עקידת יצחק · פרק ל״ב, ז׳

אמנם מה שכיוונו על דרך החידה לדבר בו עם החכמים הוא הענין הראשון אשר אליו היתה כוונתנו בראשונה להודיע שבוש הסכלים המבזים צלמם לבלתי שאר לנפשם שום תקוה ואחרית אחרי מספר ימי אכלם ושתותם ואחרי כלות גופם ושארם. ולהראות להם כי עם שכליון הגוף הוא מהכרח החומר ומחיוב רוע התחלותיו ושלא יספיק כל הון להחליף ולהמיר הנתך ממנו יום יום כי אם טוב ברע כמו שאמרנו שאין לגזור כן על הנפש המשכלת בשום ענין. ולפי זה יתבארו דבריו על זה האופן למה אירא בימי רע כו' אמר מה היא הסיבה אשר אליה אירא בימי הרעה שהוא יום מיתת הגוף והנפש האנושית גם היא חשבה להשבר כי עון עקבי יסובני והוא חסרונות התחלתו ופחיתות היולאניותו כי מהכרחיותם מזורה הרשת מיום הולדו וכמו שאמר (שם ג') ואתה תשופנו עקב כי הוא הנושך עקב כל מרכב מבלי שום המלט. כי גם הבוטחים על חילם וברוב עשרם וחושבים שבו יוכלו לעמוד על נפשם כי תשיג ידם המאכלים הטובים והבריאים והמסעדים החזקים והמרקחים הלביים המאריכים ימיהם ושניהם בנעימים לסוף לא יועיל ממונם ורוב הונם לפדות את עצמם באותו הלחות ההווה והמתחדש בלקיחות ההמה עד שיהיה שוה למה שנתך ממנו ממש כמו שכתבמ ממשל היין המהופך אבל אותו המתחדש הוא באחיו הקרוב אליו אשר אמרנו במשל כי אח לא פדה יפדה איש. ובכל יום ויום מתמעטת הקרובה ומתרחקת האחוה עד שנעשה נכרי לגמרי והוא ענין המות ההכרחי. והוא אומרו לא יתן לאלהים כפרו כלומר שלא ישית כפר ותמורה אל הכח ההוא הנתן מאת האלהים בתחלת הבריאה כי הפדיון ההוא יקר עד מאד ואי אפשר לשום אדם להמציאו. וחדל לעולם ירצה כי לעולם הוא הולך וחסר ונגרע מערכו ושלמותיו עד שיתבטל לגמרי. ואיך אפשר שיחיה עוד לנצח ולא יראה עוד השחת. ואמר שהגזירה הזאת אינה נמשכת לעצלת האדם והתרשלותו. ולא לקיצור ידיעתו כי יראה הרואה חכמים גדולים יודעי נפלאות בסודות הטבע יחד ככסיל ובער יאבדו ואין אחד מהם שלטון ביום המות ועזבו כחם וחילם לאחרים כי לא יכולו להשאירו בידם. כי קרבם וכרעם וכלי גופותם הפחותי היו למו לבית עולמם ומשכנותם לדור ודור. הוא לבד מה שיקראו בשמותם עלי מדת ימים. והרי הוא מבואר שהאדם אשר כן לו מהיקר והשלמות בתמונתה זו הגופיית ובתקון כל כלי עבודתם מכל שאר הנמצאים השפלים ולא ילין בו אחרי בואו אל בית עולמו ואחרי שכב אל אבותיו הוא נמשל כבהמות כדמו ואי זו היא החבה היתירה הנודעת לאדם הנברא בצלם אלהים כמו שיחייב השכל באמת זה אשר יחייב תכלית החיוב שהמעלה העקרית בשלמות הנפש ונצחיותה. כי על זה אמרו חז"ל (ברכות י'.) נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר ה' אלהי גדלת מאד כמו שכתבנו בשער י' גם בשער כ"ב אצל ותשחק ליום אחרון דברנו בזה מה שיאות, זה דרכם המחוייב לגופותם מהכרח התחלותיו היה כסל למו כלומר ליחס אותו לעצמם ממש ולנפשם במה שהיא צורתם המיוחדת כי בחשבם כי כאשר תם זמן הסעודה יחד ושוב אינן סומכין על שלחן אחד כי כאשר מות זה כן מות זה ולו חכמו ישכילו מהות עצמם כפי מה שהאירה התורה האלהית עינינו וכפי מה שיחייב השכל כנזכר יבינו לאחריתם וידעו כי אין קיום צורתם העצמית תלויה באלו העניינים החמריים כדרך הגופים רק בעיונים מחשביים דקים שכליים אשר לא יפסקו לעולם כמו שאמרנו בסעודה של מצוה אדרבא כל עוד שמזקינין כח גבורת החכמה נתוספת בהם. ויש להפלא מדעתם זה הנפסד עם מה שימצא להם תמיד בפיהם גודל הרצון והחפץ להשארות אשר אחריהם אשר הוא ראיה גדולה לאמתתו כי לא לחנם נמצאה תשוקה זאת רק כשתוציא הדבר לפועל ככל התשוקות הנמצאות בכל בעלי חיים המוציאות תכליתם לפועל ברצון וחכמת בוראם. והנה הם עם דעתם זה האבד שמים עצמן כצאן טבחה אשר ברדתם שאול המות ירעם בשבט ברזל וככלי יוצר ינפצם והיסודות הפשוטים אשר הם ישרים במעשיהם ותנועותיהם הם הרודים בהם במה שישובו כל חלקיו איש אל יסודו ואל משפחתו תחת אשר היה מטבע מדרגתם לרדות ולמשול ממשלת מעלה ורוממות בכל הנמצאים השפלים בעלי התנועה הרצונית וצורתם תלך לחרפות ודראון עולם או שיאמר וכאור בקר יזרח שמש צדקה ומרפא לישרים ואותם שצורתם מבלה השאול ואין השאול מבלה אותם מפני היותם מזבול לו ירדו באנשים החטאים האלה על דרך שאמר (מלאכי ג') ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר ה' צבאות. אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול זה כי יקחני לעצמו וילמדני דעת ודרך תבונות לצאת מרשת סכלות האנשים האלה ומהתפש בפח יוקשם והם הבלתי רואים שום מציאות לעצמן בלתי אם גויתם בטעות זה הדרך השני ושרותם והשתעבדם כל ימי צבאם לפי הדרך הראשון. ויורני ויאמר לי אתה לא כן נתן לך ה' אלהיך עול מלכותם על צואריך אבל הגוף וכל קנייניו הנם לך לעבדים ומשרתים לפניך ואתה מושל בהם לעשות בהם כרצונך ולא תירא מפחד הסכלים האומרים כי כאשר יעשיר איש וכי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו כמ"ש ועזבו לאחרים חילם אשר מזה היו מבררין שהאדם עבד למו כי ודאי בהוציאו ממונו בימי חדלו על פי הישרת התורה והשכל פרי הכל ותבואתו יקח בידו. ובלכתו אל בית עולמו הנה אתו שכרו והוא ילונו ולפני מלכים ינחנו ועם נסיכים יושיבהו וכסא כבוד ינחילהו כי איש כזה ברך נפשו בחייו בהשתמש בכל כחותיו הגופים ובכל מאדיות ממונו לשמוש נפשו המשכלת ולא זז ידו מתוך ידו. וכבר יושלם זה הענין יפה במשל נאות מאד בפרשת ראה אנכי שער צ"ג ב"ה. ואחר שהודעתיך זה אשאלך אם יודוך כי תטיב לך בעוצם השתדלותך אשר בו תלוי שלמותך זה כי האיש אשר איננו שומע תבוא עד דור אבותיו אשר אליהם יאסף ככלות ימיהם ותראה כי עד נצח לא יראו אור ואם כן האם יש להחזיק לך טובה בהעלותך את הנרות אל מול פניך בהם תזכה לאור באור ה' בארצות החיים. וחתם המאמר כי כמו שכבר גזר שהאדם שלא ילין אחרי מותו מאותו היקר הנתון לו לשלמות ראשון נמשל לבהמות נדמו כן האדם אשר יקר תפארת השלימות האחרון הזה בכחו ולא יתבונן אליו וישתדל להשגתו בכבוד שלא יחיה עוד אחרי נפלו ובעולם שאין בו לא אכילה ולא שתיה אין לו תקומה בו באמת חשב תועה על עושהו אשר הפליא במלאכתו ממלאכת כל שאר הבעלי חיים עם היותם שוים בתכליתם לפי דעתו וחלילה ליוצר בראשית מעשות זאת: