עקידת יצחק · פרק כ״ב, ד׳

אם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים טבעו ודרכו של איש לחזר אחרי האשה אשר דרכיה עקשים איככה יוכל להמלט מפח יוקשים ולו שתי נשים אחת היא הטבעית הנשאת עמו מיום הולדו אשר עליו נאמר זכר ונקבה בראם (בראשית ה׳:ב׳) לזאת יקרא אשה בכל כתבי קדש ע"ד המשל הקרוב. שניה לה כאשר ישא אשה מחוץ כדרך כל הארץ שהם שני הזווגים אשר נתבארו היטב במאמר לא טוב היות האדם לבדו שער ח' והנה הוא ידוע כי הענין בשתיהן הוא אחד כי בהיות הזכר שטוף אחר חמדת הנאת כל א' מהנה הרי הוא כרוך אחריה ושומע בקולה ולבסוף יעשה חפצה ולזה הוא מבואר כי בהיות הראשונה בלתי הגונה הנה היא לא די למכשול ולפוקה ומה עתה בבא עליו רעה על רעה כי ודאי לא יעצור כח להמלט מידה. צא ולמד משמשון עם שתי נשיו שעם שהתחיל עמהן בגבורת איש לסוף האחת הציקתהו והשנית הציקתהו ואלצתהו עד שקצרה נפשו למות ונפל בידן. ומי לנו חכם מכל כשלמה אשר נאמר בו נשיו הטו את לבבו (מלכים א' י"א) ואחאב גם כן אשר הסתה אותו אזבל אשתו (שם ט"ז). ואב לכלנו אמר האשה אשר נתת עמדי וכו' (בראשית ג׳:י״ב). והוא מבואר כי בכלן יד אשת נעוריו היתה במעל ראשונה אשר היא תמיד עמו ולא זזה ממקומה כי על זה אמר החכם ומוצא אני מר ממות את האשה וכו' (קהלת ז'). הורה כי הסכנה היא עצומה ושצריך סיוע להמלט מידה. ומכאן מודעא רבה לשלמות האדם וחיותו על בחירת הטוב והרע והנה שכרו אתו גם עונשו עוד אינם. וזה כי אם שלמות האדם הוא דבק בטובת שתי נשיו אלו ואיכותן הוא בידי שמים כמו שהראשונה הנה היא מבוארת מעצמה שהיא תלויה במולד הטוב וכשרון המזל או הפכו כמו שכתב החכם פרק י' מהמאמר הג' מספר המדות זה לשונו. ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהיה מולדו מולד טוב ואשר יהיה לו זה בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד וכו'. עד אומרו וע"כ באמת שלם מאד ואומר יהיה מולד טוב ע"כ. ובמאמר הי' פרק י"ד אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל. והשניה גם היא כבר אמרו עליה מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני (סוטה ב'.) וא"כ שלמות האדם ופחיתותו הכל הוא תלוי במזלו לא בידו ובחירתו. וקשה עוד שכבר הניחו זה חז"ל להנאה אמיתית אמרו האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא האי דבצדק יהא גבר צדקן וכן בכל כוכבי לכת וכן אמרו האי דבחד בשבא יהא כך וגו' וכן כלם. ולא עוד אלא שדקדקו לשם אי מזל יום גורם אי מזל שעה גורם. וסוף דבר אמרו שש מזל מחכים אי מעשיר ויש מזל לישראל כדאיתא בסוף שבת (קנ"ו.) גם במועד קטן (כ"ח.) אמר רבא בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. והרי הם שלשה ענינים כוללים כל עניני האדם ומבוקשיו ומה יש לו עוד. ולא עוד אלא שנראה כמביא מופת ראיה לקיים הדבר. אמר (מו"ק שם) דהא רבה ורב חסדא תרויהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, רב חסדא חיי ע"ב שנין, רבה חיי מ' שנין, בי רב חסדא שיתין הלולי, בי רבה שיתין תיכלי, בי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבי ולא מיתבעי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי לא אשתכח. והרי זה המאמר קשה מאד בתוך הבאים כנגד פעולות ההשגחה ומחויביה בלי ספק. גם המאמר שהתחלנו הוא הולך כדרכן והוא נפלא בעיני מצד קיומו הדעת הזה וגם כי הוא סותר את עצמו. וזה כי מאחר שהוא גוזר על החכמה והעושר והגבור' או על הפכן אשר מציאותן הוא הכרחי להצלחת האדם ושלמותו כמו שאמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ"ב.) ולא עוד אלא שאמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (אבות פ"ב) ומהידוע שהעושר והגבורה כתריס (הוא כלי זיין) לפני כמה מונעים ומעיקים הנמצאים לו לאדם מבית ומחוץ אשר בהמצאם יוכל להצליח ובהעדרם הוא נמנע. הנה א"כ איך אמר שלא גזר על צדיק ורשע הנה באמת הגוזר באלו הוא גוזר בכל ואיך אמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועוד אם דברים אלו ביד הגזרה ולא נשאר ביד האדם לבד היראה ואותה מידו יבקש איך אמר מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' ומה יש לו עוד. הנה שהמאמרים האלה והדומים להם כלם חברו לשפוך סוללה על חומת אמונת הבחירה האינושית ואמות ההשגחה השלמה אשר כל התורה עומדת עליהם. אמנם עקר זה הספק השתדל בהתרו החכם בפרק הנזכר אחר שסדר תואריו שזה תרפו. אם כל אחד יכסוף הנראה לו טוב לפי עיונו ואין אדם שליט על דמיונו להטותו מעליו כמו שאינו שליט על החוש שיראה אלא כמו שהוא בטבעו. יחויב מזה כי אשר לא זכה להולד במזל טוב ובמזל ישר יהא מוכרח במעשיו הבלתי הגונים אשר יפעלם לפי דמיונו ואם כן הרשע תמיד הוא בלתי רצונו ואנוס על מעשיו הרעים ולא יגונה עליהם. ולא ישאר היותו רצונו כי אם על הטובים. אמנם היה התרו במה שערך כנגד המקשים כשאמר שאם כמאמרם גם פועלי הטובות יפעלו כפי דמיונם והנה אין להם שכר בעמלם. והוא הפך המוסכם מפאת הכל. ואמר שאם יאמרו שפועלי הטובות יקראו רצוניים בבחינת הפעולות המביאים אל התכלית שאינן נכספות לפי הדמיון. כי עול התושיה וחיי הצער אינם נכספים כי אם לאוהבי החכמה כי על כך סרו מעליה רבים, ואם יכספו להיות חכמים מדניאל. כמו שאמר החכם מתאוה ואין נפשו עצל (משלי י״ג:ד׳) כלומר מתאוה אל החכמה ואין מתאוה אל הדברים המביאים אליה על כן יעזוב ממנה. ולזה מי שטרח ומצא יקבל שכר. הנה כן באמת יאמר אצל הרעות כי חתירת הבתים והאריבה במדברות לחורב ביום ולקרח בלילה באמת אינם נכספים לנואפים ולחמדנים. והנה הנם רצוניים עליהם לא הכרחיים. וכמו שאמר הנביא גה המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה (ישעי' ס"ו). וא"כ מקרה אחד לצדיק ולרשע ולמה יאמרו שהצדיק רצוני והרשע בלתי רצוני. וגזר את הדין בשאמר כי ודאי אם יש לדמיונו נטיה בפעולות מפאת הגרם השמימיי או מפאת המזל לא יחוייב שיהיה כן על כל פנים. וזה שהגרם השמימיי לא ישלים פעולותיו רק במה שיכינו בני האדם הסבות הצרוכות ויזמינום כפי הצורך. כמו שכתב החכם בטענה הששית אשר במאמר הרביעי לאלהיות. והביא למשל כל זרע זרוע אשר יזרע וכדומה. וכן אומר ארסטו כי המזל אינו שליט להכריח האדם במעשיו לא טוב ולא לרע. אבל לעולם יצרו מסור בידו להוליכו לכל אשר יחפוץ בעצה וגבורה ומחשבה נכונה. אם להשלים עם המזל ואם להלחם כנגדו באופן שיהיה מזלו תחת ידו. וזה שלא עשה כן ונמשך אחריו בהתחלתו עד שבהמשך הרגלו נמשך תחת יצרו ורוע מזלו הוא הגורם רעה לעצמו ברצונו ובחירתו כמו שאמר החכם מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון (משלי כ״ט:כ״א). והנה עם זה כבר היו התכליות והמעשים המביאים אליהם מהתחלה אחת והיא הבחירה. לא שיהיו התכליות נתלים במזל והמעשים המביאים אליהם בבחירה כי הוא מה שלא ירצה השכל בלי ספק. וזהו הפירוש הנכון לזה הפרק לפי כוונתו ולשונו עם שהמבאר נטה מזה. וכבר כתבנו שם בביאור מה שישיגהו מהקושי בדבריו גם שלא יצא מידי ספקו לפי ביאורו. (יראה מזה שהמחבר עשה פירוש לספר המדות לארסטו):