עקידת יצחק · פרק ל׳, ח׳

ובמדרש (ב"ר פ' צ"א) בשעה שהוא מבקש לישבע על שקר היה אומר חי פרעה. א"ר לוי משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה מה עשתה שחטתו והפשיטתו ונתנה אותו על המטה וכסתה עליו סדין אתיין בעיין ליה גבה אמרה כך תהא ההיא איתתא נתשה מבשריה דדין ואכלה אם אנא ידענה ביה. כך חי פרעה כי מרגלים אתם. ועתה ראה כי אין המשל דומה לנמשל כלל כי אם לפי דברנו זה. כי הוא היה מבקש שיהא נראה שנשבע במלכו ואינו כן אלא בזולתו עבדו שורו או חמורו כמו שהאשה הזאת היו סבורין שהיא נשבעת על בנה ועל דרך האמת אינה נשבעת אלא על הגדי: ויאסף אותם אל משמר כו'. כדי שיקבלו עליהם מה שיאמר להם לסוף שלשה ימים כי יבחרו הרע במיעוטו: ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וכו'. אם כנים אתם וכו'. הנה זאת היא עצה דעת ויראת ה' לפתוח להם פתח להביא שבר רעבון בתיהם להחיות נפש בניהם ובנותיהם ושלא תהיה להם תקלה על ידו וגם להגיע את אשר חפץ כמו שאמר ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו: ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו וכו'. (ה) כאשר ראו שהאיש אדוני הארץ נכמרו רחמיו על בני ביתם וטפם על זה השיעור ולא מצד קורבה שתודע ביניהם ולא מצד ראותו צרתם בעיניו והבט אל עמל לא יוכל. ולא מפאת שום דורש ומבקש עליהם ממנו אלא הכל מצד עצמו ומעלתו. תמהו מאד ונתנו אז אל לבם להחטיא את עצמם בשכבר פשעו בשלשתם במה שהשחיתו רחומיהם אצל אחיהם עם המצא אתם שלשת הסבות ההנה אשר יחסרון שם. ולזה אמרו הנה האיש הזה חמל על אנשים זרים מארץ רחוקה. אבל אשמים אנחנו על אחינו בשרנו. והנה האיש הזה רחם על נפשות בנינו ובנותינו אע"פ שלא ראה אותם. ואנחנו בעינינו ראינו צרת נפשו. והאיש הזה נתעורר מעצמו מבלי בקשת שום אדם. ואנחנו בהתחננו אלינו לא שמענו והצדיקו עליהם את הדין ואמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת. והכונה כי גם שלא הגיע לו מהמעשה ההוא רק הצער צדקה עלינו הצרה הזאת מדה כנגד מדה: ויען ראובן כו'. הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד וכו'. (ה) ירצה אני כשאמרתי אליכם אל תשפכו דם השליכו וכו'. לא היתה כוונתי אלא לשלא תחטאו בו כלל אלא שלא מלאני לבי לומר כך בפירוש מפחדכם ואתם כבר הרגשתם אלא שעשיתם עצמכם כאלו לא שמעתם לשוני. וגם דמו הנה נדרש ירצה כי לא יבוקש מהם עון האכזריות אשר האשימו עצמם עליו לבד כי הוא כבר רחם עליו והשתדל להצילו לפי שעה. אבל שהיה ירא שעקר דמו יהיה נדרש מאתם כי הילד מת ע"י כלם אלו במה שמכרוהו ואלו במה שלא מיחו וכולם חטאים בדבר אין נקי: והם לא ידעו כי שומע יוסף וכו'. הנה יוסף בא עליהם לדבר אליהם בבית משמרתם על ידי המליץ כדרכו. אמנם כאמר כלה לדבר אתם ויוציאם מבית מאסרם קם המליץ מאצלו וילך הלוך בתוכם לדבר להם מלבו דברים טובים לנחם אותם מצערם. והיו קצתם עמו בזויות זו נושאים ונותנים על עסקיהם. וקצתם מאשימים עצמם בזוית אחרת הקרוב אל יוסף (ו) והם המדברים לא ידעי כי שומע יוסף כי המליץ אז היה בינותם כלומר מדבר עם קצתם ולא היה בין יוסף ובינם כפעם בפעם. ולזה לא נשמרו בדבריהם כי חשבו שאינו שומע רק ע"י מליץ: ויסב מעליהם ויבך וכו'. ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר וכו'. כיון בזה להקל צערם מעליהם בלכתם בדרך או בשבתם בביתם כי ירגישו שיש להם לפניו רוח חן ותחנונים. ותהיה להם תקות שלום. אמנם המה ואביהם קיימו בעצמם אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כ"ח): וישאו את שברם וכו'. ויפתח האחד את שקו וכו'. (ז) להקל משא כל הבלבולים הנופלים במשאות האנשים האלה. וליישוב כל הכתובים הבאים עליהם, יראה בעיני כי השקים הנזכרים בספור הם הגדולים אשר בהם יביאו את הבשר. אמנם האמתחות הם שקים קטנים אחרים שמכניסים בהם החבלים ומיתרים וכל כלי עבודת משאם. וגם בהם משמרים כיסם עם ממונם ומכניסים אותו לתוך השק הגדול לשמירה מעולה ואף בחזרתם נותנין אותם עם מה שנותר מן הממון בתוך התבואה אשר בשקים כתרים לפני השכחה והגנבה. (י) והנה מתחלה צוה יוסף למלאת כליהם בר ולהשיב כסף איש אל שקו ולא הקפיד אם יהיה בשק או באמתחת אמנם אשר על הבית שם הכסף איש בפי אמתחתו כי היה מה שנותר מכלי משאם בתוכם ונתן האמתחות בתוך השקים ומלא אותם תבואה ונזדמן לו באחד מהם שלא העמיק האמתחת בתוך השק אבל נשאר קרוב אל פיו. וכבואם אל המלון ויפתחו איש את שקו לתת מספוא לחמורו. פתח זה האחד וירא את כספו והנה הוא בפי אמתחתו ויאמר אל אחיו. (ו) הושב כספי וגם הוא בפי אמתחתי כאילו הונח שם בכוונה. ויצא לבם ויחרדו וכו'. (ז) ואין ספק שבדקו איש את שקו עד מקום שידו מגעת ולא מצאו. ואולי שכל זה כוון מיוסף או מאשר על ביתו כדי שתהיה להם בדרך קצת ידיעה ולא יתברר להם עד היותם בביתם ולא ראו להריק אז התבואה כי היה עמל בלי תועלת. אמנם נאמר אחרי כן ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו כי היה באמתחת אשר בשק כאמרנו שאתה בעיר למה שאתה בבית אשר בתוך העיר וא"א לומר בענין אחר שהרי אמר יעקב ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם והם אמרו ונפתחה את אמתחותינו והנה כסף איש בפי אמתחתו: הן כסף אשר מצאנו וכו'. (י) והנה יוסף בפעם השנית כדי להקל הטורח בחפוש הגביע צוה למלאת להם ג"כ את אמתחתם בר ושישאו אותם על השקים. וזה אמר מלא אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ושישימו כסף איש כו'. ואת הגביע בפי אמתחת הקטן כי יהיה נקל להם להוריד האמתחות מעל חמוריהם ולשוב לעמוס אותם מה שלא יהיה כן במשא עצמה. וכן נאמר וימהרו ויורידו איש את אמתחתו. ונאמר ויעמוס איש על חמורו. אמנם בתחלה נאמר וישאו את שברם על חמוריהם דמשמע ע"י עזרת קצתם לקצתם. (ז) ולזה לא נזכר בכל מעשה זה שק כלל: ואחר שנתיישב זה נשוב אל עקר הספור ויבאו אל יעקב אביהם וגו' ויגידו לו וכו'. הודיעו לי ענין העלילה אשר עליה הוצרכו להגיד לו לתומם מיתר אחיהם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה ומה שהונח האחד שם עד שיבוא אצלו אחיהם הקטן לברר כי כנים הם ושבזה ימצאו חן וחסד לפניו ואת הארץ יסחרו ולא הזכירו מה שאמר להם ויאמנו דבריכם ולא תמותו כדי שלא לצערו כל הצער ההוא בפתע ולזה לא חשש לדבריהם עד שהריקו שקיהם ומצאו איש צרור כספו בשקו וכו' כי אז פחדו כלם ואמר להם אותי שכלתם וכו' עלי היו כלנה שכלם הם בניו בשוה מה שאינם כן האחים אלו אצל אלו שהרי שמעון לא היה אח מאם רק לבני לאה ויוסף ובנימין לא לשום אחד מהם. ועל פי דברים אלו השיבו ראובן את שני בני תמות אם לא אביאנו אליך כלומר הרי הוא אלי ועלי על פי שנים מבן ואני מקבל מיתת שני בני בדיני שמים אם יגיעך בזה מות ומשכלת ומשמע מדבריו שאין שם חשש סכנה כלל ולזה השיב הזקן לא ירד בני עמכם כי אחיו מת וכו'. (ח) ירצה כיון שהדבר בטוח בעיניכם והאיש אדוני הארץ לא יקפיד על בואו שם בהכרח כמו שנראה מדבריכם אי אפשי שירד עמכם פן יקראהו אסון בדרך והורדתם וכו'. נטש הזקן יראת אדוני הארץ ודאג לסכנת הדרך. אמנם כשהכביד הרעב וכלו לאכול את השבר וצוה להם שובו שברו לנו מעט אוכל והודיע לו יהודה כי העד העיד בם האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם ושא"א לרדת זולתו (ח) אז חרד חרדה גדולה כי ראה כי את הילד הוא מבקש ואמר להם למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח ומי הזקיק לכם לזה והנה לא מצא יהודה אז ידיו ורגליו רק בשנותו את טעמו ולבדות מלבו שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמור העוד אביכם חי היש לכם אח וכו' ואולי שכיוון למה שהוכרחו להשיב ע"פ שאלותיו כמו שאמרנו שם: ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה וכו'. בא עליו בטענה חזקה מאד ואמר אליו אף כי יהיה לבך נוקפך על סכנת הנער בריא ושמא בריא עדיף שאם לא ילך עמנו מיתתו ומיתת כולנו היא הכרחית כי הרעב בעיר ומתנו שם ואיש מומת אתה שולח. וזאת היא עצמה הבחינה שבה נועץ מלך ישראל ויקחו נא חמשה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בה הנה ככל המון ישראל אשר נשארו בה הנם ככל המון ישראל אשר תמו ונשלחה ונראה (מלכים ב' ז'). ירצה כי לפי סכנת הרעב אשר בעיר כל הנשארים בתוכה הנה הנם ככל המון ישראל אשר תמו כי כלם חשובים כמתים ואם כן כבר יהיה השליחות בלי סכנה ובשום תוחלת וכן אמרו אם אינך משלח כלנו מתים ואם יבא עמנו אין שם חשש אלא ממנו כמו שאמרנו שעל דרך האמת א"א להמשך מזה סכנה כלל כי מה לו אצלנו לא נשינו בו ולא נשה בנו השופט כל הארץ יעשה חמס: אנכי אערבנו מידי תבקשנו וכו'. אין אני מכניס בני בערבות זה כראובן אחי רק אנכי עצמי ערב בדבר ומידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך וכו'. כי יודע אני שהדבר בטוח מאד ואין לו עלינו טענה של כלום כי לולי התמהמהנו לסבתך כי עתה שבנו זה פעמים בשלום ובמישור: ויאמר להם ישראל אביהם א"כ איפה כו'. הזמין עצמו לדורון ולתפלה כדרכו. וכסף משנה וכו' אולי משגה הוא (ח) שמא שכחו שוגג וכבר נודע אליו שגגתו והוא מייחל ומצפה לכם לשוב לקחתו: ואל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין. באופן שלא יהיה עוד מות ומשכלת יותר מאשר שכלתי ראשונה מיוסף והוא שוה למה שנאמר עליו כי ארד אל בני אבל שאולה כמו שפירשנו שם: וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו וכו'. כשראה את בנימין שהוא חי חשב לעשות עלילת הגביע כדי לבדוק ע"י כן חיי אביו כי א"א שבהעלילו עליו שישאר שם לעבד לא יאמרו מהרעה אשר ימצא את אביו אם עודנו חי כמו שהיה ואיך מקום למצוא להם עילה זו כי אם בשיבאו לביתו לאכול עמו והמפורסם אצלם מעניינו שעשה כן לפייסם על מה שצערם ללא דבר וייראו האנשים כי הובאו וכו' לקחת אותנו לעבדים ואת חמורנו. לא שחמוריהם היו חביבים עליהם כעצמם כמ"ש הרב המורה פרק מ' חלק ג' רק היו אומדים דעת האנשים שנתנו עיניהם בכת של בחורים עם חמוריהם לעבוד ולמשא בבית אדוני הארץ בעלילת הכסף המושב. ועל פי דבורם זה אמר הכתוב להתנצלות האיש אדוני הארץ. והאנשים שולחו המה וחמוריהם: ויגשו אל האיש וכו' ויהי כי באנו אל המלון כו'. ראו כי טוב להודות לו הענין תחלה אבל מפני היראה שנו בספורם ממה שהיה באומרם כי במלון מצאו איש צרור כספו בשקו מה שלא היה כן כמו שנזכר אלא האחד לבדו. אמנם אמרו כן כדי שלא יאמרו לו למה לא חזר האחד להשיב את הכסף במצאו אותו מה שאיך כן לומר לכולם כי צריכים היו להביא שבר רעבון בתיהם ואין לאחד או לשנים לשוב דכגון דא כלם צריכים לעמוד להמלט על נפשם כדי שלא יחשדו שקצתם הסכימו בגניבה וקצתם מיחו. ומעתה העצה הנכונה להמתין עד שובם שם כלם. ולא אמרו שלא ראו הכסף עד בואם אל ביתם כי חשבו שלא יאמנו דבריהם. ואמרו כספנו במשקלו לומר שהיא נפלאת בעיניהם שכבר נודע לו שהם השלימו אליו את כסף שברם ואיך אפשר שיזדמן להם כסף במשקל ההוא אם לא שיהיה בכוונת מכוין והוא אומרם לא ידענו מי שם כספנו באמתחותינו. ויאמר שלום לכם אל תיראו וכו'. הנה המפרשים ז"ל (ראב"ע פ' זה) טרחו לבקש להם צדדים איך נתון מטמון זה באמתחותם ולדעתי אין צורך כי לא אמר להם כך אלא להפיס דעתם ולהניח רוגזם והכוונה אחר שכספכם בא אלי אם נעשה לכם נס להמצא מטמן באמתחותיכם מה לי ולכם: ויכינו את המנחה וכו'. לא סרבו לגדול ונכנסו על פי השמועה לבד ועטרו המנחה בכלים נאים כמשפט. ויבא יוסף וכו'. ויביאו את המנחה וישתחוו לו וכו'. הרי נתקיים אחד עשר ככבים משתחוים לי אבל עדיין לא בא השמש וגם לא השתחוו בבחינת עצמו. וישאל להם השלום וכבר מצא מקום לשאול על אביו ואמר השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם עודנו חי עד שיהיה אומריכם ראשונה והקטן את אבינו היום ששניהם שווים בחיים כמ"ש ונזהר גם כן במה שאמר אשר אמרתם כאלו אין לו בו שום הכרה רק מה שאמרו לו ואז השיבוהו דבר כנפשו ואמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי. רואה אני שנזהרו גם הם בתשובתם על דרך שאמרו בפרק קמא דפסחים (דף ד'.) אבא קיים אמא קיימת כי הנה הוא שאל השלום לאביכם הזקן יש במשמע על זקנם יצחק והשיבו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי משמע שזקנם מת: וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וכו'. כבר פירשנו כי תואנה היא לו שלא לצערם עוד על השאלה הראשונה ולומר שעל פיהם הוא חי להאמין כי לא מרגלים הם כי כנים הם. ולזה לא אמר לו דבר רק אלהים יחנך בני: וימהר יוסף כו'. וירחץ כו'. וישימו לא לבדו כו'. כי לא נאה לשום אדם ללחום את מושל. (ט) אמנם אמר ששמו להם לבדם ולמצרים לבדם יזכר הסבה כי לא יוכלון המצרים לאכל לחם בחברת שום עם ולשון שיאכלו את תועבותם לעיניהם ולא ייחד את העבריים רק מפני היותם כן והיה הכל להגיד כי ישיבתם לבדה הית' סבה לשישבו לפניו הבכור כבכורתו כי חלקו כבוד זה לזה על סדר תולדותם עד שהכירו האנשים המצריים האוכלים שם לבדם או משרתי הבית שהמה כלם אחים בני אב אחד (ט) ויתמהו האנשים הרואים את כבודם איש אל רעהו לאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועוד כי לא ידעו מה טבן אצל אדוני הארץ אשר עשה להם את כל הכבוד הזה. ויצו לאשר על ביתו מלא וכו'. כבר פירשנו כי בפעם הזאת צוה למלאת להם גם את האמתחות והסבה לזה ושים כסף איש בפי אמתחתו צוה שישים להם לעיניהם בפי אמתחותיהם את משנה הכסף אשר הביאו ואת הכסף המושב לא כסף שברם. (י) אמנם לבנימין שישימו את הגביע שלא מדעתו ואת כסף שברו מדעתו לפי שבא על פיו לשם. וכבר ביארנו כונת עלילה זו ואפשר שהשיב את כל כספם מדעתם כי נתחסד עמהם על מה שהרגיזם ומכל מקום לא נשארה להם טענה מהשבת כספם: הבקר אור והאנשים שולחו וכו'. כבר כתבנו בשער הקודם כי זהו שמוש האור שנוהגין הצדיקים בשמוש מעשיהם וכמו שאמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב: המה וחמוריהם. כבר פירשנו: הם יצאו מן העיר לא הרחיקו וכו' והשגתם. בידוע שאם לא ישיגם לא יאמר להם דבר. אמנם אמר כן לזרזו שישיגם על כל פנים: ואמרת להם למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו. לפי הנרא' רוב כלי השתיה היה מזהב והוא אומרו ואת גביעי גביע הכסף תשים לומר שהוא היה רגיל לשתות בכסף לסבה מה אם לשום צער על אביו או לענין אחר. וכיון בזה כדי להעליל עליהה שלא משום מה ששוה הגביע הן שיהי' מכסף או מזהב הוא שולח אחריהם כי לגביה דידי' מילתא זוטרתי היא. ויותר מזה ויתר אצלם בהשבת כספם והדור כבודם אלא מפני שהוא נחש ינחש בו ירצה שכבר שמהו לנחש וסימן טוב להצלחתו ועל דרך שאמרו ז"ל (חולין צ"ה:) בית תינוק ואשה מותר לעשותן סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו ואמרו (שם) אם אין נחש יש סימן ולזה אם יארע בו תקלה לא מסמנא ליה מילתא והוא אומרו למה שלמתם רעה תחת טובה וכו' הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו הרעותם אשר עשיתם. לומר כבר נזדמן בידכם דבר רע שלא נתן למחילה ולא לויתר: ויאמרו אליו למה ידבר אדוני וכו'. ירצה שאין צריך לו לתת טעם לרדיפתו אחריהם כי כן ראוי לעשות אפילו על שוה פרוטה אבל שהעיקר בטל כי חלילה להם מעשות זאת: הן כסף וכו'. הם צדקו עצמם מקל וחומר מג' צדדים. ועל האחד אמרו הן כסף כלומר שאין בו סימן: ועל השני אמרו אשר מצאנו שהיה דרך מציאה ממש. ועל הג' אמר בפי אמתחותנו שכליהם קונים להם. ועם כל זה השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נפשע עכשיו בהפך שלשתן לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. וזה כי הגניבה הפך המציאה ומבית אדניך הפך בפי אמתחותנו והגביע שטוען עליהם הוא כסף שיש בו סימן והוא הפך הכסף המושב. אשר ימצא אתו מעבדיך וכו'. הענישו את עצמם בזה לדעתם שאין בהם מי שישלח בעולתה ידו ואם אולי ימצא אתם לעלילה מה יודיעוהו כי יבחרו להיות עבדים נמכרים משוב עוד אל בית אביהם ואל ארצם אם יתפס שום אחד מהם כגנב ויש במשמע שלא יקבלו שום פשרה וחלוקה אלא שכלם פטורין או כלם חייבין: ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא וכו'. אין דבר זה מוסב אל מה שקנסו עצמם כמו שחשבו הראשונים ז"ל. אבל למה שצדקו נפשם בחזקת כשרותם מכח הג' טענות שזכרו (יא) ולזה אמר גם עתה אחר שקרה מעשה זה אע"פ שתמצא הגניבה ביד שום אחד מכם ויש מקום לומר שהורעה חזקתכם עם כל זה כדבריכם כן הוא ויספיקו טענותיכם לשתהיו כלכם מוחזקים אצלי בכשרות ואנשי אמונים כבתחילה אמנם אשר ימצא אתו הגביע כבר הורעה חזקתו שהרי שור שחוט לפנינו ולזה הוא לבדו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים: וימהרו ויורידו וכו'. כבר כתבנו שלא שלחו יד בשקים ויקרעו שמלתם נצער הסכנה וללא טובה השמועה: הלא ידעתם כי נחש ינחש וכו'. לפי שלא יחזיקוהו למקפיד מאד על הממון כמו שאמרנו: ויאמר יהודה וכו'. באחד משלשה פנים יוכל אדם להצדיק עצמו בדינו אם בהודיע לשופט דברי זכיותיו אשר נעלמו מממ לשורת הדין או שיטעמנו דברים של טעם לדון בהם לפנים מן השורה או שיאמר שהוא צדיק במעשיו אלא שבאין עליו לחמסו. ועל האחד אמר מה נאמר לאדני להודיע איך היה תוכן המעשה והוא לא ידע ורמז לו בזה כי הוא יודע האמת ומאתו היתה זאת. ועל השני אמר מה נדבר כי אין לנו שום סדור דברים לצדד שום זכות לפניך משורת הדין או חוצה לו. ועל השלישי אמר ומה נצטדק אחר שנמצאה הגניבה בידינו: האלהים מצא את עון עבדיך הננו לך לעבדים, נחמתנו ! (יב) ירצה בזה שאתה בעינינו כאלהים שמצא את עון עבדיו להתנהג עמנו במדת החסד ושלא יענש הגנב במיתה כאשר חייבנוהו בתחלה כסבורים שלא ימצא בינינו גנב אלא שנהיה לאדוני לעבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. ויתכן שירצה זאת לא זאת רק האלהים בדק בפינקסו ומצא עוננו הגנוז ושפטנו כמשפטנו והיה רומז בלבו על מה שמכרו את אחיהם לעבד ולא חמלו ולזה אמר והיינו גם אנחנו עבדים כמוהו. (יב) גם אשר נמצא הגביע בידו שאע"פ שאין לו עון אשר חטא ילכד בחטאתנו ובין כה וכה יאמרו תמיד שלא יתפרדו זה מזה וכולם יהיו שם או את כלם ישלח: ויאמר חלילה לי וכו'. אמר אף על פי שמן הדין היה ראוי שימות הגנב חלילה לי מעשות זאת כי ביד השופט למחול הקנסות במקום שאינו חב לאחרים אדרבה מי שאינו מוחל הוא מדת אכזריות ולזה אין אתם צריכים לישאר לעבדים רק אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם. ואפלא ממה שהקשה הרמב"ן ז"ל על פירוש רש"י ז"ל מאומרו חלילה לי וכו'. כי על זה הדרך יתכן ודאי לאומרו כי הנוהג כן ממדת קונו יש בו שנאמר (תהילים קמ״ה:י״ז) צדיק יי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ירצה שעם שהוא מניח משפטים צדיקים שינהגו בהם האנשים ביניהם משורת הדין הנה הוא חסיד ונכנס לפנים מן השורה בכל מעשיו והנה לפי שבאה תשובתו של יוסף שלא כרצונו במה שהיה מפריד בין אחים והוא הדבר אשר היו מרחיקים מאד בדבריהם תמיד ולזה נאמר: