עקידת יצחק פרק ל״ב, ג׳

למה שכבר הוסכם מהתושיה העיונית כי הנפש המדברת הווה עם כל אחד מהאישים והיא גדלה עמו מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב אלא שנתברר כי בטוב הנהגתה ויושר השכלתה נאצל עליה רוח אלהים יום יום עד שתתחזק ותתקיים להיות עצם נבדל עומד בעצמו כמו שנתבאר זה הענין כלו משקול הדעת ומאמתת דברי התורה והנביאי' ומאמרי חז"ל אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ו' שנתייחד לזה הענין הנפלא. כבר היה זה הענין לפתח חטאת ומקום טעות לבוחרים בהפקר ובלתי חפצים בעול היראה והעבודה לטעון מזה ולאמר לנפשם תוב לעפריך. כי המה ראו כי אחר שהנפש והגוף הווים וגדלים יחד כמו שאין כח בשום תחבולה אנושית ולא בשום השתדלות להחליף מה שנתך מהגוף בלקיחת המזונות תמורה שתספיק להעמיד הלחות השרשי הטבעי על עמדו לפי שכבר היה ענין התמורה ההווה מלקיחת המסעדים כמו שישפוך מעט מים בכוס של יין שעם שהיין גובר על זה המעט מן המים ומשנהו אל יין מ"מ כבר יחסר מעט מכח היין עד שבהתמיד זה פעמים רבות יהפך היין כלו אל מים. וכן מיום אל יום הלחות השרשי ממיר כחי עד שיהפך כלו לגמרי ויחוייב אז המות ויש מי שכתב שאל זה היתה כונת החכם במה שאמר כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. ככה על זה הענין ראו שאין תחבולה ולא כח לא בחכמה ולא במעשה להשאיר הנפש ולהתמיד מציאותה אחרי מיתת הגוף אלא שעל כל פנים חוייב לה להספח עמו אחרי כלות זמן שבתם הבית וכל ימי היותם על סיר הבשר ואוכלם לחם העצבים אשר עליהם יחיו. כי אחר גמר סעודתם בהגיע ימים כל אוכל תתעב נפשם שניהם רגע אחד ימותון ואל עפרם ישובון. ומזה גזרו שאין בכל הנמצאים למיניהם יותר פחות מהאדם למינהו וראו כל השתדלותם להציל נפשם ולקיימה שוא ודבר כזב. ואמר שכל השתדלות בזולת זה טוב הימנו. ומזה חזרו אחר מבוקשים אחרים והפליגו העיון והחריצות בהם ומהיותר חזק שבכולם הוא ההשתדלות באסיפת הממונות כי היה להם לתכלית מעולה מאד והוקירו פז מאנוש וכתם אופיר מאדם ובהשתדלות הזה לא מצאו בו שום חסרון כי ברוב סכלותם ופתיותם לא הביטו לאחריתם ושמו השארות הממון מקום השארותם וקיומו מקום קיומם כי אחר שהממון ההוא לא יאבד בידם לא יחושו במה שימותו הם בידו וברשותו. והנה באמת חולשת הדבר הנבחר מאתם ופרסום פחיתותו לכל מראה עיני הרואה בטוב בחינתו יורה על שבוש דעתם ומיעוט בחינתם בענין הראשון כי הנה הוא מבואר כי אחר שאין מדרך השכל לחשוב שאלה העסקים בעניינים המדומים יהיו בשום צד תכלית מציאות האדם כמו שביארנו אצל ברכות יעקב אבינו שער כ"ד והיה מהמחוייב שימצא לאדם איזה תכלית הנה באמת יחוייב שלא יצא ענין תכליתו לדבר פחות ממנו ועל כל פנים ישאר בעמידת עצמו וקיומו ולכאורה יראה שזו היתה כוונת החכם האלהי שאמר יעקב אבינו לא מת כי היא מליצה נפלאה לאמר שהשכל הזה הנקנה לאדם והמתעצם בו על הדרך שרמזנו באמת לא מת במות הגוף בשום ענין וראוי היה יעקב אבינו להמשיל בו זה השלמות הנקנה באדם למה שהיה השלישי באבות ועליו אמר (תנחומא פ' מקץ) אימתי נצב אדה על שדהו לא בשעת חרישה ולא בשעת זריעה אלא כשהוא בקמותיו כך וכו' עד וביעקב (בראשית כ"ח) והנה יי נצב עליו וכבר כתבתיו בשער כ"ה:

עקידת יצחק · פרק ל״ב, ג׳

על המקור הזה