עקידת יצחק · פרק כ״ד, ו׳

והפנים השלשיים הנה חוייבו מהיות הטובות ההמה טובות ההזדמנות אשר מזה הצד הם מזומנים ומעותדים למסיבות הזמן ותהפוכותיו אשר בין לילה היו והיום או למחר עוד אינם כמו שקרה לרבים ונכבדים ממלכי האדמה אשר מלאו בתיהם טוב ולעת זקנתם יפלו במחשכים כאשר יסופר מפי החוקר פרק ח' מהמדות כי ע"כ היה אומר שולי"ן החכם שאין ראוי שיקרא שום אדם מאושר עד נראה מה אחריתו ונדע אם נורש בחייו אם לא. גם ארסטו אמר לפי דרכו כי אף אחרי מותו לא יהיה שום אדם מאושר לפי שהאושר הוא פועל הנפש לפי המעלה ואחר המות אין שום פועל. וכבר אמרו ז"ל היום לעשותם ואיך מחר לעשותם (ע"ז ג'.) ואף כי ירצה שולי"ן כי במותו יוכר ויודע שהיה מאושר בחייו אמר שא"א לגזור שהיה דבר לשעבר אם לא בשנניח שבזמן מה היה הווה ומה שלא היה בשום זמן הווה איך נאמר עליו אח"כ שהיה. ועוד שאי איפשר שלא יגיע למתים רושם דבר מטובות הבנים והאחים ושאר הקרובים או רעתם וגם כי ירד המת בשלום שאולה בשרו עליו יכאב באשר הוא שם בקברו ונפשו עליו תאבל בהיות בבית מנוחתו ולא יהיה במתים חפשי מתהפוכות כאלה ואם הטובות האלו הם מעותדות אל אלו ההפוכים מה שא"א להכחישו הנה האושר הסמוך עליהם גם הוא לא יעמוד. וכ"ש בהתחבר שלשת הפנים האלו המעידים עליה עדות נאמנה ומורים חסרונם וחולשת מציאותם וקלות הפסדם. אשר הכל כללו חכמים ז"ל בפרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ג:) בהגדה תמוהה מאד בתחלת ענינה. אמנם בטוב ההשקפה היא בכלל רעיתיה המובאות שם הם מהמופלאות והנוראות שבדברי חכמים וחידותם בזכרון כוונתנו הנה בדרך משל נאות וחקוי קרוב אל השכל וזה נסחה אמר רבה בר בר חנא לדיני חזי לי ההיא אקרוקתא דהוה כי אאקרא דהגרוני יאקרא דהגרוניא הוה כבת שתין בתי ואתא ההוא תנינא ובלעא ואתא ההוא פשקנצא ובלעי' לההוא תנינא וסליק ויתיב על גב אילנא תא חזי כמה נפישי חילי דההוא אילנא אמר רב פפא בר רבי שמואל אי לאו דהוה תמן לא הימני. והוא כי זה החכם בטוב דעתו ושכלו אמר שנראה אליו תוכן העולם הזה ומיני טובותיו ואופן שמוש בני האדם בהם וסופם והודיעו למשכילים במה שחדה להם חידה ואמר לדידי חזי כו'. המשיל לכל קניני העולם וחמודותיו אל הצפרדע. לפי שמלבד שהוא על הרוב מזון מוכן ומורגל אל התנין אשר בו יושלם המשל הנה היא מתדמה ומתיחסת להם מכמה צדדין. האחד בקרקורה הידוע והמיוחד אליה אשר עליו קראו שמה אקרוקתא. כי פיה תמיד מלא שירה ולשונה ערב ובקר רנה כמו שהטובות האלו הם משמיעים תמיד קול רנה וישועה באהלי הבעלים עם שזה וזה הוא שיר של פגעים. השני כי שטח עורה הוא מנומר עקודים נקודים גם עיניה טרוטות כספירים כמו שטוב העולם מתראה לבעליו טלוא ועקוד עם נקודות הכסף בהבר פנים וטוב רואי. השלישי שהיא קלת הדילוג והקיפוץ מזן אל זן כמו שמדרך הקנינים האלה לדלג על המפתן ולקפוץ מבית לבית ומרשות לרשות וכמו שאמרו חז"ל גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנ"א:) אבל אמר שראה אותה גדולה כעיר בת ס' בתים לומר שזאת הבריה ואם קטנה היא תכלול כל עניני קניני העולם הזה כלליהם ופרטיהם כמו שמספר הס' הוא כולל כל חלקי המספרים כי על כן ישתמשו בו כל בעל החשבונות ואמר שזאת העיר שכן היא כלילת יופי שראה שבא תנין א' ובלע אותה בכמותה ואיכותה גם יכול לה והוא באמת משל נכון וקרוב אל עוצם הכוסף והחמדה האינושית הבלתי משוערת אל אלו הקנינים העולמיים אשר הרחיבה להם נפשה ופערה פיה לבלי חוק כמו שאמרנו ואחר שאפה כתנין רוב רובי רבבות מהם נכספה וגם כלתה כפלי כפלים מבראשונה כמו שאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם כו' (משלי כ״ז:כ׳). כאשר יתבאר. וזה התנין הוא בעצמו הנתש הקדמוני אשר השיא ופתה אם כל חי לפתוח פיה ולבלוע תפוח או פגה או איזה פרי שהיה אשר באמת לא היתה הצפרדע הזאת בדמותה בצלמה ומ"מ כבר נזכר זה התנין במשל העלוקה שזכרנו. ואמר כי עודנו באבו וכל קניני העולם בקרבו עוד מעט בא עורב אחד יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו. הנה באמת העורב הזה מקול נהי קריאתו גם מקדרות כסותו נכר שהוא שטן הוא מלאך המות אשר שולח בו גם כי הקדרות והשחרות סימן אל החשך המורה על ההעדר הכרוך בעקבי כלנו מצד שהוא ערב להחזירו לאפיסתו ויורה כי המות יכלה ויפסיד כל טוב העולם הזה המדומה בכל מעשה תוקפו וגבורתו, הנה כי העורב מוכן לפרוע פרעות ולנקום נקמת הצפרדע מיד התנין כי ע"כ נשתמשו בשניהם הרבה בהגדות ההמה בכיוצא. הנה שכלל החכם עד הנה כל מה שאמרנו מדמוי אלו הטובות וכזביהם ומבולמוס רעבונם ומקלות הפסדם. וכמוה יש לרז"ל אגדה אחרת דימה לזו וסמיכה לה אמר רבה בר חנא זימנא חדא הוה אזילנא בספינתא וחזינא לההוא ציפרי דהוו קיימי עד קרסולייהו במיא ורישייהו מטו לרקיעא וסברינן דלא נפישי מיא ובעינן לקרורי נפשין נפקת בת קנא ואמר לן לא תחותו דהא שבעין שנין דנפל חצילא דבר נגרא ולא מטא לארעא ולא תימא דנפישי מיא אלא דרדפי מיא (שם) יאמר כי ברודפם אחרי קבוץ חריצות הממונית כדרך אניה בלב ים היה רואה הכנות שהיו קרסולי השתדלותם שקועים במי ים ההצלחות והיה כזה מדמים להגיע ראשם אל במותי עב ושהוא וסיעתו היה בלבם להדמות אליהם ולרדוף אחריהם כסבורין שהם ענינים שיש להם סוף ותכלית. עד שיצתה בת קול מעצת השכל האלהי ואמרו הזהרו מהם ומדרכיהם כי באמת כל שבעים שנה שהם שני חיי האדם יוצאים בעסק זה ועדין לא הגיעו לסוף התאוה והחמדה וכמו שאמרו אין האדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו כמו שאמרנו. ולהורות שאין הזמן יוצא בהם מפני חשיבותם וממשותם אמר ולא תימא דנפישי מיא כלומר לא מפני כמותם ואיכותם רק מפני רוב הטירוף והבהלה אשר לאנשים אחריהם והנה באמת זה הענין הנכבד הנרמז באגדה זו על זה האופן אינו רק זירוזו של ראשון המחוקה בראשונה עד המקום שביארנו ממנו: