עקידת יצחק · פרק ל״ב, ד׳

ובמדרש עוד (ילקוט פ' ויחי) ויקרא יעקב אל בניו לא הוה צריך קרא למכתב אלא קרא אל בניו אלא אמר הכתוב (ישעיה ל"ח) כי לא שאול תודך מות יהללך, מי מודה שהוא חי ומשתחוה לחי שכן כתב (שם) חי חי הוא יודוך כמוני היום וכו'. הרי שדרשו ויקרא יעקב אל בניו כאלו אמר ויקרא חי אל בניו ועל דרך שאמר בכאן יעקב אבינו לא מת. ועתה ראה גודל כוונת האומרו כמו שאמר תחלה אין משיחין בסעודה כי עם היותו מוסר השכל ודרך חיים מ"מ הוא עצמו מה שיחייב לשתוק הימנו שם כי המאמר עצמו לשם היה שיחה של סכנה ונוח לו שיאמר מיד יעקב אבינו לא מת כי הוא מאמר יותר קצר. וקשה עוד מזה מה ענין עקר ההגדה שתאמר שם במקום סעודה המבלי אין הלכות או הגדות שגורות בפיהם מתייחסות לשמחת סעודתם הלך לו לדרוש אחרי אכלם ואחרי שתותם יעקב אבינו לא מת. אמנם מה שראיתי אני בזה שהמאמר הראשון אשר קודם הסעודה והמאמר השני אשר אחריה ענין אחד להם ומתייחס מאד לשם אלא שבראשון הפליג המליצה לומר אותו מכוסה ונסתר תחת כנפי העצה והמוסר להרחיק הסכנה הגופיית המתרגשת לבוא מחמת סעודה והכוונת הנסתרת לו ומעולה ממנה היא להרחיק הסכנה היותר עצמית מהנפש אשר רואים אותה החסרים וגוזרים אמותה מטעם הסעודה כמו שאמרנו. וזה אמרו אין משיחין בסעודה שמא יקדים וכו'. כלומר אין טוענין מטעם סעודה ולקיחת המזון לאדם על עניינו ומהותו לומר שכאשר יחסר לחמו ימות לגמרי שזה מביא לספק שמא יקדים הקנה שהוא עיקר כלי הנשימה אשר מכללם הוא הלב שבו נמסרו מפתחות החכמות והתחלות המעשים וגם שהוא כנוי קרוב אל השכל הנקנה קדימת מעלה על הוושע שהוא עקר כלי המאכל והמשקה אשר בהם יזונו ויסעדו כל החלקים ההיולאניים באדם ובבהמה כי ודאי המספק בזה יבא לידי גדולת הסכנות והוא שיתחייב בנפשו ויגזרם לכלה ונחרצה. והנה מפני שדבר ברמז סתום ולא הרגיש מהשומעים שהבינו כוונתו בתר דסעוד אמר להם בפירוש הענין עצמו אשר רמז אליו ראשונה והוא כי הנדמה אל יעקב אבינו בחלקי האדם לא מת. ואפילו שהאדם יתקיים ע"י אכילה ושתיה: