עקידת יצחק · פרק ל׳, י׳

כי בצער גדול היה מצערו של אביו כי בטח בערבותו (ינ) ונגש אליו לדבר משפטים אתו מדברים בגו שהיו בטענותיהם ראוי שיובנו מכח דבריהם כי על כן אמר ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר וכו'. כלומר כי לא כמו פתן חרש יאטם אזנו משמוע המובן מכל דבריהם ואם לא אמרו בפירוש. ומפני שכבר אמר מה נאמר לאדוני מה נדבר וכו' שיראה שסתם טענותיו ולא יוסיף לזה חתם כי כמוך כפרעה. כלומר עשוי אדם לומר דבר ולהתנחם לחשוב מחשבה אחרת ואפילו לגדולי המעלה כמלכים והשרים ולא יתבוששו. וקרוב לזה הוא מה שאמרו ז"ל (ב"ר צ"ג) מה פרעה מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. ויתכן שיוסב סופו לראשו. יאמר שוה הוא אצלי לדבר ולזעוק באזניך על צרתי כאלו אצעק לפני פרעה מלך הארץ ויש במשמע שבלבם להתרעם לפני המלך להודיעו כל המעשים ההם כי גבוה מעל גבוה ירא וישפוט עליהם. אמנם הדבר אשר ירצה לטעון הוא מהמין אשר ביארנו על אומרו מה נדבר כי רצה להוכיח בדברים נכונים וטעמים מספיקים ושמן הראוי והנאות חוייב לוותר את הדין אצל זה הנער אע"פ שימצא חייב בדבריו. וזה לשלש טענות יתבארו היטב מתוך דבריו האחת מפאת הנשפט והוא שכבר יחייב הדעת והוסכם ממניחי הנמוסים שלא להשוות כל עוברי דת בעונשין דרך משל שאם תשים הדת להכות הגנב מאה ויזדמן כי יגנוב נער ורך בשנים. או זקן. או אדם חלוש המזג. ודאי לא יכהו במספר ההוא, כי ימות. ומכות הענישוהו לא מיתה. ובזה הסמיכה התורה האלהית במה שבא בקבלה (מכות כ"ב.) מאומד הנלקה לפי כחו בשתי ידות או פחות ואמרו (שם:) אם נתקלקל ברעי פטור שכבר נקלה והטעם שכבר יורה שקבל מהעונש יותר מכדי כחו. השנית מפאת זולתו והוא שכבר ימנעו מהעניש את החייב אם יסובב מענשו נזק גדול והפסד עצום לאחרים רבים ונכבדים אשר לא חטאו. כמו אם החוטא היה חכם מופלג גבור או רופא מובהק ומהעדרו תקבל המדינה נזקים גדולים כי לא ימצאו תמורתו ואחשוב כי מזה הטעם היה ויתורו של דוד אצל יואב כל ימי חייו ואפשר שגם לשמעי נשא לחכמתו. ומזה הצד נתנו טעם קצת המחברים במה שלא נענש דוד בחטאו כשאול שאם יומת כבר יוסב העונש לכל ישראל שהיה להם מושיע ורב. ומזה הטעם עצמו אמרו (שמואל א י״ד:מ״ה) היהונתן ימות אשר עשה וכו'. והוא היה הבן הבכור הראוי למלוך תחתיו וגדולה מכלן נלמוד משאלת האשה התקועית (שמואל ב י״ד:ט׳) על אודות בנה אשר אמרה שרצח את אחיו וממה שענה אותה דוד המלך עם היותו מתואר לעושה משפט וצדקה בכל עמו. השלישית מפאת המשפט בעצמו וזה שאם יהיה לאיש חטא משפט מות או גלות אין ראוי להחליף משפטו ולהמיר אותו בפדיון ממון כי התורה חייבתו על זה דוקא כמו שאמר (במדבר ל״ה:ל״א-ל״ב) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וכו'. ולא תחניפו וכו'. אבל אם נתחייב למה שיגזור עליו המלך מיתה או ייסורין או עבדות עולם, ביד המלך או השופט לעשות הטוב בעיניו ולפדותו במה שירצה מהממון או מאיזו פשרה וכל זה הוא מבואר. ומשלשה אלו הצדדין בקש יהודה שיתחסד עמהם בדבר ישועה ורחמים לו הונח שחטא בנימין בענין הגביע מה שלא יאמן כמו שיראה מכלל דבריו. וזאת היא כוונת כל דבריו אשר התחיל. אדוני שאל את עבדיו וכו'. (יד) כבר אמרנו בספקות שכל דברי יהודה בכאן מראשן ועד סופן היו זולת מה שעבר מהן בשעת מעשה עם יוסף ואחיו וכי קשה בעיני ג"כ לומר שהיה מעיז להרבות שקרים בפני אדוני הארץ לזה אני אומר שאמתת הענין הזה הוא כי לא היו אותן הדברים כן בפועל. אבל שהיו שם בכח וראשן מוכיח על כלן וזה כי כמו שהשאלה הראשונה ותשובתה הוא מבואר היותם מזה המין בלי ספק כי עלילתו לומר להם מרגלים אתם היא במקום שאלת היש לכם אב או אח מטבע הענין כי על פי דבריו הוצרכו לומר שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד נחנו וכו' כמו שפירשנו שם. כן תשובתם זו וכל מה שנמשך מדבריהם ראוי שיובן מזה המין. ועל זה היסוד אמר אליו אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח שכיון ששמת עלינו עלילות ונתת אותני כמרגלים את הארץ אשר על זה הוכרחנו לומר בני מי אנחנו וכמה אנחנו הרי הוא כאלו שאלת אותנו בפירוש היש לכם אב או אח ולזה ג"כ תשובתנו באמרנו י"ב עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד היתה כאלו אמרו יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן. כי מסתמא מי שיש לו י"ב בנים הוא אב זקן. ואחר שאמרנו בני איש אחד מכלל שאין אנחנו בני אם אחת. ובאמרנו הקטן את אבינו היום. מכלל שהוא בן זקונים לו. גם באמרנו והאחד איננו רמזנו שהם בני אם אחד. ומההכרח שהבן הצעיר הנשאר לבדו לאמו שיהיה ידיד נפש הזקן אביו. ותאמר אל עבדיך וכו'. ירצה עם כל זה היית כחרש לא שומע ולא חמלת ואמרת הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו. שהכוונה שלא תעשה לו שום רע רק שתראה בו אם כנים אנחנו ומאחר שלא הודינו לך בדבר ונאסרנו עליו היה לך להבין ממנו שהיתה סכנה באביו כאלו אמרנו שלא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת. ועם כל זה עמדת בדבריך אמרת את אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו והוא כאלו מנעת ממנו לגמרי לראות פניך בלתי אחינו אתנו וכל זה מה שיתבאר ממנו כי אין הראוי שישפט זה הנשפט בדין ההוא בשום פנים כי הנער אשר הוא בן זקונים אצל אביו ורך ויחיד לפני אמו אשר גדל בגעגועין ושעשועים איך יוכל לסבול משא עבודת עבד. וכיון שהודיעוהו כן קודם מעשה ולפי המובן ממשמעות דבריהם הנה הוא ראוי שיאמנו בו יותר ממה שיאמרו אותו בביאור ובשעת מעשה חה מבואר מטבע הענין בלי ספק: