עקידת יצחק · פרק ל״ב, ו׳

למנצח לבני קרח מזמור (תהלים מט). יאמר כי בהבנת כוונת המזמור הזה יוסיף כל משכיל אומץ נצח והוד לעמוד על שלמותו. שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד כי מה שידבר על דרך הפרסום הנה הוא מועיל לכלם. ואולי אמר חלד מענין חלודה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על ממתים מחלד. והכונה שיסירו חלודת הטפשות. גם בני אדם וגו' כתנאי כל דבור שלם שיקבלו תועלת כל השומעים איש כפי כחו ובדברי חכמינו ז"ל עשיר בתורה ואביון בתורה. פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות ייעד כי מה שידבר בפיו יהיו דברי חכמה ומוסר מפורסמים. אמנם בהנות לבו ותוכיותו ימצאו תבונות נסתרות והוא הבנת דבר מתוך דבר כענין המשל והנמשל. אטה למשל אזני וגו' אמר זה לפי שהענין המפורסם בו אמר בדרך משל במה ששם קצת דברי המזמור משל לקצתם והכל יחד שמו לחידה לענין השני היותר נעלם. והנה על הענין האחד אמר אטה למשל אזני. ועל השני אפתח בכנור חידתי. ואחר שהקדים עניני השיר ומדרגתו התחיל בדרוש ואמר למה אירא בימי רע וגו' אמר שהכונה אשר הניעתהו היא לעורר לבות בני אדם ולגלות את אזנם שכל הרע המגיע אל המין האנושי במה שלא יגיע אחד מאלף אל כוונת תכליתם הוא נמשך אל רוע בחירתם. והוא אומרו בדרך שאלה למה אירא בימי הרעה והוא זמן כליון הגוף והפסדו שהנפש והבשר יחדיו יסופו כמו שחשבו האנשים הפתאים. והשיב עון עקבי יסובני. כלומר אנכי סבותי לי את כל הרעה הזאת כי נרדפתי מעצמי והושגתי. ואם כן איפא מי ירחם עלי. הבוטחים על חילם וברב עשרם יתהללו. פתח להם בענין השני שאמרנו שהוא המפורסם שבסכליות והוא שום בקשת הממונות ודרישתם הדבר היותר מעולה שימצא באדם ובדבר עם העשירים הבוטחים על חילם ומתהללים ברוב עושרם להיותו הטוב העליון בעיניהם יאמרו אליכם עשירי עם אקרא היום אגלה חרפות האדון הזה אשר אתם מבקשים כי מלבד מה שהוא נודע ונכר לעין החכמים שהוא ענין פחות וחיצוני מהמבוקש יתבאר פחיתות מן הדרך אשר אתם משתמשים בו אם אצל הזולת או אצל עצמכם עד שתחייבו להודות שימצא לאדם ענין יותר משובח שהוא יהיה התכנית המבוקש. והעיון הראשון יתבאר בפנים הראשונים מהמזמור. והשני בפנים השניים. ובקטון מומיו החל ואומר אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם וגו'. ירצה לא די שלא יועיל הון ביום עברם למלט בעליו מיום מיתה אלא שימציא לו עוד חולי רע מצד רוע ההנהגה ברוע בחירת הבעלי' בהשתמש ממנו. וזה כי איש מה כי יראה את אחיו ביום אידו יום שבות זדים גופו ועבדוהו וענו אותו וכבר יאותו לשלח אותו חפשי במעט מהממון אשר ביד אחיהו איש. ותגדל אהבתו עם ממונו על אהבתו עם אחיו וחמלתו עליו על חמלתו עד שיניחנו בצרתו ופדה לא יפדה אותו ולא יתן בעדו אפילו כופר נפש המושת בתורה האלהית להנתן בפלילים ואם מעט הוא כ"ש שאם היה יקר פדיון נפשם כפי שוויו ממש יחדל מן הפדיון ולא יתן לא היום ולא לעולם. ויחי עוד לנצח וגו' ירצה ולא תאמר שיעשה כן לפחדתו כי ביום פדות אותו ימות מיד או קרוב לו ונמצא מאבד ממונו בלי הועיל שאף אם ידע בו שיחיה עוד לנצח ולא יראה השחת לא יפר אהבתו אשר עם ממונו ולא יוסיף ולא יתן את כל מאומה בעדו. כי יראה חכמים ימותו וגו' קרבם בתימו וגו'. אמר כי הסבה המביאה לו לידי עוורון היא כי יראה חכמים ימותו בענין אחד עם הכסיל והבער. ומאלו ואלו לא יראה שישאר דבר אחרי מותם רק מה שיותר מעזבון חילם וממונם ביד הקונה אותו לדורותיו. והקברים אשר הם בקרבם הם בתימו לעולם. ירצה שלזמן ארוך אומרי' זה קבורת פלוני העשיר ומשכנותיו אשר ישכנו בהם בעוד בחיים יקראו על שמם לדור ודור מה שלא ירצה זה הזכרון והשארית מחכמתם ומשאר השלימות. ואדם ביקר בל ילין וגו'. גזר אומר כי אדם אשר כזה שיש לו יקר העושר והנכסי' ולא ילין בו להשתמש ממנו כשיבא צורך גדול אשר כזה שזכר מפדיון האח הוא מפורסם אפילו להמון שהוא דומה לבהמות הנושאות בר ולחם ומזון על כתפיהם ואין ברשותם לאכול מהם ומתו ברעב. ואמר נדמו כי הוא והם נדמו דמיון גמור לא כענין המשל לבד. ואחר שהראה הגנאי הגדול הזה על זה האופן זכר גנאי עצום ונפלא ממנו אשר אליו היתה כוונתו באלו הפנים הראשונים. וכבר שם הגנאי הראשון למשל או ערך אל השני אלא שהגנאי הוא יותר מבואר בנמשל ממה שהוא מבואר במשל הפך המנהג בכמו אלו הענייני'. אמנם כיון לבוא אליו באופן זה להפליג. ואמר זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה: ירצה דרך הכסילות המפורסם אשר להם לחבב ממונם וליקרו על פני אחיהם זה דרכם כסל למו בעצמם ממש כי לא יוציאו אותו בשום פנים לפדות את נפשם מיד שאול כמו שחוייב לאנשי' השלמים הקונים עולמם ועם היות שאחריהם בפיהם ירצו סלה כי תמיד תמצאם אומרים בפיהם שירצו בחיי העולם הבא ויבינו לאחריתם. אמנם יתרון אהבתם עם ממונם על הכל היא. או שירצה והראוי להיות להם אחריהם בפיהם ירצו אותו סלה. כלומר שלא נשאר להם מכל עמלם רק מה שראו אותו להיות אוכל לפיהם ובזה כצאן לשאול שתו מות ירעם וגו' ירצה שבזה הענין שתו עצמם כצאן טבחה אשר המות הוא הרועה אותם במה שינהגום במרעה דשן ושמן וירעום בכר נרחב כדי שתהיינה בריאות וטובות ליום מיתה ולא נשאר אחריהם כלום רק מה שנהני' הבעלי' מדמי בשרם ומעורן ומצמרן כן אלו הפתאים לא נשאר אחריהם מעצמיותם כלום. ולא ישלטו ליהנות מכל נכסיהם אשר עמלו בהם להטיב את נפשם וירדו בם ישרים לבקר עד צאת נפשם על דרך יכין וצדיק ילבש (איוב כז) שהפתאי' הללו האלהים אשר עשאם הסגירם וצורם אשר מכרם לגלות אותם השאול ולאבדם מזבול לו. אך אלהים יפדה וגו'. ירצה רחמנא ליצילן מדעת האנשים החטאים האלה בנפשותם הרודפים אחר הקניינים הפחותים אשר לא יועילו ולא יצילו אך אני אשוב מרדוף אחריהם להשיג המעשים אשר בהם יפדה אלהי' נפשי מיד שאול כי יקחני השאול להיות לו נפש לשלל סלה כנפשם. אל תירא כי יעשיר וגו' כי לא במותו יקח וגו' אחר שגינה פתויות האנשם האלה על זה האופן הסב דברו עם האיש המסתפק אצל הממונות. ואמר אתה האיש אשר הסתפקת באספך די ספקך מהממון ונשאת בעולמך זה עיל נאות העשיר וזדונו וחרפת תנופת הארץ אותו כי רב כבודו אל תירא שיהיה כן לעולם הבא הארוך והטוב אלא כמו שתראה בעיניך שלא במותו יקח את כל מאומה בידו כן לא ירד אחריו כבודו כי אין שם משוא פנים אל העשיר בעשרו כלל. כי נפשו בחייו יברך וכו' והטעם כי זה האוכל נפשו בחייו קלל ולא נשא ברכה במעשה הצדקה ומעשים עובים והוא ישא את עונו ואז הוא וחבריו הרשעים כמוהו יודוך כי תטיב לך לעצמך כל ימי חייך המה שיראו שם ויכירו בין טוב לרשע ובין עובד אלהי' לאשר לא עבדו. תבא עד דור אבותיו וכו' ירצה לא יקרה לו כאשר יקרה לאיש השלם אשר נאמר בו (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכמ"ש ושכבתי עם אבותי וגו' אך תבוא עד דור אבותיו ועמו אשר עמהם יאסף ותראה כי הוא והם לנצח לא יראו אור. אדם ביקר ולא יבין וכו' ירצה ויתר שהיה הסכלות הראשון מגונה מאד מהיות לו יקר עושר ונכסי' ולא ילין על אבוסם אפי' לצורך אחיו אשר כנפשו. ולזה נמשל כבהמה הנושאת משאת המזון ולא נהנית ממנו. עוד מגונה מאד זה האחרון אשר נתן לו מאת האלהים יקר השכל לדרוש הטוב לעצמו ולא יבין לאשורו כי באמת נמשל כבהמות אשר נדמו מבלי הדעת ובמותם אין להם עוד אחרית ותקוה. זהו שיעור מה שרצהו המשורר בחצוני ממאמריו אלה אשר יכוין בהם אל הכתות ההמוניות גם בני אדם גם בנו איש יחד עשיר ואביון. כי יש ויש בדבריו אלה מוסר השכל לכל, תוכחה לעשירים המנוולים עצמם אצל ממונם. עצה לאביונים שלא יסמכו עליהם בשעת דחקם. גלוי דעת את העם שעל הרוב המרבים בעושר וכבוד ימעטו כבוד במעלות עצמם והממעיטים בהם מרבים בכבודם וכבוד קונם: