עקידת יצחק · פרק כ״ב, ל״ח

א אומרו ואברהם זקן בא בימים והלא ארבעים שנה קודם לכן נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים היה לו לומר ואברהם זקן מאד ומה שאמרו ז"ל כאן זקנה שיש בה לחלוחית כו' (ב"ר פ' מ"ח). הנה אח"כ הוליד ששה בנים ואיך נס לחה גם מה שכתב הרמב"ן ז"ל כי מלת באים תורה על ההווה ובא מורה על העבר אינו נכון כי מה המונע שיהיה לשון באים מענין בא איך שיהיה: ב אומרו וה' ברך את אברהם בכל ויאמר אברהם כו' מה ענין ברכתו אצל זה העסק יותר היה לו לומר ואברהם זקן בא בימים. ויצחק בן ארבעים שנה ולא לקח לו אשה ויאמר אל עבדו כו'. ועוד כי איך ברכו בכל עם היותו טרוד על זווגו ולבקש לו אשה הוגנת ואינו יודע מאין תמצא. ובמדרש (ב"ר פרשת נ"ז) ויהי אחר הדברים האלה הרהור דברים האלה לשם ומה הרהר אברהם: מהרהר אם היה יצחק בנו נשחט לא היה נשאר זרע ממנו והיה רוצה להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא באותה שעה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה וכו'. והמבורך בכל אינו ראוי שישב במבוכות הללו: וענין האטגנינות והמרגלית כבר פירשנו בפרשת ויכולו. שער ד': ג ואשביעך בה' אלהי השמים וכו'. למה יצוה כך אל עבדו והנה יצחק בן ארבעים שנה והוא ידע את אשר יעשה. וקשה עוד מזה מה שהזהירו שלא ישיב את בנו שמה והלא בעוד בחיים חיותו הוא יעכב על ידו. ואם היה ירא שמא בפתע יבא יומו היה לו לצוות כן את יצחק בנו כי לא יחל דברו כמו שצוה יצחק ליעקב. וגם כי הוא נביא כמוהו עצת יי' תנחהו ולמה ימשול העבד בבן חכם: ד למה פתח העבד פתח של קלקלה באומרו אולי לא תאבה האשה ללכת וכו' היה לו לילך ואם יקרה כך ישיב שלוחיו דבר והם ידעו מה יעשו ולמה יאמר ההשב אשיב וכו': ה איך התיר אברהם בנקלה לקחת אשה מבנות הכנעני השנואות שעליהם אמרה רבקה אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים היה לו לצוותו ללכת אנה ואנה. ועוד שאומרו רק את בני לא תשב שמה הם דברי מותר כי לכך הותרה השבועה. ולא עוד אלא שמלת רק לאו דוקא לפי מובנה בקשר דבריו דוק ותשכח. ועוד מי הכניס השבה בכלל השבועה שהיה צריך להוציא'. ולמה לא נשמע מפי העבד דבר מאזהרה זו על ההשבה בבית בתואל: ו באמרו ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וכו' מאי דעתיה דאליעזר אי קסבר שהטובות הגדולות כאלו לעבדיו עושי רצונו ית' מתת אלהים הן כמ"ש והוא מה שיובן ממנו בזוכרו ה' אלהי אדוני מה טעם הקרה נא לפני יתפלל אליו יכין לו הדרך לגמור דברי שליחותו כהוגן ויחדל לו מלכת בקרי. ועוד איך סמך הענין הגדול הזה אל ההזדמנות עם היות הדרך הרחוק אל האושר ואל הדברים הסמוכים אליו כמו שכתבנו ראשונה מפי החוקר: ז אם נניח שלא הלך אליעזר בענין הזה לקראת נחשים מה זה שאמרו ז"ל (חולין צ"ה:) כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול אינו נחש או מה הוא ששאל שלא כהוגן אחר שנראה מהכתוב שלא נתקררה דעתו עד שידע בת מי היא: ח אנכי נצב וכו' והיה הנערה וכו'. מה הבחינה הזאת הנה רוב הנערות עושות כן לבחרם בבטלה ולשעות בדברי רוח עם עוברים ושבים. צא ולמד מה שאמרו חז"ל (ברכות מ"ח:) מנערות שאול אדרבה אם אמת מוסר יולדיה עליה לא תשקוט ולא תנוח עד מהרה תרוץ לעשות שליחותה ולשוב. ועוד כי מה טעם שיאמר הנה אנכי נצב על עין המים כי כבר נודע שהיה שם יושב ומצפה. גם כי הניחוש ההוא לא נתקיים בעינו שהוא אמר ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה והיא לא אמרה רק שתה אדוני. ואחר שכלתה להשקות אמרה גם לגמליך אשאב. ודי בזה לבטל דברי נחושים ולמה שמח בו: ט בתשובתה בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור נראין דברי מותר וטפלות. כי מה טעם שתיחס הנערה הזאת את אביה לאמו. וגם כי יהיה בעיר בתואל אחר למה אמרה אשר ילדה לנחור די בשתאמר בן נחור. והוא גם כן מה שספר העבד באומרו ותאמר בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה נראה הרגיש בדברי האלה ויש לדעת מה טיבן: י למה יזכיר העבד בבית אחי אדוניו וה' ברך את אדוני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכו'. ותלד שרה וכו'. והלא גלוי וידוע היה טבעו של אברהם אבינו ורוב עושרו בעולם וכי נולד לו בן לזקוניו וכ"ש שהיה זה ידוע בארצו ומולדתו ובבית אחיו זה להם ימים רבים כמו שכתבנו אצל בני מלכה. ועבד משכיל למה יגלגל לידת הבן ביום חתונתו: יא מי הזקיקו לעבד לומר וישביעני אדוני לא תקח אשה וכו' אם לא אל בית אבי. כי לבסוף אמר אז תנקה מאלתי כי תבא אל משפחתי כו' לשתוק מזה ומזה. גם כי העבד כחש להם בכל מה שאמר ממשפחתו ומבית אביו כמה פעמים כי הנה אברהם לא הזכיר לו אב ומשפחה כלל רק ארצו ומולדתו. גם אומרו ואבא היום אל העין לא נודע מה טעמו. וחז"ל אמרו היום יצאתי והיום באתי (סנהדרין צ"ה.). גם נמצא ששנה העבד את טעמו בקצת דברים ממה שהיו במעשה כגון ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ואומר ואשאל אותה וכו' ואשים וכו': ורש"י ז"ל כתב כדי שלא יתפשוהו בדבריו ונראה שמוטב שיאמר כדי שלא יחזיקוהו לפתי או שוטה. וסוף סוף הכתוב האומר ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה הוא מקרא קצר היה לו לומר וישם הנזם על אפה ושני צמידים על ידיה כמו שאמר בסוף: יב בכפל פרשת אליעזר בכתוב עד ארבעה פעמים שהרי היה יכול להיות מקצר ועולה כמנהג ומה יופין ומה טובן שאז"ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות וכו' (ב"ר פ' ם'): יג באומרו מיי' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב וכי מפני שמיי' יצא ננעלו מהם שערי התשובה כל שכן שהרי השיבו כהוגן באומרם הנה רבקה לפניך וכו' ותירוץ רש"י ז"ל ידוע ויישוב המקרא אני מבקש: יד באומרו וישא יצחק את עיניו וירא והנה גמלים באים ולא נזכר שדבר או עשה ולא כלום ומאי קמ"ל: טו בטעם רבוי הלשונות שנזכרו במיתה באומרו ויגוע וימת ויאסף אל עמיו ולדעת מה טיבן. ואם זה כבר נתבאר. ואחר זכרון הספקות נבא אל הביאור: