כח המשלח אמר זה רק להראות כחו וגבורתו עם יושר משפטו כי האיש הקשה והעריץ אשר מתחלה ישאלו ממנו רפיון ימים אחדים ולא יאבה שמוע לסוף ישלחם כלה גרש יגרש ולא שוה לו: ויתד תהיה לך על אזניך לבלתי שמוע דבר ממה שכתב הרלב"ג ז"ל בזה ובכל כיוצא בזה אם בספורי השליחות הזה ואם בזולתם בכל מה שיקיים כי בחירת האנשים בכל מעשהם והעניינים הנמשכים להם על צד בחירתם איפשר שיהיו זולת מה שידע האל ית' חלילה ממנו. ולפי שכבר ביארנו סותרו אצל ארדה נא ואראה וגו' שער י"ט גם דברנו בענין הידיעה האלהית הכוללת והפרטית מה שבידינו בשער כ"א אצל העקידה שהם מקומות מיוחדים לזה לא אחוש לדבר בו בכל מקום ומקום ויספיק זכרון זה: (ט) ונתתי את חן העם וגו'. למה שהוא מבואר כי על דרך השאלה הזאת שראתה חכמתו לסבה החזקה שקדמה ימשך להם הפסד גדול מפורסם. והוא כי כשילכו מעמהם על מנת לחזור עד עשרה ימים איך יוציאו עמהם את ממונם ונכסיהם וכלי בתיהם הרי הם מוכרחים לעזוב את כל רכושיהם ואהליהם כאשר המה. לזה אמר שלתקון זה יתן את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה וגו' כי הכלים היקרים ההם אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב והשמלות החשובות אשר ישאלום להתקשט בהם לפני אלהיהם שיהיו קלי המשא יהיו לכם שכר חלף כלי בתיכם הכבדים אשר תעזבו לאותם השכנים או שאתם גרי בתיהם לזה אמר ונצלתם את מצרים שכבר יהיה לכם זה התנצלות גדולה לפני כל מי שיגנה מעשה זה לפי שכבר עזבתם אצלם כל נכסיכם, או שירצה כיון שישאילום לכם בלב טוב ועין יפה לא תחושו על חיוב החזרה כי לא ימשכו הענינים ביניכם באופן שתתביישו עליהם כי כאשר ראיתם את מצרים עכשיו לא תוסיפו וגו'. ואין התנצלות גדולה מזה: (ט) והנה עתה לא עת המעשה היא אך יודיעם הענין כדי שלא יקשה עליהם אופן השאלה שאמר ולזה בשעת מעשה אמר דבר נא באזני העם וישאלו וגו' כי הגיעה שעה. ותכלול עצה זו כוונה אחרת והוא שכבר יתעוררו לצאת אחריהם בשביל ממונם ויבאו למקום דינם כמו שיבא עוד. ויען משה ויאמר והן לא יאמינו וגו'. כבר פירשתיו: ויאמר אליו ה' מזה בידך וגו' והיה אם לא יאמינו וגו' לפי שכבר שם ענין הכרתו עם הזקנים שאמר שאף על פי שהם יודו במציאות הנבואה הנה יספקו בנבואתו כמו שאמרנו. לזה נתן בידו שלשת המופתים האלו והיו לאותות נאמנות לעיני בחינת' היודעים והמכירים באות, ענין המנהג הטבעי ומשיגים עד היכן ידו מגעת ולא יתפשו ברשת ההמוניים המשתוממים לעצירת המים בעציץ הנקוב וכדומה מהעניינים המחויבים אצל הטבע ולא יפלא בעיניהם שדודו המוחלט אם לא יהיה בענין זר ונפלא מאד כמו שהקדמנו בדברים אשר בשער. (יב) ולזה כבר היו להם אלו האותות בטוב הבחינה, זו נפלאה מזו כמו שיתבאר. וזה שהדבר אשר יאמר עליו שהוא נסיי הוא באחד מג' פנים. אם שיהיה נמנע אצל הטבע בשום צד כמו שיהיה ההפך הברזל גזת צמר או אפרוח וכיוצא. או שיהיה נמנע אצל הטבע בזמן מה אבל אינו נמנע בהחלט. דרך משל ההפך קב חטים אל אפרוח שהוא נמנע אצלו בעתה אבל הוא אפשר שיהיו החטים מאכל לעוף השמים ותתהוה מהם הטפה הזרעית ויוליד ביצה וממנה אפרוח. או שיהיה הנס מורכב משני העניינים יחד כהתהוות מביצת תרנגול חצי תרנגול חצי צפרדע שהוא נמנע מצד כללותו שכבר נתבאר בחכמה הטבעית שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאי זה דבר שיזדמן. אמנם כבר יפול בזה צד אפשרות מצד קצתו: והנה הוא מבואר כי אות המטה שנהפך לנחש הוא מהמין השני כי המטה כשיותך אל העפר ונחש עפר לחמו כבר איפשר שיהפך זה לזה באורך הזמן, ויהיה הנס בו ההפך לו בזולת זה הזמן: והמופת השני הוא מבואר שהוא מהמין הג' והוא שימצא האדם בריא וחולה בזמן אחד כי בדרך הטבע אי אפשר להיות יד האדם מצורעת רק שיהיה הוא עצמו מצורע והוא ההמצא בו הפסד הכח המשנה בכלל. ואם שיוכר זה בקצת חלקיו וראשי איבריו לא יאמר לפי זה שידו או רגלו או חוטמו מצורעת והוא בריא כי היות כחו בריא ושלם בכל פעולותיו ואבר אחד מצורע זה יהיה כמו חצי תרנגול חצי צפרדע ויהיה נמנע אצל הטבע יותר מהראשון אצל חכמים המתבוננים בסודות הטבעים אמנם לפי שכבר אפשר שתפיל הצרעת ביד בצד מהצדדים כמו שאמרנו. בא האות הג' אשר הוא מהמין האחד שהוא נמנע ליעשות בשום צד ובשום זמן כי ההפך היסוד הפשוט לדם הוא כמו ההפך הברזל אפרוח או חתיכת בגד או ספר וכיוצא שאף בגוף האדם לא יוקחו המים למזון כי אם להעביר המאכל במעברים הצרים כי היסוד הפשוט א"א ליהפך אל מזון וכ"ש שיהיה מיטב הליחות שבניזון וכ"ש חוצה לו שהוא שוה לשיעשה מהאבן לב הב"ח או כבד או מוח וכיוצא נפרדים מכלל הגוף שהוא בתכלית הנמנעות. וכבר יצדקו מאד בעיני היודעים. דברי השם שאמר והיה אם לא יאמינו וגו' והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות וכו': ואפשר שכבר יוקחו האותות האלה לפי פרסומם אצל ההמון אלא שתבוא הוראתם על שלשה ענינים נפרדים אשר כללם מאמר שליחותו באומרו ה' אלהי אבותיכם נראה אלי לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים שהרי יש לו לאמת שלשה ענינים. הא' שהש"י הוא הנראה אליו. והב' שהעם ההוא נמסר לפקידה. והג' שירצה הש"י לפקוד על המצריים על העול והחמס העשוי להם שם. והנה עם שהוא ע"ה לא ספק אלא בעצמו באומרו והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה' הנה הוא ית' נתן לו האותות על שלשת הענינים. וכבר קרה לו כמו זה הענין במאמר (שם) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וגו' כמו שיתבאר שם ב"ה. והנה על זה האופן אין מן הצורך שיוקחו זאת נפלאה מזו אבל איך שיהיו מענין יוצא מהקש הטבעי תהיה כל אחת הוראה על ענינה. וזה שמעשה הנחש יהיה ראיה אצלם שהוא נביא ה' הנראה אליו כי מי אלוה מבלעדיו בורא נפשות בפגרים מתים כמו רגע. אמנם האות הב' יורה כי פקד ה' עמו ומחץ מכתו ירפא כמו שירפא היד המצורעת. וכמ"ש (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. אמנם האות הג' מה שיורה שיפקוד ה' על המצריים ועל אלהיהם אשר הם בוטחים בו להשחית מימיהם ומעתה יתנו הדין על העשוי להם שם בלי ספק: ותהיה הכוונה באומרו והיה אם לא יאמינו וגו' לומר אם לא יאמינו אליך לקול האות הראשון בכל עסקי השליחות כי יערערו ויאמרו הרי שנתברר לנו כי נראה אליך ה' אבל לא יאמינו שהם יהיו ראויין ומזומנים לגאולה כמו שיחוייב מאומרך פקד פקדתי אתכם. ולזה כשתעשה השניה יאמינו זה: והיה אם לא יגמרו האמונה גם בשני האותות האלה שיפקפקו ויאמרו כבר איפשר שאתה נביא הש"י ושאנו ראויין לגאולה אבל עדין לא נדע אמות מה שאמרת שיקח הש"י נקמתנו ממנו כי הוא מלך עצום וחזק מאד לזה ולקחת ממימי היאור שהוא אות ומופת שקשתה יד האל ת' עליו ועל אלהיו. ועם זה תאמת כל חלקי המאמרים האלה והוא נכון בעיני בדרך הפרסום: ואיפשר שכבר יהיו בלב המוניהם ספקות אחרים אם מצד עצמם. ואם מצד עוצם מלכם ועמו ועבדיו שכבר יועילו למו בבחינתם בשיהיו שוות. ולא עוד אלא שתהיה הכוונה להראות להם קלות הענין ההוא וקירובו מצד היכולת האלהי עד שיהיה האות השני קל מהראשון. והשלישי קל משניהם כמו שיראה מהפרסום ואין להאריך באלו הענינים כי הם דברים נמסרים אל לב כל מעיין. ואשר כתבתי הוא מה שיספיק בזה לפי הכוונה: והיה כל זה מהחסד האלהי לזכותם לישועה בזכות האמונה והבטתין על דרך שאמר יהושפט (ד"ה ב' כ') שמעוני יהודה ויושבי ירושלם האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו וכמו שאמר אח"כ ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. הנה שפירש הכתוב הנז' העניינים שאמרנו ועל כלם הודו והמליכו: (יג) ויאמר משה בי אדני לא איש דברים אנכי וגו', אחר שהודיע לו האל ית' את כל זאת כמ"ש לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגומר ושלחתי את ידי וגומר נראה כי המלאכה לא ליום אחד היא ולא לשנים אבל שתמשך לזמן הרבה בוא יבוא לפני פרעה וגדולי שריו חכמיו ויועציו פעמים רבות בדרך הנצוח. ולא עוד אלא שאפילו לבני ישראל אשר בא להושיע אותם הוצרך להרבות אותות ומופתים למען יאמינו בצירוף התלונה הראשונה שאמרנו שהיתה בלבו מצא עלה מצד כובד לשונו להשמט. ואמר בי אדוני לא איש דברים אנכי לעשות את כל המעשים האלה על האופן הנפלא הזה. ואמר גם מתמול משלשום לומר שלא חדש עכשו טענת ששתק ממנה מתחלה עם היותו יכול לטעון אותה שזה יהיה עזות גדולה אבל שהוא כבר ידע בכובד לשונו למן היום הראשון אלא שהוא לא יחשב עד הנה שהיה זה מזיק לו בשליחותו: (יד) ויאמר אליו ה' מי שם פה לאדם או מי ישום וגו' ירצה אם תשער שישים פה לאדם זולתי הוא אשר מנע ממך צחות הלשון ולא ידעתי או שיהיה זולתי המשים האלמות והחרשות והוא אשר האלים אותך ולא ממני. היה לך להודיעני ולבקש ממני אתקן את אשר עותו שום אחד מהם כדי שלא יתקלקל השליחות. אמנם אם שמת לבך כי אני אני הוא השם פה לאדם ושמתיו לך על זה האופן וגם אני הוא השם אלם או חרש ורציתי שיהיה בך זה החלק מהאלמות ועם כל זה אני בוחר בך לעשות שליחותי. היה לך לסמוך עלי כי ידעתי אשר אני עושה. ואם יתקלקל עסק השליחות ע"י זה לא עליך תלונתי כי אם עלי: ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך וגו' ירצה אין אני מתקן כובד פיך ומילול לשונך כדי שיודע לכל כי אנכי תמיד עם פיך ומורה אותך את אשר תדבר בכל עת הצורך כי לא על יופי דבורך וצחות לשונך אתה בוטח: ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח לפי שאין במשמעות אומרו אנכי אהיה עם פיך שילך עמו שם כאשר ילך איש עם רעהו. רק שישלח עמו מי שימלא את חסרונו כמו שהיה הענין באומרו וארד להצילו מיד מצרים כי אמר לו ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוציא וגו' וכבר יהיה זה ע"י אחד הנביאים השלמים בכלי הדבור. ולכאורה ירצה שלא לכבוד יהיה לו להיותו טפל אצל זולתו. אמר בי אדני שלח נא ביד תשלח ירצה שלח נא השליחות כלו ביד אותו שתשלח להלין בעדי ולמה אהיה עליו למשא ויש במשמ' דבריו ג"כ שישלח נא ביד אותו השליח שעתיד להעלות' לארץ הנרמז מתוך דבריהם כמו שאמרנו. ולזה הענין לדעתי הי' עקר מה שיוסב אליו מה שנ' ויחר אף ה' במשה כי הקפיד עליו על דקדוקו יותר על זה הענין. מצורף למה שכלל בדבריו מהתפיסה על דבריו יתב'. אמנם לענין השליחות אמר לו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגו' ודברת אליו וגו' ודבר הוא לך וגו'. ירצה עם שכבר היטבת לראות שכוונתי לשלוח עמך איש יודע דבר ונבון לחש מ"מ היה לך להתערב עלי שלא נקל בכבודך בדבר השליחות. ובאמת אין עיני ולבי לזה רק על אהרן אחיך הלוי כי ידעתי דבר ידבר הוא. וגם הנה הוא יוצא לקראתך ואפילו בביאה ראשונה לא תהי' אתה לבדך וראך ושמח בלבו שלא ירע בעיניו גדולתך וגם אותו לא אשימנו לנביא כמוך ושוה אליך כי אתה תהיה המדב' אליו בשמי והמשים את הדברים בפיו. ומה שאמרתי לך ואנכי אהיה עם פיך והורתיך וגו' דבר גדול מזה אכלול בו אשר תצטרכו אותו גם שניכ' כי אנכי אהיה עם פיך ועם פיהו והוריתיך את אשר תעשון סוף דבר עקר השליחות כלו תלוי עליך כי הוא אשר ידבר לך אל העם כלומר בשליחותיך והיה אם הוא יהיה לך לפה אתה תהיה לאלהים המשלח נביאו או שלוחו למי שירצה: ואת המטה הזה וגו' ירצה ובהיות מטה האלהים בידך אשר תעשה בו את האותות הנה הדבר נכר שאתה הוא עקר השליחות בלי ספק: